תפריט עמוד
הסיפור הזה מתחיל לפני כ־14 שנה בחתיכת אריג צמר בלוי שמצא צמד חוקרים, דני ונורווגי, בכנסיית אבן עתיקה בצפון נורווגיה. אפשר להתחיל את הסיפור מוקדם הרבה יותר, אי שם בסביבות שנת 800 לספירה, כאשר הוויקינגים, אותם שבטים צפוניים פראיים שהתיישבו בחצי האי הסקנדינבי בתקופות קדומות הרבה יותר, החלו לנצל את מיומנויות השיט המופלאות שלהם ולפשוט על אזורים נרחבים בסביבתם.
הוויקינגים מעוררים אצל רבים מאיתנו דימויים הקשורים בסאגות קדומות, מסעות מלחמה וביזה, ובעיקר – ספינות מפרש. הספינות הוויקינגיות, במיוחד ספינות הקרב הארוכות – הלונגשיפ (Longship) – נודעו במהירותן וביכולות התמרון שלהן, ושלטו בימים של צפון אירופה יותר מאלף שנה. תקופת השיא של הוויקינגים היתה בין המאה התשיעית למאה ה־11, אז הם הצליחו להגיע לקצווי עולם – מרוסיה במזרח דרך סיציליה ומרוקו בדרום ועד חופי צפון אמריקה במערב.
חוקרים שביקשו לעמוד על סוד ההצלחה של הימאות הוויקינגית שיערו כי המפרש הוויקינגי היה אחד הגורמים שעשו את ההבדל. הספינה הוויקינגית נשאה מפרש צמר מרובע ובודד, שהיה חסין ועמיד בצורה יוצאת דופן גם בים סוער במיוחד ואִפשר ביצועים גבוהים מהמקובל.
מפרשי בד וצמר, להבדיל מספינות העץ, כמעט אינם עמידים לשיני הזמן. בעוד ספינות ויקינגים עתיקות נמצאו למכביר במצולות הפיורדים, וחלקן אף הועלה ליבשה ושוחזר במוזיאונים (ראו "מסע אחר" 112), דגימות מפרשים לא נמצאו. כאן בדיוק נכנסים לתמונה החוקרים אריק אנדרסן וג'ון גודאל, שהחליטו לחפש רמזים למפרשים בכתבי יד עתיקים ובמיתוסים קדומים. המחקר הניב, בין היתר, הוכחות לכך שמפרש הצמר היה בתחילת המאה ה־11 נכס יקר וחשוב, שעל בעליו היה לשמור עליו מכל משמר; לא מפתיע, אם זוכרים כי החופים הנורווגיים היו נתונים באותה עת להתקפות חוזרות ונשנות מספינות של שבטים יריבים. בסביבות שנת 1000 לספירה, אף חוקק חוק מיוחד שקבע כי האחראי על המפרש חייב לאחסנו בכנסייה.

העתק של ספינה ויקינגית מהמאה התשיעית לספירה | צילום : Werner Karrasch, The Viking Ship Museum, Denmark

חוט באורך 165 קילומטר
בשנת 1990 מצאו אנדרסן וגודאל בטרונדנס
(Trondenes) שבצפון נורווגיה חתיכת בד צמר, שהיתה תחובה בשיפולי הגג של כנסייה עתיקה. בדיקות שונות הוכיחו כי מדובר במפרש ויקינגי אמיתי בן 650 שנה. בשלב זה הצטרפה לצוות איימי לייטפוט, חוקרת נורווגית המתמחה בפולקלור ומלאכות יד קדומות.
בדיקות של הבד הקדום הראו כי מדובר בצמר מיוחד, שמקורו במין כבשים פרימיטיבי המכונה וילסאו (Villsau) – כבשה צפון אירופאית קצרת זנב שניתן עדיין למצאה בכמה אזורים בחצי האי. בתקופות קדומות יותר היה מין זה פופולרי בקרב איכרים סקנדינבים, כי הוא ניחן בחוסן גופני וביכולת עמידה מרשימה בתנאי קור ושלגים. כבשי הווילסאו יכלו, למשל, לעבור חורפים שלמים מחוץ למחסה; הצמר שלהם היה עשיר בחומר שמנוני, דוחה גשם.
האם היה זה הצמר של כבשי הווילסאו שהניע את ספינות הוויקינגים? הדרך היחידה לבדוק זאת היתה לארוג מפרש ולבחון אותו בתנאי אמת. הזדמנות לכך נקרתה כאשר המוזיאון הימי בעיר היטרה (Hitra) החליט לבנות העתק של ספינת חופים נורווגית, מהתקופה שבה נמצא המפרש. אנשי המוזיאון פנו ללייטפוט, שנענתה לאתגר.
שטח המפרש של הספינה – 85 מטר רבוע – חייב כמות עצומה של צמר, בסביבות שני טונות. לרשות לייטפוט עמדו רק 25 כבשים מהמין הנדרש והיא נאלצה לגזוז גם כבשים אחרים. הצמר עבר תהליך עיבוד, שכלל שימור של החומר השמנוני והפרדת השערות החיצוניות מהמרקם הפנימי. לאחר עבודת נמלים שנמשכה חודשים ארוכים וכללה ייצור חוט אריגה באורך 165 קילומטר, נטווה המפרש. הספינה יצאה להפלגת בכורה בשנת 1995. זמן מה אחר כך החלה לייטפוט לטוות מפרש צמר נוסף, מעט גדול יותר (תשעים מטר רבוע), שנועד להניע ספינת מטען ויקינגית משוחזרת נוספת, שנקראת אוטר (Ottar). גם במקרה זה נמשכה העבודה זמן רב והספינה יצאה לדרך באוגוסט 2000.
מפרשי הצמר הוכיחו את עצמם. מומחים ימיים העריכו כי המפרש הזה סיפק לספינה הוויקינגית יכולת תמרון גבוהה ברוח ומהירות אדירה: עם הרוח נעה הספינה במהירות הגבוהה פי עשרה ממהירות השיט עם כל מפרש אחר, כולל מפרשים מודרניים.
"כמויות הצמר שנדרשו לוויקינגים הן עצומות", אמר אריק אנדרסן בראיון לכתב העת האנגלי "ניו סיינטיסט", שמתאר את הפרשה כולה. להמחשה מספר אנדרסן כי המלך הדני קנוט השני ריכז בשנת 1085 צי של 1,700 ספינות, כולן מונעות בכוח הרוח – או שמא מוטב לומר, בכוח הצמר של כבשה צפונית וקצוצת זנב.

נורווגיה: מקומות מופלאים

לתגובות, תוספות ותיקונים
להוספת תגובה

תגובות

האימייל לא יוצג באתר.

שתפו: