וינה: הוואלס האחרון

האות ניתן. הוואלס הראשון שתנגן התזמורת שמור תמיד לצעירים. הנערים והנערות הנרגשים מסתדרים במרכז האולם, והתזמורת פוצחת בנגינה. בהתחלה הם מבולבלים מעט מהצלילים המהירים, אך לא לשווא התאמנו במשך חודשים ארוכים בבית ספר אלמאייר המפורסם. זוהי העלית הצעירה של החברה הגבוהה, ואלה הם צעדיהם הראשונים באירועים חברתיים מסוג זה.

קראו עוד:
וינה – מדריך מסע אחר
אוסטריה – מדריך מסע אחר
טיפים והמלצות לווינה
החיים הטובים בוינה
שטרודל עם נוף – טיול באוסטריה

זוגות צעירים רוקדים את ואלס הפתיחה בנשף וינאי

בתום הריקוד הראשון מכריז המאסטר של הנשף "Alles Walzer", "כולם לרקוד ואלס!", והצעירים מפנים את רחבת הריקודים למבוגרים, ואלה ירקדו בלי הפסקה עד לשעות הקטנות של הלילה. נדמה שרק השעונים המתוחכמים והטלפונים הסלולריים הטמונים בתיקים מסגירים את העובדה שאנחנו בשנות האלפיים. ואין ספק שיש רק מקום אחד בעולם שבו זה יכול לקרות: וינה.

ריקוד מגונה
"הוואלס הווינאי הוא הריקוד היחידי שאני מכיר שמעניק לך את התחושה של לצוף לאורך רחבת הריקודים. בגלל המהירות הגבוהה שלו ותנועת הסיבוב, הזוג חש שהוא מתרומם אל עבר עולם מושלם, ושכל דבר אחר רחוק ממנו", מכריז תומס שאפר־אלמאייר, מנהל אלמאייר, בית הספר לריקוד שבווינה, המתמחה בלימוד ואלס וינאי.

הכנות אחרונות לקראת נשף יוהאן שטראוס

הוואלס הווינאי הוא כנראה הוותיק שבריקודים הסלוניים המוכרים כיום. מקורה של המילה "ואלס" בפועל הגרמני walzen, שפירושו להסתובב, להתגלגל, והיא משמשת גם לריקוד הסלוני וגם למוזיקה שהולחנה לו. ויכוח ער מתנהל על אודות מקורותיו. יש הטוענים כי תחילתו בריקוד עם אוסטרי או גרמני מהמאה ה־12 או ה־13, יש הטוענים כי מקורו בכלל בריקוד צרפתי, ויש הגורסים כי נוצר רק במאה ה־17, אך אין ספק כי אוסטריה, בעלת המורשת המוזיקלית העשירה, היתה מקום מוצלח להתפתח בו.

הוואלס הפך פופולרי בווינה בשנות השמונים של המאה ה־18, ובשנים שבאו לאחר מכן התפשט בהצלחה לרחבי אירופה, אף כי במקומות רבים גונה בחריפות על ידי הממסד הכנסייתי ועל ידי השמרנים הן בגלל הקרבה הגופנית בין בני הזוג הרוקדים, שנחשבה שערורייתית באותה התקופה, והן משום שקרסולי הנשים המחוללות היו גלויים לעין.

מי שתרמו רבות להתפשטותו של הוואלס היו בני משפחת שטראוס מווינה, ובעיקר יוהאן שטראוס האב ויוהאן שטראוס הבן, שהלחינו ואלסים רבים. הבן הוא שכתב את ואלס "הדנובה הכחולה", הנחשב הוואלס הווינאי המפורסם ביותר. במלחינים שכתבו ואלסים אפשר למנות גם את מוצרט, שופן (שהלחין את "ואלס הדקה"), בראהמס, היידן, ראבל, ריכרד שטראוס ובטהובן.

