לוורנאסי הגעתי אחרי הרבה שעות, ושלוש טיסות. אחרי מנוחה קצרה הסתובבתי בסמטאות הצרות, בין חנויות הבדים והתבלינים והממתקים והמחרוזות וצואת הפרות והיריקות האדומות והריקשות והצפירות האין סופיות והריחות. עד שהגעתי לגהת – עשרות מדרגות היורדות לנהר הגנגס ובמקום מפגשם טובלים המוני המאמינים בנהר הקדוש. 
בגהת נטפל אלי הודי שחום ומבוגר. מה זה מבוגר? קשה לדעת ביומיום הקשה שלהם, בטח הוא בגילי… מסאג', הוא מציע לי. "לך זה יעלה רק עשרה רופיס (בערך שקל)", טפח בידיו החומות והחזקות על ראשי, כתפי וחזי, "ולי יהיה מה לאכול". עם טיעון כזה קשה להתמודד. אני מתיישב על מדרגות הגהת, לא לפני שהוא פורש מחצלת מלוכלכת ומלאת כוונות טובות, מתיישב לפני עם גלימתו הלבנה שידעה ימים טובים יותר, עיניו העצובות מתבוננות בי מאחרי משקפיו העבות וידי האיכר שלו מתחילות לכתוש את בשרי. הלוך ושוב, מראש ועד כפות רגליים, ממרפק לקצות האצבעות. מעסה את פני ועפעפי, תולש את אזני בקליק, ויורד אל כתפי וכן הלאה. שרירי התפוסים מהטיסה מתרפים ומכירים לו תודה, הגם שיש לו עוד מה ללמוד מנפלאות המסאג'. שלושה בנים ובת יש לו ואת סודות העיסוי למד מאביו. הוא מדבר מעט, מרוכז בלישה, ואני- תוך שאני הופך לבצק – חושב לעצמי שעוד מעט חצי שעה עוברת ומגוחך שהוא עושה הכל בשביל 10 רופיס, וגומר אומר ביני לביני לתת לו 100. עוברות דקות ארוכות, ועוד כמה זמן איש הסירה אמור לאסוף אותי מהמלון לשיט בין ערביים על הגנגס. אבל ההודי המבוגר רוכן על הישראלי המבוגר ואופה אותו משני צידיו. אני רומז לו פעמיים שהאפייה הושלמה והוא מתעקש לסיים כמו שצריך בקצות האצבעות. גם אצל ההודים יש חוקים וסיכומים… 
אני מתיישב ונועל את סנדלי והוא שואל אם אני מרוצה. אני משיב בחיוב ושואל בתמיהה אם כך הוא עושה תמיד בשביל 10 רופיס. הוא אומר, לא, 10 רופיס לראש, 10 לכתפיים, 10 לחזה ואת השאר אתה תחליט כמה, כמו בארץ שלך. אני מתלבט לשנייה חטופה, אבל זה מספיק להודי העצוב לנדב מידע ששש מאות רופיס יהיו בסדר. אני נותן לו מאתיים ואנחנו נפרדים כידידים. בין ערביים מתקרב. הגהתות מתחילות להתמלא באנשים ואני שב אל המלון שלי, שממוקם כל כך קרוב לגהת המרכזית שרק צריך לעלות במדרגות ולהיכנס לחדרי בעל חלונות הענק מהם נשקפים נופי הגנגס ושיפולי ורנאסי. 
