רוזה יושבת בשמלת בד דקה וכפכפים בחצר הבית. היא כפופה אל מסגרת העץ, נועצת סיכות דקות על השרטוטים שסומנו על הבד. ידיה זזות במיומנות, בוחרות בסליל חוט לבן מתוך עשרות סלילים, מסובבות אותו סביב הסיכות ועוזבות, תופסות סליל אחר, רוקמות ורוקמות. כמעט בלי משים יוצרות ידיה שרטוטי פרחים וציפורים. עליה להספיק לסיים את תמונת התחרה הלבנה-השקופה בזמן, ואז תתפור אותה אמא אל הבד הלבן שנארג מבעוד מועד, ויחד הם יקופלו יפה ויוכנסו לארגז החתונה. כך נראו פעם החיים במחוז טרנטינו (Trentino) שבצפון איטליה, חיים שבהם נשים אוספות את בית אמא ואבא בארגזי נדוניה מעץ מעוטר, וגברים יוצאים לעבודה בשדות וטומנים את ממחטות הבד שרקמה אהובתם בכיס חולצתם. נתח מהתרבות הזאת, שכמעט אבדה, משמר מוזיאון התרבות במאלה (Malè), העיר הגדולה בעמק סולה (Val di Sole). אף שאנחנו מגיעים ביום ראשון, והמוזיאון לא פתוח לקהל, ד"ר פדריקה קוסטנצי, מנהלת המוזיאון, נאותה לפתוח בשבילנו את המקום. "היכנסו הביתה", היא מזמינה אותנו. אנחנו נכנסים בעקבותיה, ודפיה הצהבהבים של ההיסטוריה נפרשים לפנינו. בין המוצגים אפשר לראות גם את מכשיר הטומבולו הקטן לרקימת תחרה, וגם את בגדי הכלה השחורים שבהם נהגו בנות עמק סולה להינשא בצניעות. למי שזוכר את הימים שבהם הכינו חמאה בבית ושדבק נעשה משרף, יעלה המקום הזה זיכרונות ילדות, או צוהר לסיפוריהם של סבא וסבתא. הביקור כאן הוא שיעור באיטליה הלא מוכרת, הרחק מהדר הקולוסיאום ומטוסקנה הרומנטית – איטליה של בעלי המלאכה: אומני העץ והברזל, הרפתנים ועובדי משק החלב, איטליה של נשים הבוחשות את הפולנטה מעל לתנור אש מפוחם, של אורגות הפשתן ושל רוקמות התחרה. מוזיאון התרבות
הוא ובנו היו לאחת מגאוותיו הגדולות של העמק. הוא נראה קצת נבוך מהעניין שאנו מגלים בו, אף שפגש בחייו אנשים גדולים וחשובים מאיתנו. למשל פרנסואה מיטראן, נשיא צרפת לשעבר, הזמין ממנו פסל של שיחי תירס דקים ותמירים שמקדקודם מקפצות שערות שובבות, ומלבד צבעם קשה להאמין שנולדו מתוך חומר נוקשה. ביל גייטס בחר לנטוע בחצר בניין מיקרוסופט בסיאטל עץ זית עשוי בהקפדה עד לפרטים הקטנים. "שלושת אלפים זיתים ועשרת אלפים עלים בדיוק הצמחתי מתוך ענפי העץ. ארבעה מטרים גובהו, 400 קילוגרם של ברזל וארבעה חודשי עבודה", מספר זאנוני. הברזל באזור הדולומיטים התגלה בימי הביניים, ומלאכת המתכת מתקיימת מאז ועד ימינו בכמה בתי מלאכה ברחבי העמק. זאנוני הוא מהמוצלחים והמפורסמים שבאמני הברזל הללו. הוא נולד בקאלדס ב-1943, וכשאר תושבי המקום הוא רוחש כבוד לצומח ולחי שסביבו. בעבר חי אמן הברזל בפינה קטנה בקצה הסדנה שלו. היום הממדים גדלו, האיכות השתפרה, אבל הבית עודנו נספח למקום העבודה. עד היום אין מחמאה גדולה מהמילה "חקלאי" לרבים מתושבי האזור. גם זאנוני הוא חקלאי – של גושים שחורים קשים קרים, שמתלהטים באש ומתרככים ומתמסרים לידיו לעשרים-שלושים שניות, ואז חוזרים לאופיים העיקש. הוא היה הנפח של האזור, ובנה גדרות ושאר חפצי מתכת שנדרשו לתושבים. "למדתי לבד את אמנות הברזל. זה לא משהו מסובך, אני מעתיק את הטבע".