לאחר חודשים ארוכים של אימון בבית הספר מגיע רגע האמת

המוזיקה לריקוד הוואלס הווינאי מנוגנת בתיבה של שלושה רבעים אגב הדגשת הפעימה הראשונה ובקצב של שישים תיבות בדקה. הגבר והאישה רוקדים צמודים זה לזה, והם מסתובבים סביב האולם וסביב עצמם – נגד כיוון השעון – לא פחות משלושים סיבובים בדקה. כדי להימנע מסחרחורת הם משנים את כיוון הריקוד לימין ולשמאל – 8 עד 16 תיבות מוזיקליות לכל כיוון סיבוב.

מכיוון שלריקוד הוואלס הווינאי נדרשים כושר גופני ומיומנות רבה, התפתחו במהלך המאה ה־19 והמאה העשרים סגנונות ואלס שונים ברחבי העולם. בוואלס ה"אנגלי", למשל, הוּאַט קצב הריקוד לחצי מזה של הוואלס הווינאי, הצעדים הוגדלו והתנועה הגלית הודגשה. מאז שנות החמישים של המאה העשרים נחשב הוואלס הווינאי חבר שווה זכויות בתקן הריקודים הסלוניים הבינלאומי ונכלל בתחרויות רשמיות. למרות זאת בשנים האחרונות חלה ירידה במעמדו של הוואלס, והוא נאלץ לפנות את הרחבה לריקודים מודרניים יותר.

צעירים מתאמנים בתנועות הנכונות לפני שיזמינו את הבנות לריקוד

שאפר־אלמאייר מתנגד לדעה הרווחת שהוואלס הווינאי הוא ריקוד מורכב וקשה: "כמעט כל אחד יכול ללמוד לרקוד ואלס וינאי, משום שקל מאוד לחזור על אותם שישה צעדים שוב ושוב. פעם, במהלך תוכנית טלוויזיה בריטית, התבקשתי ללמד ארבעה זוגות לרקוד ואלס, ואז היה עליהם להתחרות זה בזה. שלושה מהזוגות הצליחו לרקוד ואלס וינאי בקצב המקורי בתוך עשרים דקות, וזה היה משך הזמן הקצר ביותר שראיתי תלמידים־מתחילים לומדים לרקוד אותו".

קוד ההתנהגות הווינאי
על סצנת הוואלס הווינאית שולט באופן בלתי מעורער כמעט בית ספר אלמאייר, בית הספר לְריקוד הוותיק והנחשב ביותר בווינה – ואחד מהמוערכים ביותר באוסטריה ובאירופה כולה. המוסד הוקם ב־1919 על ידי קצין לשעבר בצבא הקיסרות האוסטרי בשם וויל אלמאייר פון פסטנברוג, והוא מנוהל כיום על ידי נכדו, תומס שאפר־אלמאייר. בית הספר ממוקם בלב וינה, בחדרים שהיו בהם בעבר אורוות הסוסים של ארמון פלוויסיני (Pallavicini).

מכיוון שתלמידי בית הספר הם ילדיהם של פוליטיקאים מובילים ושל אריסטוקרטים באוסטריה, הלימודים לא מתחילים ומסתיימים על הפרקט. "סבי, שייסד את בית הספר, היה משוכנע כי לימוד ריקוד הוא הסיטואציה האידיאלית ללמוד גם נימוסים והליכות", מספר שאפר־אלמאייר. "הרוקדים קרובים מאוד לאנשים זרים לחלוטין באופן שאינו מתרחש במצבים אחרים". ואכן, באלמאייר סופגים הצעירים את קוד ההתנהגות שילווה אותם בחייהם הבוגרים, ובעיקר את הגינונים החברתיים, את המחוות הגופניות ואפילו את המילים שייאמרו ברגע הנכון. לתלמידיו אומר שאפר־אלמאייר כי בסופו של דבר "ההבעה על הפנים חשובה הרבה יותר מהצעדים הנכונים".

נערות ממתינות שיזמינו אותן לרקוד במהלך שיעור ואלס

נשף דיסקו
מסורת הוואלס הווינאי היתה לחלק בלתי נפרד מחייה של האריסטוקרטיה של אוסטריה במשך עשורים. "הפופולריות של הנשפים באוסטריה היא באמת תופעה", מסכים שאפר־אלמאייר, "בכל מקום אחר בעולם החגיגות המסורתיות הולכות ונעלמות, ואילו אוסטרים בני כל הגילים אוהבים את המסורות שלהם עד כדי כך שהם לא מפסיקים לרקוד".