צילום: אייסטוק
אמית, בחור צעיר בן עשרים, בא לאסוף אותי אל השייט בסירת עץ. עיניו טובות וחומות (לא כל ההודים ככה?) והוא מסביר לי הרבה פרטים שאת רובם שכחתי אחרי דקות ספורות. גם את שמו שכחתי, וזה מעיד רק על גילי ולא על טיב הסבריו. ארמונות עתיקים מרהיבים ומתפוררים של מהרג'ות, שחלקם הפכו לבתי הארחה לנוטים למות הבאים לעשות זאת בוורנאסי הקדושה, הפוג'ות (טקסים) עתירי הקהל המקומי והתיירים שבאים לשיר תפילות, להדליק נרות על צלחות פרחים ולהשיטם בנהר, לצפות בברהמינים הנזירים שמתפללים ורוקדים בריטואלים מעניינים ומנדנדים בידיהם פעמונים ונוצות. אנחנו שטים דרומה ואחר כך צפונה, ואיתנו עשרות סירות, אולי מאות, וכולנו צופים בטקסים, מי מהחוף ומי מהנהר. רעש טבילת המשוטים, פכפוך המים ונדנודי הסירה הקלים והמערסלים כל כך רוגעים וקסומים, עד שכל מחשבותיי הקשות טרם הנסיעה על וארנסי טבעו בנהר כאחת. אכן, ריח הנהר לא קל והמחשבה על גופות שקועות או צפות בו לא מסייעת, אבל שמחת החיים הילדותית של ההודים נעימה לעין וללב. 
החיים הנוגעים במתים
עשן תמידי מיתמר על גדת הגנגס בוורנאסי. בלילות בולטת גם אש המדורות. אמית, נער הסירות שמשיט אותי בגנגס, מעביר אותי, באבחות רבות של משוטים, מסלול חיים מקוצר. בתחילה בהמולת החוגגים והמתפללים בגהתות, על ילדיהם הקטנים ושלל תקוותיהם, ומסביבם רוכלים, פושטי יד ורמאים קטנים. אחר כך הוא מספר לי על ארמונות המהרג'ה שחלקם הוסב להוספיסים לנוטים למות המגיעים במיוחד לוורנאסי. כאן, על שפת הנהר הקדוש, הם טובלים את טבילותיהם האחרונות, ועשויים להיטהר ולהיפטר מהצורך לחזור אל הסמסרה, גלגל החיים. ולבסוף הוא עוגן בסמוך לעשן הסמיך של המדורות בהן שורפים את גופות הנפטרים ומראה לי את דרכם האחרונה של אלה שהיו פעם ילדים של החיים האלה ועכשיו הם ילדים במקומות אחרים. למות בורנאסי ולהישרף בה – משמעות רבה יש לכך אצל ההינדים. חזרתי לכאן גם למחרת, באור היום. הטיילת על גדת הגנגס ארוכה, ובשני צידיה השונים שני אתרי שריפה. האתר הדרומי הקטן יותר, כולל קרמטוריום מודרני, לאלה שהפרוטה אינה מצויה בידם. בעלי היכולת אינם שורפים את מתיהם אלא בעצים. באתר הצפוני ערומים בסדר מופתי אלפי עצים. במרחק קצר מהם מתנוססים צריחי המקדשים ההינדיים ובמרכז עומד מקדש האל שיווה. 
