הרכבת הטראנס סיבירית: מסע מבייג'ינג למוסקבה

לרכבת הטראנס סיבירית שלושה מסלולים בהם היא חוצה את אסיה: הארוך שבהם מגיע לוולדיבוסטוק במזרח סיביר, ולא נכנס לסין. אורכו 9288 קילומטרים.
הקו השני מתפצל מזרחה מאירקוצק וימת בייקל בסיביר ויורד דרומה לסין דרך חארבין.
נסעתי בקו השלישי, הקצר מהשלושה – הטראנס-מונגולית, 7934 קילומטרים בסך הכל, המגיע עד לבייג'ינג. הקו שאמור היה לקרב את בירת סין לאירופה.

חבילות הנוסעים נערמו בכניסה לתחנת הרכבת של בייג'ינג. התפתלתי דרך התורים הארוכים והדחוסים, חוצה את מוכרי הכרטיסים של השוק השחור שמכרו כרטיסים לכל מקום אליו נוסעות רכבות בסין. חציתי את האולם ממנו עולות המדרגות אל רציפי היציאה ואולמות ההמתנה הצפופים ופניתי אל המקום בו מוכרים כרטיסים לזרים. בחוץ היה יום כחול, שקוף וצונן. ממרפסת מקדש השמיים, ליד אולם ההרמוניה השמיימית, היה אפשר לראות את ההרים בצפון-מזרח.

על סיפו של מסע. לחצות את אסיה מקצה אל קצה. ונציה היתה במרחק של 12,000 קילומטרים מבייג'ינג. כמה ימים לפני כן עמדתי על גדת אחת מתעלותיה של העיר סוז'ו. ונציה של המזרח. על גשר קטן המוביל אל גן המלומד הצנוע. הבתים בני שתי הקומות השתקפו במים החומים של התעלה. איש מבוגר וצנום קרב קערה לשפתיו, מגיש את המקלות העמוסים במהירות. על הגשר הזה אפשר היה להרגיש את הגעגוע של מרקו פולו לעיר אותה עזב כשהיה בן 17. האם זכר את ונציה לאחר 25 שנים של נדודים?

צינת היום, היובש השביר, עלי הסתיו של העצים, זרימת האופניים, הרקשות, המוניות, האוטובוסים העמוסים, מכוניות השרד השחורות. נכנסתי לאחת החנויות, מצביע על ספל חרס לבן עם ציור דרקונים כחול. המוכר ארז את מכסה החרסינה ואת הספל עצמו. טמנתי את הצ'יינה בתרמיל.

אולם ההמתנה היה שורות של סינים האנים יושבים על הרצפה, נשענים על הצרורות, מחכים לרכבת. רכבת 263 לבאטו עמדה לצאת בשלוש ועשר דקות. הרכבת תצא בדיוק בזמן. אין מקום מדויק יותר מסין בשעה בה עוזבת הרכבת רציף אחד ומגיעה לאחר. קונדוקטורים במדים כחולים, כובעי מצחיה וכפפות לבנות השגיחו על שערי היציאה, מונעים בכוח מאנשים לעבור, דוחפים את אלו שבידיהם הכרטיסים הנכונים. הורדתי את התרמיל והנחתי על הרצפה, מתיישב עליו. מסע הנגד הסיני, נגד היריקות ועשן הסיגריות, הפך את בייג'ינג לעיר נקייה. רק אבק עמד באוויר.

בשתיים וחצי התחלף המספר מעל שער היציאה. נגרפתי עם הזרם אל השער, חולף מול הקונדוקטורית, שהביטה בי במבט השמור לזרים מכוערים וגדולי אף. התיישבתי על הדרגש הקשה והירוק, באמצע, בין השניים האחרים. הוצאתי את כוס החרסינה והמכסה ומזגתי פנימה את המים, מכין תה ראשון. בחוץ היה קר ויבש. הרכבת, מוסקת בפחם, היתה נעימה. הבטתי בקרני השמש שחדרו דרך החלון שאי אפשר לפתוח. בשלוש ועשר דקות בדיוק נעה הרכבת בתנועה קלה. עוזבת את תחנת הרכבת של בייגי'ינג. נוסעת מערבה וטיפה צפונה.

שלום לג'ינגס
במרחק כמה שעות מבאטו (BAOTOU), הנמצאת במרחק של 15 שעות נסיעה ברכבת מבייג'ינג, בנו בדונג שנג (DONGSHENG) את המאוזוליאום של ג'ינגס חאן. הסינים בנו קבר דמוי יורטה בשנות החמישים. חלק מהרעיון הסיני שניסה למצוא נקודות התייחסות למיעוט החי בתחומם.

בשש בבוקר תגיע הרכבת לבאטו. עיר גדולה ובה למעלה ממיליון אנשים. בלי לראות את באטו ידעתי איך תראה. עיר של בניינים סוציאליסטיים מלבניים ואפורים, שרוח קרה נושבת בתוכם. אופניים ואוטובוסים אפלים. פתאום לא רציתי לנסוע לדונג שנג. שקר סיני. אין יודעים איפה נקבר ג'ינגס חאן. הצבת קברו של ג'ינגס חאן במרחק לא גדול מבירת מונגוליה הפנימית, במה שהיה נקרא בעברית "שטח שלנו", נראה כזיוף.

לא יכולתי להסכים עם הפיכתו של ג'ינגס חאן לסיני, האיש שבחייו לא הסכים לעבור לארמונות שושלת סונג אותה כבש, והמשיך לשבת ביורטה שלו שבאורגה.

בספר הרכבות היתה רכבת שיצאה ביום ראשון מחוחוט לאולאן-באטור. פניתי אל ההאן מבאטו. חוחוט (HOHHOT) נמצאת ארבע שעות מזרחה מבאטו. רכבת 304 יוצאת ב-22:24 מחוחוט ומגיעה ב-00:50 לג'ינינגנאן (JININGNAN). יוצאת משם ב-01:18. "מתי נגיע לג'ינינגנאן?" הוא משך בכתפיו. הקונדוקטורית עברה בקרון, מחלקת מצעים לדרגשים. הוא חזר על השאלה.

"בשתיים". אמרה הקונדוקטורית. הבטתי שוב בלוח. הרכבות הסיניות מדייקות. האם ארד בג'ינינגנאן ואחכה לרכבת הבאה? ג'ינינגנאן היא צומת רכבות. ומעברי גבול תמיד אורכים זמן. אולי אצליח לתפוס את הרכבת של חוחוט.

התמלאתי שמחה: להפסיק את המסע בגלל גחמה של רגע. כיוון חדש, לא להילכד בתוכניות, גם אם הן לא תוכניות ישנות. ארזתי את התרמיל. ג'ינינגנאן היתה במרחק של חצי שעה.

הרכבת עצרה לצד הרציף האפל. קור יבש הקפיא את האוזניים וקצה האף. ג'ינינגנאן לא נראתה כמו צומת מסילות. היא נראתה יותר כתחנה על מסילה שרכבות מהירות חוצות דרכה ובחסד של דרקוני ברזל עוצרות לכמה דקות.

פניתי לאולם הנוסעים, מנסה לברר בלוח הרכבות הגדול והקבוע מתי יוצאת הרכבת הבאה לארליאן (ERLIAN – לעיתים מכנים את העיר ארנחוט – ERNHOT). "ארליאן?" שאלתי את ההאנית.

"מחר ב-11:35". אמרה ההאנית, חיוך דרוך. הבטתי בלוח: רכבת 563 ב-11:35 מג'ינינגנאן לארליאן. סדרת החמש-מאות. הרכבות האיטיות ביותר בסין. אלו העוצרות בכל תחנה וכל רכבת הנוסעת על הקו מורידה אותן לשוליים להמתנה ארוכה. רכבת שקשה לדעת אם יש בה מושבים רכים, שהם הדבר הדומה למחלקה ראשונה, ויש בה קרוב לוודאי רק את המושבים הקשים, אלו שאינם מסומנים ואלפי הנוסעים מתנפלים לתוך הקרון דרך החלונות ומשתלטים עליהם.

"ארליאן" אמרתי לתוך האשנב, מצביע על השם בספר הרכבות. "מושב רך". הכרטיסנית הביטה בי בפנים אטומות. 28 יואן. כרטיס מקומי קשה, לא דף הנייר הגזור של הזרים. ג'ינינגנאן הוא לא מקום שמסתובבים בו אנשים שהגיעו ממערב להרים השמימיים. אפילו התעוב הוא התעוב הרגיל לכל אדם ולא התעוב המיוחד של הערים המיושבות לאנשי המערב. שלא כמו במזרח התיכון בו המיקוח הוא תענוג, או הנימוס האירופאי והיושר האמריקאי המובן מאליו, יש בסין קשיות. בוז לכל מה שאינו סין. בוז לכל מה שהוא סיני הפחות מהסיני המדבר איתו.

"הי, הלו, מאיפה אתה?"

ארבעה אנשים צעירים חבושים בכובעי קסקט. אחד מהם לבש אפוד צלמים. לחיצת יד מרובעת. "אנחנו ממונגוליה, אני אוריי, אלוף העולם בג'ודו. אנחנו נבחרת מונגוליה, היינו בטורניר בבייג'ינג. לאן אתה נוסע?"

בחור דק וגבוה לבש אפוד צלמים. הצלם שליווה את המשלחת? כובעי הקסקט של קבוצות הבייסבול האמריקאיות התאימו לספורטאים. הם לבשו חולצות פלנל משובצות ומכנסי ג'ינס. "לארליאן ולאולאן-באטור (ULAN BATOR)".