ואכן, יותר מ־300 נשפים מתקיימים מדי שנה בווינה בלבד, ובכל אחד מהם משתתפים עד 7,000 איש. הנשפים מתקיימים באחוזות, באולמותיהם של מבני ציבור או במיקום המבוקש ביותר בווינה – ארמון הופבורג, הוא הארמון הקיסרי. את עונת הנשפים הרשמית פותח הנשף הקיסרי, ה־Kaiserball, הנערך בארמון הקיסרי בערב השנה החדשה, 31 בדצמבר, ומשודר בטלוויזיה האוסטרית וברחבי העולם.

תזמורת מובילה את הצעירים שירקדו בוואלס הפתיחה של הנשף

עונת הנשפים חלה בחודשים ינואר ופברואר, ובמהלכה מתקיימים בעיר נשפים כמעט בכל סוף שבוע. נשף האופרה ההיסטורי, ה־Opernball, שנערך לראשונה ב־1877, הוא כנראה גולת הכותרת של עונת הנשפים. מאז שנת 1955 הוא מתקיים בבית האופרה הממלכתית של וינה (Wiener Staatsoper), ששוקם לאחר שנהרס במלחמת העולם השנייה. נשפים מפורסמים נוספים הם נשף הפילהרמונית, המתקיים במשכנה המהודר של התזמורת הפילהרמונית של וינה, ה־Musikverein; נשף הפרחים, ה־Blumenball, המתקיים בבית העירייה וידוע בסידורי הפרחים המרהיבים שלו; ה־Zuckerbckerball, המאורגן על ידי הקונפיטורים הווינאים; וה־Kaffeesiederball, שכנרמז משמו, מוקדש ללא אחר מאשר למשקה.

שאפר־אלמאייר מסכים עם הטענה כי בשנים האחרונות חלו שינויים בסצנת הנשפים: "מספר הנשפים עלה, ובעקבות התחרות ביניהם קטן מספר האורחים בכל אחד מהם. הנשפים החדשים מכניסים 'שואו' לתוכנית הנשף, דבר שהוא חריג לנשף הווינאי האופייני. ברבים מהנשפים המיועדים לצעירים יש כיום, לצד מסורות כמו טקס הפתיחה הטיפוסי וריקוד קוודריל בחצות, גם אלמנטים של דיסקו ומועדונים".

אורחי הנשף מתבוננים בצעירים הרוקדים

מה פשר הקשר המיוחד בין העם האוסטרי לנשפים? שאפר־אלמאייר סבור כי "בשורש התופעה הייחודית הזאת עומדים צרכים תרבותיים וחברתיים: התשוקה לבלות לילה בלבוש חגיגי ובאווירה מתורבתת מאוד, לפגוש חברים וליצור היכרויות חדשות בקרב קבוצת אנשים מוגנת שחבריה מתנהגים כראוי". לאחר מכן הוא מנסה לעמעם את הנעימה האליטיסטית שעולה מדבריו, המתחברת היטב לתדמית האריסטוקרטית שדבקה בנשפים: "מובן שהחברה הגבוהה היא מעמד חשוב מאוד למסורת הזאת. אך לעולם לא היינו מארחים אנשים כה רבים בנשפים לו היו מגיעים אליהם רק בני החברה הגבוהה".

הפאר והיוקרה של הנשפים, המושכים אליהם את האליטה הווינאית ועימה ידוענים מהעולם כולו, זוכים לאחרונה גם לחצים רבים של ביקורת. בשנים האחרונות הולכת וגוברת התנגדותם של אוסטרים רבים לקיומם של הנשפים הראוותניים, שמחירי כרטיסי הכניסה אליהם מאמירים לעתים לאלפי אירו. אך נדמה כי גם תופעה זו לא מצליחה לערער את המסורת ארוכת השנים.