אני מתיישב ליד חושת עץ קטנה המשמשת כבית תה, על המדרגות, לצד כמה תיירים זרים כמוני ועוד כמה הודים מקומיים, ומביט אל מולי. איך מסתכלים על מוות? האם ביראת כבוד, בפחד או בסקרנות? או אולי מביטים בו כאן כמו שהמקומיים מסתכלים? מולי יושבים פועלי הקבורה למנוחה קצרה. הם אלה שעומסים אל כתפיהם את העצים מתוך הערימות הגדולות או מתוך האסדות העמוסות שעוגנות בסמוך. פרות עייפות מהחום ומשועממות משגרת הקבורה מלקטות מה שנראה להן ראוי למאכל, או שוכבות על צידן יחד עם הפועלים ומעלות גירה אדישה. זר כי יקלע למקום יחשוב שנקלע לשדה פחמים, עטור בעיזבונות ריחניים וטובעניים של פרות וקישוטי נייר מוזהב שהורדו מעל גופות המתים. והנה עוד תהלוכה מגיעה. קוראים וחוזרים על מנטרות, ומביאים את המת לאחר שטהרו אותו במי הגנגס. עטוף תכריכים לבנים ומצופה בקישוטים מוזהבים וכתומים, כאילו חזר ממסיבת יום הולדת, מונח המת על הקרקע שנוקתה משרידי המדורה הקודמת. את הקישוטים מורידים, ומקיפים את המת בגזרי עצים ארוכים, בכל צדדיו, וגם כמה קורות מעליו, כאילו חומה הם בונים שלא יקום וידלג הלאה. אחרי המתנה קצרה מגיע הכהן הברהמין לבוש לבן ובידיו אלומת קש קצרה ובקצה בוערת אש שהובאה ממקדשו הסמוך של האל שיווה. כי זאת יש לדעת, שאין השריפה ראויה אם לא התחילה מאש המקדש. אחרי הכהן פוסע נער עם אלומה גדולה יותר של קש. הכהן דוחף את האלומה מידיו אל מתחת לרגלי הגופה ומתחיל להקיפה תוך שהוא זורה עליה חופנים נדיבים של חומרים מעודדי בעירה בצבעים שונים. ובינתיים העזר שכנגדו דוחף את אלומותיו גם הוא אל בין חומת העצים, והאש מזנקת ומיתמרת. אין טקסים, נאומים, הספדים. לפחות לא פה. חלק מבני המשפחה עומד בסמוך, וממתין. כנראה שאל המוות מסתכלים כאן בהשלמה, בהבנה, גם אם בכאב. 
16 מדורות פועלות במקביל, חישב אמית, וביום אחד יישרפו קרוב למאה נפטרים. חמישה סוגים של נפטרים לא יישרפו בכל מקרה – תינוקות וילדים עד גיל עשר, נשים שמתו בהריונן, נזירים, לבקנים ומצורעים, אלה שהוכשו על ידי נחשים. האש מתייצבת, העשן עולה, ואט אט מתפשט גם הריח על אזור ישיבתנו. ריח כבד וסמיך, מעט מוזר ובלתי ניתן לזיהוי לאפים לא מיומנים. מעת לעת עומד אחד הפועלים והופך את העצים ומוודא את הבעירה. שלוש עד חמש שעות נדרשות למדורה ותכולתה להפוך לאפר. ואת האפר עומסים בכלי ומפזרים על פני הגנגס הקדוש.
"אתם רואים נהר מלוכלך ומזוהם", אומר לי אמית בנועם "ואנחנו רואים בו את אמא גנגס הקדושה". חיים ומוות ביד הלשוןלמחרת, שוב אני יושב על מדרגות הגהת בורנאסי בין ערביים. עכשיו אני בן בית – בכל זאת וותק של יממה – מביט אל הגנגס הרוגע המתמלא אט אט בהמוני סירות המתיירים שרוצים להביט אל הגדה ונפלאותיה. עיני מזוגגות באופן רוחני ביותר, לבי שליו ואני בדרך להארה. את דרכי חוצים לאורך טיילת הנהר נחיל הודים וזרים בתלבושות ססגוניות, אבל אני בשלי. מכיוון שאני ישוב על המדרגות יותר מעשר דקות מפסיקים להטריד אותי בשאלות אם אני רוצה לשוט ומתפנים לזרים חדשים יותר על החלק הזה של החוף – ואני עדיין בשלי. להארה לא הגעתי, אבל קאשי הגיע אלי. בחושים של נמר וכשרון של להטוטן הוא נעמד לידי, בחור נאה בן 23, זיפים על לחייו (טוב, למי מההודים אין?), ושואל אותי בעברית כמה שאלות מנחשות, שהמדהימה בהן היתה "עיראקי?" .אני נעתר ומנדב תשובה בעברית, והשיחה מתפתחת – כולה בעברית שוטפת וקולחת שהלוואי על רבים! 