"גם אנחנו. ניסע ביחד. טוב מאוד". אנגלית שבורה, מחולקת למילים בודדות שצורפו שוב ושוב למשפטים מעטים. הצלם נראה פחות מונגולי ויותר סיני. "מחר בלילה יש רכבת לאולאן-באטור. כרטיסים הם לא בעיה. חברים שלנו יקנו כרטיסים". שמחתי לשמוע על רכבת פשוטה. "לאן אתה נוסע באולאן-באטור?"

"לא יודע. אף פעם לא הייתי באולאן-באטור".

"תבוא אלי. תגור אצלי בבית", אמר אוריי. הסדרניות האלימות פתחו את דלתות אולם ההמתנה ושמש צהובה מילאה שמיים כחולים. חצינו את הרציף אל הקרונות. מאות אנשים מילאו את הרציפים. דלתות הקרונות היו נעולות. "בוא איתנו." אמר אוריי. שוטרים סינים מיהרו לאורך הרציף, חובטים באלו שניסו לטפס על הקרונות הירוקים ולפתוח את החלונות מבחוץ, לתפוס מקום. קונדוקטורים פתחו את הדלתות, ים האדם צבא על הדלתות. המונגולים זינקו אל החלון, מטפסים פנימה. עמדתי בקצה ההמון הנדחק. אחד מהמונגולים הופיע בחלון. "תיקים!" אמר אוריי. הנפנו את התיקים. התרמיל שתפרו לי בקטא נראה קטן וקל לעומת התיקים הנפוחים של המונגולים. נדחקנו לתוך הקרון, מגיעים אל צמד המושבים עליהם הונחו התיקים כדי לשמור. ב-11:35 בדיוק יצאה הרכבת.

מושבי קרונות מלאים ואנשים עוברים לאורך הקרונות, מחפשים בדל מקום. ישבתי ליד החלון, מביט בערבות צהובות מלס, שוממות ושטוחות, שחלפו בנסיעה איטית. "כמה זמן עד לארליאן?"

"שמונה שעות" אמר אוריי, מושך ומהדק את מצחיית כובע הבייסבול אל מצחו. מירגה עצר מוכר בקבוקונים האני שעבר לאורך הקרון וקנה ממנו נוזל לבן, משקה אלכוהולי סיני עשוי שעורה בטעם נורא. "תודה," אמרתי למונגולי הסיני ממונגוליה הפנימית.

גלגלתי סיגריה. "אתה יכול לגלגל לי אחת?" ביקש מירגה, מתאבק גדל גוף וחזק. גלגלתי עוד סיגריה. "תוכל לתת לי את זה במתנה?"

"לא. יש לי מעט מאוד סיגריות ואני מעשן רק את אלו."

"זה מוצא חן בעיני, אתה תיתן לי את זה במתנה".

קמתי ויצאתי אל המעבר בין הקרונות. שמונה שעות בגיגית החורקת והמזוהמת הזאת. הרכבת עצרה. לא מדלגת על שום תחנה. מחכה לרכבת מהירה ממנה שתחלוף בדרכה אל הגבול בארליאן.

"כמה זה עולה?" הוציא מירגה גוף מהחלון, "ליאנגר!" (שתים בסינית) מחליף שטרות בשני ראשי עיזים חומים. הראשים עלו על השולחן והמונגולים שלפו סכינים מהחגורה. הם קילפו את עור הראש ואת האוזניים. אוריי הושיט חתיכת בשר ראש עז. צהריים. חוץ מכמה ענבים ובשר יבש ומתוק לא אכלתי. אוריי המשיך לקלף את גולגולת העז, מפריש לי נתחים. אחרי המטבח הסיני של החודש שקדם לרכבת, היה משהו מרענן בראשי העז שהמונגולים היו עסוקים בהם, מנקרים את הבשר, מרסקים ומפצחים את הגולגלות במכות סכין בקווי התפר, שואבים את העינים ומוצצים את המוח. "קח, תשתה" דחף הסינו-מונגולי בקבוקון. שיכר צורב ומחליא, אולי כדאי להשתכר כמו המונגולים? להשתרע מטומטם חושים על פיסת המושב הקטנה עד שנגיע לארליאן?

בתשע וחצי, שעתיים מאוחר ממה שאפשר היה לקוות, עצרה הרכבת ליד הרציף השומם של ארליאן. הקור היה צורב ואורות צהובים דלקו מעבר לרחבה האפלה של בניין התחנה. הסינו-מונגולי בעל אפוד הצלמים אחז בתלת אופן. תלת אופן שני, כחול וחבוט, התייצב גם הוא. "ניסע לבית מלון שלנו". אמר אוריי, צוחק בקול, חובט בידידות בנהג הריקשה.

"מה עם כרטיסים לרכבת של מחר?"

"לא בעייה," אמר אוריי, מטפס לצידי על ערימת התיקים והתרמילים. "מחר בבוקר חברים שלנו יקנו. שוק שחור".