הבן ממשיך, בדרכו איוון מראה לנו שרטוטים שהכין לעבודה חדשה – ארנב וצפרדע. "אני מתכנן קודם, חושב על מידות ועיצוב. אבא ישר מעתיק", הוא מצביע על ההבדל הראשון בינו ובין אביו. ההבדלים בין השניים ניכרים בעבודות: בעוד הזקן עובד בברזל מלא ומעתיק כל גרעין חמנייה וכל ענב בנפרד, בנו, שהיה סטודנט בבית ספר לאמנות, מאמין במה שלמד: "באמנות מה שחשוב זה האין, החלל, הדמיון. אני יוצר מסגרת, והצופה ישלים בראשו את החסר". כך מוצגת דמותו של חתול חלול רודף אחרי תרנגולות עשויות נוצות ברזל בלבד, לצד עץ גדול קטוע ענפים ועליו ציפור זעירה. על מדף גבס עומד דגם קטן של תנין בנוי מחוליות חלולות, שנראה כמו משחק הרכבה לילדים אין ספק למי שייך הדגם. "זאת לא חיה של העמק", אומר האב בחיוכו הטוב, ובנו, בחיוך גדול, מצביע אל מבעד לחלון אל פסל שעוד לא הסתיימה בנייתו, ומראה לנו את הצעצוע האמיתי – תנין בגודל מלא. "אני ילד שמתמודד עם הפחדים ויוצר את החלומות", הוא מסביר. לוצ'אנו ואיוון זאנוני, אמני ברזל אחרי ארוחת הצהריים בקרוביאנה שמדרום-מערב למאלה, אנחנו חוזרים לכביש וממשיכים בכיוון דרום-מערב, לכפר שבו הזמן תלוי על קירות הבתים. ברחבי ואלי דל נוצ'ה (Valli del Noce, עמקי נוצ'ה) פזורים 125 שעוני שמש, תשעים מהם בוואלה די נון (Valle di Non) ו-35 בוואל די סולה. מרבית השעונים הם מהמאות 19-17, ורק עשרה מהם חדשים. בכיכר ויטוריו אמנואלה השלישי (Piazza Vittorio Emanuele III) שבכפר מונקלאסיקו (Monclassico) נמצא מבנה ששימש בעבר מחלבה, ועד היום קוראים לו כאן אל קאסל (El Casel, "המחלבה". על קיר המבנה מצוירת תושבת העמק בשמלה פשוטה ובמטפחת, אוחזת ביד אחת דלי חלב טרי, ובידה השנייה אוחזת בידו של ילדה הקטן, שגם הוא סוחב דלי חלב. הם נמצאים בדרכם אל עברו האחר של הציור, שבו שני גברים חסונים מפסטרים את החלב, ובתווך ניצב שעון שמש עם סקלת הזמן הבבלית, שיטה קדומה של ספירת השעות. הציור הזה הוא ראשון יצירות שעוני השמש המודרניים שבכפר. ליוויו קונטה, פסל וצייר יליד הכפר, יצר אותה. משק החלב היה בעבר ממקורות המחיה החשובים של העמק, והבחירה בו נבעה מזיכרונות ילדותו של האמן. כשליוויו פגש את ארתורו המוזיקה בסטודיו של קונטה זורמת בכל נימי חדר העבודה, ונדמה שהוא מנצח על תזמורת כלי העבודה והדמויות שסביבנו בשרביט נעלם. דמויות העץ והאבן נראות כמתעגלות לצלילי עוגב מלטפים, ועלעלי הנסורת הדקיקים מתנתקים מפלטות העץ בקפצוץ קליל לצלילי הסימפוניות של באך. ואולי מי שקובע את הטון במקום הם דווקא מיתרי הפסנתר של ארתורו בנדטי מיכלאנג'לי, הבוקעים מתוך