צילום: אייסטוק
מאיפה למדת עברית, אני שואל והוא משיב שיש לו חנות מצעים (ככה, מצעים!), יותר טוב מוורדינון הוא מציין בידענות, והוא לומד שפות מהאנשים. אתה איש טוב, הוא מחלק לי סופרלטיבים, אנשים נותנים לך כבוד ואתה לא שופט אותם, אלא מקבל כל אחד כשווה. פתיח כזה ממוסס שסתומים ומאפשר לכל אגו באשר הוא לעלות עם השתן לראש. עכשיו הוא קוטף את הפירות ומספר לי שהוא מקסטת הלוחמים, השנייה אחרי הברהמינים, ושהוא מתייחס לכל הקסטות בשוויון. אם למשל תפגע בבני הקסטות הנמוכות, אלה שגם שורפים את גופות המתים, גם אם תגיע אחרי עשר שנים לקבור מישהו או אותך – הם יסרבו, ולא רק הם, אלא גם כל הקסטה שלהם שמתעסקת בכך. אז אתה פוחד או מכבד, אני מקשה. גם וגם, הוא עונה, וישר חוזר לאבחן את אישיותי. אתה לא נשוי הוא קובע. בחנות שלי היתה מישהי מישראל אתמול, אני יכול לסדר לך אותה. בלי עמלה, הוא מחייך ופולט משפט ציורי על איכות החזה של תיירת שעברה מולנו. אני מסביר לו שאני לא מעוניין בשיחות כאלה, והוא מסביר שבהודו צריך להיות לפעמים נוקשה אחרת מפרשים אותך לא טוב. פרייר. ושוב הוא מסביר לי כמה הוא שומר על שמו ומצטט, אלא מה – "טוב שם משמן טוב". 
אני משתומם בפניו על העברית המצוינת ועל המגוון הרחב של לקוחותיו שמלמדים אותו פתגמים בעברית צחה לעומת ביטויי לשון מאדימי לחיים. "בשנה הבאה אולי אגיע לישראל. יש לי הרבה חברים שם. יש אחת מרמת השרון ברחוב …. (הכתובת שמורה במערכת), חברה טובה, לא כמו שאתה חושב (הוא שוב מפרשן), ממש חברים טובים". ומיד מלמד אותי פתגם נוסף – אם אתה רוצה להתחיל עם בחורה אתה אומר לה "יש הרבה גופות בוורנאסי אבל הגופה שלך הכי יפה". אמנם כפל משמעות, אבל כשפני מתכרכמים הוא ממהר ואומר בשטף דיבורו האינסופי ובעברית הטובה שלו שהדור החדש "הוא כמו מחשבים", אין זמן, הכל כסף, אין מתן כבוד. אבל הוא יודע ש"חיים ומוות ביד הלשון" (שאפו!) ושהוא מנותני הכבוד, ואם יהיה לו אורח, גם אם לא יהיה לעצמו לחם לאכול, האורח ישבע. אני מביט בנהר המחשיך, בנרות הצפים ונגרפים במורד הזרם ומאירים ומשתקפים בבבואות אור, ומשתתק. הוא מבין ונפרד ממני, לא לפני שהוא נותן לי את כרטיס הביקור שלו ומנסה לשכנע אותי לבוא לקנות. אם אני לא אראה אותך, הוא אומר, אז שתהיה לך נסיעה טובה, ואולי יום אחד תבוא לחתונה שלי. אני נפרד ממנו בלחיצת יד ואומר גם אני מילות פרידה, שיהיה רק טוב, שהעסקים יצליחו. פרה-פרה, הוא חותם בעברית צחה בביטוי השגור. אני מנענע ראשי בהסכמה, והוא לא מתאפק ואומר – ואחר כך נדפוק את כל העדר. והלך.
לחצו להגדלה עוד מידע על טיול להודו |