מארליאן לאולאן
"יש הרבה אנשים". אמר אוריי למחרת. "הכרטיסים עולים 50 דולר. יהיה קשה לעלות על הרכבת, נצטרך לחכות לרכבת של עוד יומיים. אבל אל תדאג". הפנים נראו דאוגים, לא היתה בהם את העליזות חסרת האחריות של האתמול.

נכנסתי לבניין התחנה, מקיש על דלתות. "יש פה מישהו שמדבר אנגלית?" שאלתי באחד החדרים. הם הביטו בי בתמהון. אחד מהם קם וחצה את המסדרון, מוביל אותי לחדר מלא שוטרים. ברכתי, השוטרים צחקו. הם הצביעו על כורסה שלידה עמד טלפון. השוטרת היחידה בחדר חייכה וחייגה. היא אמרה משפט והגישה לי את השפופרת. אנגלית מהצד השני של הקו. מה אני יכול לעזור לך? עיתונאי, אני צריך כרטיס לאולאןבאטור". הקופה בחוץ. איפה? בחוץ. השוטרת תראה לך. האם תוכל לבקש ממנה לגשת איתי? הייתי בחוץ והקופה סגורה. היא תיקח אותך למשרד. אני יכול לעזור לך בעוד משהו? תודה רבה אמרתי לשפופרת. השוטרת חייכה והוליכה אותי לאורך המסדרון, חוצה את חדר המבוא של התחנה למסדרון אפל אחר. היא הקישה באחת הדלתות. אין תשובה. היא הקישה שוב. שוטר שני טיפס על הדלת והציץ מהחלון שמעל. הדלת היתה נעולה. צל עבר על פני חלון הזכוכית הפנימי. השוטרת הטיחה אגרוף על מסגרת העץ. חריקת מפתח והדלת נפתחה. היא הציגה אותי בפני שלושת האנשים שישבו סביב לשולחן ומילאו טפסים. מהצד השני של השולחן היה אשנב עץ אטום, שמעברו השני התדפקו אלו שחיכו לכרטיסים. אחת בצהריים. הייתי מעברו הנכון של התור. בתוך הקופה. "סי קואי." שלושה יואן אמרה האשה ואני שילמתי כדי לקבל את הפתקה שתיתן לי כרטיס. היא מילאה את הפתק והפנתה אותי לחדר שני, בו ישבו שלוש נשים סביב לשולחן עץ. נורה צהובה האירה בדלות את החדר, שבו כורסה עם ציפוי פלסטיק חום ושולחן כבד מחופה בזכוכית. "ער-שי בה." אמרה אחת מהן, אוספת את הזמנת הכרטיס.

"קוואי?"

"דולר", היא צחקה. 28 דולר מארליאן לאולאן-באטור.

"תבוא לתחנה בחמש. לא, בארבע". אמרה ההאנית וחייכה. היא מילאה את הכרטיס ואני שילמתי וטמנתי את הנייר בחגורה, מודה לכולם ויוצא אל התכלת שמחוץ לתחנה. מירגה, אוריי, הסינו-מונגולי והשקט עמדו בחוץ.

"כרטיס עולה 80 דולר". אמר אוריי, "אולי נצטרך לחכות לרכבת הבאה."

"קניתי כרגע כרטיס".

"כמה הוא עלה לך?"

"28 דולר".

"תשיג לנו גם כרטיס כזה", אמר מירגה, "בוא נלך, תגיד להם שאנחנו חברים שלך, עיתונאים".

צלמים עם אפודי הצילום של האופנה המונגולית בת זמננו. בחזרה לתוך הבניין. החדר הראשון שאליו הגעתי היה סגור. חציתי את המסדרון לחדר שבו ישבו השוטרים. הוא היה פתוח וריק. לא היה בו איש. חצינו בחבורה את אולם ההמתנה לדלת הנעולה של קופת הכרטיסים. הדפיקות על הדלת לא עזרו. הדלת נשארה סגורה. חיפשנו מישהו שמדבר אנגלית, זה שדיברתי איתו בטלפון דיבר אנגלית מצויינת. עלינו לקומה השנייה, ללשכת מנהל הרכבת. הוא הביט בנו בפליאה. לא, הוא לא מדבר אנגלית. סובבנו בתחנת הרכבת. כל מה שקרה לפני פחות מעשרים דקות לא היה. כאילו הניח מישהו את המשרד, השוטרים, הטלפון ודוברי האנגלית לכבודי, על מנת למכור כרטיס, והעלים אותם מיד לאחר מכן. לולא הכרטיס בחגורה, הייתי מטיל ספק בדבר בעצמי.

אוריי הופיע מתוך הסבך עם שני הסינו-מונגולים איתם ניהל משא ומתן מאז הבוקר. "קנינו כרטיסים. 80 דולר. אחרת היינו נשארים כאן. אלו לא מונגולים אמיתיים פה, הם לא מדברים כבר מונגולית, רק סינית. אבל באולאן-באטור לא יהיו לך בעיות, באולאן-באטור כולם חברים שלנו".