יריעות הבד. מיכלאנג'לי, שהיה אחד הפסנתרנים הגדולים בדורו, נהג לבלות שעות ארוכות בבית הזה של קונטה. בין שני האמנים נרקמה ידידות, ובעוד מיכלאנג'לי מנגן, קונטה צייר ופיסל אותו. כך נולדה תערוכה המציגה את דיוקנותיו של האמן המתבודד, הנקראת "43 תחושות מלודיות". בסלון עדיין עומד הפסנתר שעליו ניגן הפסנתרן הנודע ושני דיוקנאות שלו שצוירו בידי קונטה. ביתו של קונטה מדגים את המיומנות שאמני העץ של טרנטינו הגיעו אליה. מאומנות שצמחה מצורכי היומיום, בימים שבהם הדבר הטוב ביותר שהעמק סיפק היה העץ – מהבתים, הכפות, הקערות, המסכות לטקסים – התפתחה מלאכת גילוף של צעצועים ובובות, פסלים ופיתוחים עדינים, עד שהגיעה לרמה הגבוהה שלה היום. את סודות אומנותו העביר קונטה לבנו ג'אורג'יו. הבן מראה לנו את תהליך היצירה – בתחילה מפסלים דגם של הדמויות בפלסטלינה, אחר כך יוצרים אותן בגודל טבעי בספוג נוקשה, ורק בסוף ייבראו הדמויות, בפעם המי-יודע-כמה, בעץ מלא. ידיו העדינות של ג'אורג'יו אוחזות בעוצמה בפטיש ונוקשות על המפסלת, וזו מקלפת שכבה ועוד שכבה, עד שעל משטח העץ הדומם רוקמות עור וגידים דמויות של אישה וגבר. ספר האנטומיה פתוח לידו כדי להדגים כל שריר. ליוויו וג'אורג'יו קונטה, פסלים וציירים
מתייחד עם הטבע רוסי נולד בעיר קלס (Cles) שבוואל די נון. הוא מגדיר את עצמו חוקר של הטבע הדומם. את ממצאיו, ועמם גם את זיכרונות ילדותו ואת זיכרונות הזהות האתנית הקולקטיבית של תושבי ואל די סולה, הוא מעלה על הבד. כמעט כל יצירותיו מסודרות בסדרות של ציורים קטנים החוזרים ומתארים נושא מסוים, ויוצרים יחדיו תמונה מקיפה. כך נוצרה סדרת ההרים שמציגה את הרי האלפים בשעות ובעונות שונות, ציורים של יער בשעות שונות, סדרת בתי עץ האופייניים לעמק, והסדרה שבה הוא שקוע עתה – פירות וירקות. "זה בשביל הבית של גובה המיסים", הוא מורה על סקיצה של ינשוף. "הוא הזמין ממני ינשוף, אז הוספתי למטה גם חיה טרופה, שיבין מה אנחנו חושבים עליו. מובן שהוא יבקש להוריד אותה, ואני כבר החלטתי להוריד, אבל בהצגה הראשונה אני אראה לו. ניצחון קטן של משלם המיסים, לא?". בסטודיו של רוסי אי אפשר לבקר, אבל תערוכות שלו מוצגות בסביבה, ואפשר לבדוק בתחנות מידע לתיירים אם יש תערוכה בזמן שאתם מבקרים. אנחנו נפרדים מהנאיביות של פעם, מההערכה לטבע, לחומר ולמסורת, וחוזרים לעולם שלנו. בדרך חזרה בין רחובות העיירה מזאנה אנו עוברים ליד ברזייה מעוטרת בציפורים של זאנוני האב. ביציאה מהכפר נטוע עץ אורן גדול. "אמיתי או לא?" אנחנו תוהים. אני יוצאת מהרכב לבדוק, את התשובה תנחשו לבד. לחצו להגדלה |