נדחקנו דרך הרי החבילות אל הפתח. שוטרים סיניים עמדו בכניסה וחבטו בנדחקים. אנשים גלגלו תיקים עמוסים וחבילות. בתוך אולם התחנה ישבו שני שוטרים. מלאתי את הטופס והשוטר החתים את הדרכון. בירוקרטית הייתי מחוץ לסין. עכשיו צריך רק למצוא את הקרון שמספרו כתוב על הכרטיס ולחכות.

זו לא היתה רכבת סינית. רכבת מונגולית מטונפת שתאיה בנויים בשיטה הרוסית של ארבע מיטות בתא בשתי קומות, תא לציוד מעל המסדרון ומתחת למיטות. בתא היו מונגולית ומונגולי מבוגרים. הרצפה כוסתה חבילות. על המיטות נערמו חבילות והאשה שכבה עליהן. הם פינו במהירות את המיטה ואני טמנתי את התרמיל מתחת לדרגש ולגמתי מים. האור בחוץ דעך והרציף הלך והשתתק. הרכבת עמדה דמומה וחשוכה. לא היה אור בקרונות והחימום לא פעל. האוויר היה דביק וריח חמוץ עלה מהשרותים. אכלתי תפוח והנחתי בחושך את האוזניות על האוזניים. פרשתי את שק השינה. לגבול המונגולי נגיע רק בבוקר. לא היה לי מושג מתי נפרדה הרכבת מהרציף.

הטינופת, החלונות השבורים. מערכת החשמל שלא עבדה, ההסקה שלא הוזנה. זו היתה הרכבת המטונפת והמוזנחת מכל אלו שנסעתי בהן בהודו, בדרום אמריקה, במזרח התיכון, באירופה, באפריקה וברפובליקות האסיאתיות של ברית המועצות לשעבר.

האור התחזק ודרך החלון שבמסדרון אפשר היה להוציא ראש לרוח הקרה ולהביט בקטר הירוק שמשך את עשרות הקרונות על מסילה צפונה, מטפס על גבעות עגולות בערבה השוממה. מפעם לפעם הגיחו יורטות, אוהלי נוודים עגולים, בצידי המסילה, או עדרי סוסים, פרות וכבשים. במרחק, ליד בריכת מים בתחתית אחד היובלים, עמדו גמלים בקטריאנים דו-דבשתיים. בכל מקום שהמונגולים יצאו אליו, מניעים את השבטים התורכיים ממולדתם המונגולית, נוצרו תרבויות ואימפריות, האויגורים בטורקיסטאן, הטימורידים בסמרקאנד, המנצ'ורים במנצ'וריה, שירדו והביסו את אחרון קיסרי המינג, שטבח את משפחתו בגבעה המשקיפה על העיר האסורה ותלה את עצמו בצעיף המשי.

חלונות הקרונות היו מזוהמים מטיפות בוץ וטינופת. נגררנו לאיטנו דרך מסדרונות צפופים, בתאים בהם היו הדלתות פתוחות אפשר היה לראות אנשים מנמנמים או משחקים בקלפים על חבילות ענקיות, חלקם יושב ומעשן תוך כדי משחק במחשבים קטנים שדימו מלחמות כוכבים או קרבות איגרוף.

"בוקר טוב" אמר אוריי בשמחה. "מונגוליה!" הוא היה גאה במרחבים, בתחנות הרכבת הזנוחות, במונגולים, שהיו לבושים כמו שמונגולים היו לבושים לפני המצאת כובע הבייסבול, בגלימות צמר ארוכות ובכובעים עגולים עם שוליים מוגבהים, נעולים במגפיים שחורים וגבוהים. הרכבת עצרה בתחנה. סוס נמוך ומוצק התקרב מכיוון זנב הרכבת, עובר מתחת לחלון, נמוך בהרבה, נושא על גבו אב מונגולי שבנו בן השלוש מחבק אותו בחוזקה, נעלמים באיטיות לתוך הערבה.

"אולאן-באטור" אמר מונגולי לידי כשהרכבת החלה לנסוע לאורך נהר האורחון (ORHON). צפיפות האוהלים גדלה. ההרים הפכו גבוהים יותר ובכמה מקומות אפשר היה לראות שלג שירד לא מזמן, נפרש בשטיחים רכים על  ההרים העגולים. יערות מחטנים קטנים. מרחוק אפשר היה לראות ארובות ועשן לבן ומזהם. התקרבנו לעיר. לליבה של מונגוליה. הרכבת האיטה ממהלכה. גושי בניינים סוציאליסטים דהויים. רציף ארוך ואפור. עצירה.

הרכבת היא כמו שוק נוסע שעובר מעיר לעיר, ממקום למקום ועסקות מהירות נעשות דרך חלונותיה בכל תחנה

הפרידה מאולאן-באטור
"אני הולך עכשיו," אמר אוריי. "אני אבוא מחר בבוקר ונלך לקנות לך כרטיס לרכבת למוסקבה. פה זה אולאן-באטור, אין בעיה לקנות כרטיס.

ליד השוק שמול העליה לגנדן, מאחורי בית הקולנוע שחזיתו כוסתה בכרזות סרטי קרטה ופעולה, טיפסו המדרגות לבניין בו נמכרו כרטיסי הרכבת לרוסיה ולסין.

"שם" הצביע מירגה על אשנב. פניתי לאשנב המודיעין.

"יש כאן מישהו שמדבר אנגלית?" אשה צעירה וממושקפת ניגשה לאשנב. "מוסקבה" אמרתי. היא ביקשה דרכון ורשמה פרטים, אומרת מחיר. "מחלקה ראשונה".

"147 דולר. תשלם באשנב ההוא".

האשנב ההוא היה צפיפות ודוחק. הייתי עייף מהידחקויות. קיוויתי שהמחלקה הראשונה ברכבת תפצה אותי על שלוש הרכבות שקדמו לה. היא העיפה בי מבט והנהנה. לשון רכה. ספרתי את הדולרים, היא החזירה לי שני שטרות שנראו ישנים מדי, החלפתי אותם בחדשים. טמנתי את הכרטיס בחגורה וחזרתי לביתו של מירגה.

הבטתי בזמן על הכרטיס. שמונה ורבע בערב. שעה לפני תספיק. שום מקום באולאן-באטור, אפילו הבית של מירגה, אינו במרחק של יותר מ-15 דקות נסיעה מהתחנה. מירגה ואוריי הבטיחו שיבואו בזמן כדי לקחת אותי לתחנת הרכבת. במטבח עמדו אמא מירגה ונרה אחותו, ומילאו "חושור", כיסנים, בבשר כבש חתוך, מניחות אותן בשמן הלוהט, צידה לדרך בת חמשת הימים שבין אולאן-באטור למוסקבה.

בשש וחצי נכנסו מירגה ואוריי פנימה, שיכורים ואלימים, מוליכים איתן שתי נערות צעירות.

"אתה אוהב בנות מונגוליות?"

"אני צריך לצאת לתחנת הרכבת".

"עזוב את הרכבת, יש לך עוד זמן. בוא תאכל משהו". מירגה התיישב בכבדות על ספסל ואמא הניחה צלחות אורז מתמרות אד חם ועליהן נתחי כבש. הוא דחף אצבעות עבות לתוך צנצנת ופרס גזר חמוץ על האורז,  שואב את המזון במציצה. כשגמר לאכול, ניגב את הידים במגבת הקטנה ואמר בקול סדוק מכמות לא קטנה של וודקה: "בוא לחדר". בחדר היו אוריי ושתי הבנות. מירגה תפס את הבנות. "נשקו אותו".

"אני צריך ללכת."

"הוא עיתונאי מישראל. אתה לא רוצה אשה מונגולית?"

"אני צריך ללכת, מירגה."

"אתה נישאר כאן!" אמר מירגה, לוחץ בשתי ידיו בכוח על כתפי. "תן לי את הטבק". החדר היה רווי אלימות. "אתה לא רוצה להתחבק עם אשה מונגולית?"

"לא עכשיו. אין לי זמן. אני צריך להגיע לרכבת". פניתי אל אוריי, שעדיין היו בו שרידי היגיון. אוריי לא ענה. "יש חושור?" המלים חדרו אל מתחת לוודקה שעירפלה את מירגה. הוא פתח את הדלת ואני עמסתי את התרמיל והנחתי אותו ליד דלת היציאה. במטבח הניחה אמא לפנינו חושור, יוצאת להחליף בגדים. "אני אבוא איתכם". הבנות חמקו ראשונות לחדר המדרגות האפל. ירדתי אחריהן ואמא אחרי. מירגה ואוריי התמהמהו עוד כמה דקות באיטיות שיכורה. כשהגענו לתחתית הבית פנתה אמא אל הבנות, מגרשת אותן בזעם במורד הכביש. מירגה הגיח מפתח חדר המדרגות ואחריו אוריי. אמא נפרדה ממני לשלום. "איפה הבנות?" שאל אוריי.

"לא יודע".

"ראית לאן הלכו, לאיזה כיוון?"

"לא".

הוא קילל. "הלכו שני קודנדומים". ירדנו אל הכביש הראשי, חוצים לעבר השני. מירגה השתין בחושך על חלקת האדמה שבין הכביש למדרכה הרחבה. מונית האיטה לידנו. נדחקנו פנימה.

התחנה היתה אפילה ואורות צהובים האירו בקלישות רציף ורכבת ארוכה שערימות מזוודות, ציוד וחבילות ארוכות ועגולות.

איזה מין מחלקה היא הדה-לוקס? הייתי עייף מהרכבות הדפוקות של סין ומונגוליה, מוכן למסע נוח יותר בחמשת הימים הבאים אל מוסקבה.  מול פתח הקרון היו הערמות הנמוכות יותר. "פה". אמר אוריי בגאווה. הדלתות היו סגורות. חצי שעה לפני יציאת הרכבת נפערו הדלתות ונקניקי המטען החלו להידחק פנימה, אנשים מטפסים על אנשים בבליל של צעקות ומהומה. "חכה פה", אמר אוריי, "אנחנו הולכים לבדוק אם התא שלך באמת בסדר".

"אתה חושב שיש סיכוי שהוא לא בסדר?"

"אי אפשר לדעת, צריך לבדוק". ההבל החם של הוודקה. ילדים מוכרים שתייה ואוכל התרוצצו על הרציף. נשים צועקות לעזרה מתוך הרכבת. עמסתי את התרמיל וטיפסתי על הציוד החוסם את הפתח. מעבר לערמות המטען, ליד הדלת הנגדית של הקרון, עמדו שתי נשים רוסיות בוכות. מירגה עמד מעליהן, מנסה לכפות את רצונו. אוריי עמד מחייך מאחוריו.

"אוריי!" שאגתי, "מה אתם עושים?"

"לך מפה, זה לא עניינך", אמר אוריי.

"אוריי! מירגה!" המשכתי לשאוג. "תעזבו אותן".

"אל תתערב, הן נשים רוסיות, אם הן לא היו מלוכלכות הן לא היו על הרכבת הזאת".

"תעזבו אותנו, אנשים, רחמו" בכו הנשים.

ניסיתי למשוך את אוריי, הוא הסתובב והטיח אותי בקלות. לא קל להילחם בג'ודואי ובמתאבק שיכורים במידה הנכונה של חוסר רגישות. הצעקות והבכי גברו. מה אמור אדם לעשות כשהוא רואה נשים נאנסות מול עיניו ברכבת אפלה במרחביה של אסיה? ניסיתי למשוך את אוריי, הוא פנה והטיח אותי שוב לתוך המעבר, חוסם ברגלו את הדרך. צעקות הנשים התגברו. "אונס!" צעקו הנשים. "שודדים, רצח!" אנשים חלפו על פני הקרון, הצעקות הרמות המעורבות בבכי חנוק חולפות באוויר הלילה. עוד חמש דקות תזוז הרכבת. "אין לי יותר!" צעקה אחת הנשים, לקחת הכול".

"אל תקשקשי", יכלתי לשמוע את קולו העמום מאלכוהול של מירגה צוחק בזלזול, "תביאי את כל מה שיש לך".

מתוך אפילת הרציף הגיחו שני שוטרים חמושים באלות, תופסים את מירגה ואוריי, מוליכים אותם לפניהם אל אולם התחנה. כספן של הרוסיות אצלם. בחלל הקרון נשארו רק היבבות השבורות של הנשים הרוסיות והרגשה כבדה של מחנק, אוזלת יד וגועל. ישבתי בתא כשהרכבת נעה את התנועה הראשונה על הפסים, מעבירה רעד בשדרת הקרונות.

טירי וקלייר, שני צרפתים צעירים שקנו את התא שליד, הביטו דרך החלון במהומה המתרחקת, מסתגרים בתוך התא. ערמות הסחורה נערמו במסדרונות.

"ככה זה יהיה עד מוסקבה?" שאלתי את נטשה, הקונדוקטורית ששבילי דמעות חרשו את פניה כשטיפסה בכבדות על החבילות, בודקת את כרטיסים, מנקבת.

"לא, הם יקחו מפה את הכל לקרון המטען".

"את בסדר?"

"כן, כן, אני אהיה בסדר". היא נאנחה, מוחה דמעה לא רצונית. "יש שני חדרי שרותים בקרון, אתם", היא הצביעה עלי ועל הצרפתים, "תשתמשו בשרותים שליד החדר שלי. את אלו שפה, תשאירו למונגולים, הם חיות, זה יהיה מלוכלך מאוד".

"תודה".

"אין בעד מה". היא חייכה ברוסית. "אתה מדבר גרמנית?"

"לא"

התא היה שתי מיטות משני עבריו, שולחן במרכז מתחת לחלון, מראות על הקירות ועל דלת ההזזה שאפשר היה לנעול מבפנים, מקומות איחסון מתחת למיטות ופתח איחסון מעל הדלת, מעין עלייה שנמשכה מעל המסדרון שמחוץ לתאים. הרמתי את המיטה. התא מתחת היה מלא בתיקים. הבטתי במונגולי שישב על המיטה השנייה. שותפי לתא בחמשת הימים הבאים. אם תגיע הרכבת בזמן. על השולחן הנחתי ספל חרסינה סיני מצוייר דרקונים כחולים ותה רוסי שחור שקניתי באולאן-באטור, תפוחים וחפיסות שוקולד.

"מוסקבה?"

"מוסקבה." כאילו שיש יעד אחר לרכבת הזאת.

"מונגול?"

"מונגול. באט".

"באט". פרסתי מהשוקולד והגשתי לו. הוא הוציא שקית ניילון גדולה, שולף ממנה נתחי כבש קרים וחותך אותם עם הסכין. פרסתי לחם ועגבניות שקניתי בבוקר באולאן-באטור כשהרכבת משקשקת צפונה, לכיוון הגבול הרוסי.

השוק המתפתל
השקט העיר אותי מוקדם. הרכבת עמדה בתחנה אפורה. סוך-באטאר (SUHBAATAR). מבעד לחלון עמדו חיילים מונגולים. הם עברו בתאים, מחתימים דרכונים, מעיפים עין בערימות הסחורה. הרכבת המשיכה במסעה צפונה, לכיוון מעבר הגבול הרוסי. החוצה ממונגוליה, מארץ הנוודים הגדולה, אל המעצמה הרחבה ביותר בעולם, לעצובה מכולן, ששמחת הוודקה שלה הדביקה את כל העמים שסביבה. נטשה עדיין עמדה על משמרתה, לבושה בשמלה אפורה, מטאטאה את המסדרונות שנקניקי הסחורה נעלמו מהם במופע קסמים.

שעון התחנה הצביע על חמש ורבע בבוקר. חמש שעות אחורה ממה שהצביע השעון המונגולי שעל ידי. רכבות נוסעות ברוסיה לפי זמן מוסקבה, חוצות חמישה אזורי זמן במסען מבייג'ינג למוסקבה. חייל רוסי לבוש סגין חום בהיר ארוך, כובע פרווה אפור עם כוכב אדום ומגפיים שחורים עמד על הרציף, משגיח ששום נוסע לא יחדור לרוסיה לפני שדרכונו ייבדק. עמדתי בדלת הפתוחה והבטתי בו עד שהקור היה נושך מדי ואז נסוגותי בחזרה אל המים החמים ואל ספל התה של הבוקר.

הרכבת נכנסה לתוך התחנה של נאושקי (NAUSHKI). המון אדם חיכה על הרציפים. המונגולים ירדו אל הרציף, מהססים, ידיהם עמוסות מעילים, צעיפים, גרביים, כפפות וחולצות פלנל סיניות, מכריזים על הסחורה. ההמון, שציפה לבואה של הרכבת הצטופף סביבם. חציתי את ההמון, מביט בלוח הזמנים ובשעון, יורד דרך שער הברזל של התחנה אל רחבה מונמכת שבה הצטופפו מוכרי אוכל ומוכרי בגדים. נשים סיביריות כבדות ועטופות במעילים עמדו מאחורי דוכני האוכל. קניתי נקניק, לחם ומלפפונים חמוצים. באט, שכני לתא, חצי גופו מחוץ לחלון, מכר כפפות צמר לרוסים שעל הרציף. "מהר!" צעקה נטשה, זינקתי על מפתן הקרון והיא הרימה את המדרגות, סוגרת את הדלת. אגם גואיזנוי יהיה התחנה הבאה. שתי דקות.

סיביר
הרכבת חצתה את נהר האורחון בדרכו אל ימת בייקאל (BAYKAL). סיביר, נשימה רחבה עם הכוח של רוסיה. ב-21.4.1890 יצא הסופר אנטון צ'כוב למסע לסיביר בדרכו אל חצי האי סחלין. האביב היה עדיין קר. "כשמתחילה לנשוב הרוח הקרה ומעלה אדווה על פני המים, שצבעם עכשיו, לאחר גאות הנהר, כצבע המים שהדיחו בהם קפה, אני נאחז גם צינה, גם שעמום גם חרדה", כתב לאחותו, "צלילי האקורדיון עולים מן החוף נוגים ועגמומיים, הדמויות בטולופים הקרועים, הניצבות בלי נוע על ארבות הנהר החולפות על פנינו, נדמות כאילו הקפיאן מכאוב שאין לו גבול ושיעור. הערים על שפת הקאמה אפורות: דומה כי תושביהן עסוקים בייצור העננים, השעמום, הגדרות הלחות, הבוץ והרפש ברחובות, וכי זה עיסוקם היחיד".

מסילת הברזל נגמרה בטומן. משם התחילה סיביר, מתגלגל בעגלה רתומה לשני סוסים ומותקפת על ידי הקור, מיטלטל על הדרכים הקשות. "וזהו, נוסעים, נוסעים, ציוני הדרך, השלולית וחורשי הלבנים הקטנים מרצדים מול העיניים. פגשנו בדרכנו נוודים, הנושאים את קדרותיהם על גבם. האדונים הללו משוטטים להם באין מפריע על דרך המלך של סיביר, פעם ישחטו איזו ישישונת כדי לקחת את חציאתה ולגזור להם ממנה גרביים, פעם יעקרו את שלטי הפח מעל ציוני הדרך – אלה יסכנו לשימוש – פעם ירוצצו את גוג