כל שנה בעונה זו מתחילה תחושת אי השקט, והשנה היא חזקה מתמיד. 15 שנים חלפו… ב-4 בפברואר, שתי דקות לפני השעה 19:00, התרסקו שני מסוקים בארץ פלגי מים. המסוקים היו בדרכם לפעילות מבצעית בלבנון כשעל סיפונם 73 לוחמים שנספו, ואתה, ילד שלנו, בהם. אני מתלבט ביני לבין עצמי מה לכתוב, איך לספוד, ויותר מכל, איך לזכור. החלטתי לשחזר מסעות שערכת/ערכנו בזמנים שונים לפסגת התבור. המסע הראשון מוביל אותנו חמישים שנים לאחור… בתחילת שנות ה-60 של המאה שעברה יצאנו חניכי תנועת הצופים למחנה עבודה בקיבוץ דברת, הנמצא מעט אחרי עפולה וגבעת המורה, כדי לסייע בעבודת כפיים ולעזור לבני הקיבוץ, דבר שהיה מקובל באותם זמנים. הקיבוץ מינה את החבר גדעון, יקה שנולד בגרמניה, לדאוג לכל מחסורנו. בערב שבת ארגן גדעון טרקטור מסי פרגוסון שאליו רתמנו עגלה ועשינו דרכנו אל כפר דבוריה השוכן למרגלות הר תבור.
התחלנו לעלות את התבור אל כנסיית ההשתנות ולפסגה. אנחנו עולים בחושך כמעט מוחלט, מדי פעם נתקלים בפרות ועזים שרעו במסתרי החורש, כלבים שנבחו לעברנו בחשיפת שיניים מאיימת, אפילו חזירי בר שרצו בלהקות קטנות. מדי פעם עברנו בתוך חורש עצים והרגשנו כיצד פנינו חוצים וקורעים קורים שטוו העכבישים ללכידת חרקים. המוני עטלפי חורש עופפו להם באוושה חרישית, שלנו נדמתה כמאיימת – באותם ימים רווח סיפור על עטלפים מוצצי דם הנאחזים בשיער ויונקים את דם הקרקפת. מבלי משים הידקנו את הכובעים לראשים על כל מקרה שלא יבוא, הלבבות הלמו בעוז והרגליים עייפו. אחרי שעות, שלנו הצעירים דמו כנצח, הגענו לבסוף סמוך לפסגה ולכנסייה הגדולה. התמקמנו בחלק המזרחי, מתחת לחורש עצים סבוכים, מחכים לרגע הגדול שאכן הגיע: במזרח עלתה השמש וככל שנקפו הדקות היא נגלתה יותר ויותר במלוא אדמומיתה. חשבתי לעצמי, הנה בפתח עומד לו יום שמח, עגול אדום, השמיימה קרניים שולח, קבוצת צעירים מפזזים ורוקדים במעין טקס פולחני עתיק יומין. ואם אינכם מבינים מדוע צריך לחגוג את הזריחה כנראה שלא ראיתם מעל התבור שמש מאדימה, בערבוב אימפרסיוניסטי של צבעי כתום, צהוב ואדום, שפוגשים הרקיע לדואט משותף עד להתמזגות. ברקע נשמע דנדון פעמוני כנסייה, מלווה בקריאות המואזין מהמסגדים בסביבה, והכל נראה ונשמע כה טבעי.
חולפות להן שנים, ושוב יוצא השבט לתור שכיות חמדה בארץ ישראל. הפעם הצפנו לגליל התחתון והתמקמנו בישוב שדמות דבורה לסוף שבוע ארוך. המטרה לעלות על התבור ולטייל יחדיו באותם מקומות שהיו אהובים עליך, שחר. הביקור מתחיל בכפר תבור, במוזיאון המרציפן שם אנחנו בולסים מרציפנים ממותקים ולא מוותרים גם על שוקולדים שונים – איזה חגיגה לדור הצעיר וגם לבוגרים. מכאן אנחנו ממשיכים עם הצעירים לביקור (חובה) מאלף ביקבי התבור הנמצאים לא הרחק. כיליד ראשון לציון נזכרתי בימים עברו, עת בתקופת הבציר היו עגלות הענבים ממתינות בפאתי היקב לפריקה, האוויר היה מתמלא בניחוחות משכרים וכל מי שחלף ליד היקב היה מסתחרר מהריחות העזים. כמו כל בני דורי, גם אני עבדתי בנעורי בפריקת ענבים מהעגלות והעברתם במריצות אל החילזון המבצע את תהליך ההפרדה והמעיכה. תחילה מפרידים את השזרות והגבעולים מהענבים, ובשלב השני שוברים את קליפת הענב. למעשה לא סוחטים את הענבים, אלא שוברים את הקליפה, והתירוש ניגר מעצמו למכלים.
והנה מתחיל לו יום חדש והכיוון הוא התבור עגול הצורה. אנחנו חולפים בדרכנו על כפר שיבלי, שתמיד הפליא אותי בכמויות הדוודים השחורים הממוקמים על גגות בתיו. באחד המפרצים במעלה ההר עצרנו כדי להסביר בקצרה לדור הצעיר אודות התבור המתנשא לגובה של כ-580 מטר ובולט מאוד מעל סביבתו. בימי התנ"ך דבורה הנביאה ריכזה כאן את המטה של ברק בן אבינועם שנלחם בסיסרא, כנאמר "לך ומשכת בהר תבור ולקחת עמך עשרת אלפים איש מבני נפתלי וזבולון". אנחנו מגיעים למגרש החניה הנמצא מחוץ לחומה המקיפה את כנסיית ההשתנות, בפסגת ההר ומחליטים לעצור לארוחת בוקר/צהרים. הצעירים בליווי המבוגרים מתפזרים בין עצי האורן והאלון הפזורים בשטח, ואני נזכר, איך מעט לפני גיוסך לצה"ל, ב-1995, הגעת עם אהבתך להעביר כאן את הלילה כדי לצפות בזריחה, מראה בלתי נשכח שאת האהבה אליו העברתי לילדיי כולם. כל אחד בזמנו טרח ועלה את ההר כדי לצפות בפלא הזריחה מעל התבור. ותמונה נוספת עולה בזיכרוני: אתה מארגן מדורה ונעזר בפגיון גדול שאותו שמרת מכל משמר, חברתך עסוקה בקריאת שירים של יונה וולך לאור פנסי המכונית, כאשר מדי פעם אחד מתחיל בשיר והשני ממשיך. אל הזיכרון מגיחות תמונות נוספות, בהן אתה פונה בחשכה לברר בפסגת ההר מאין נובע רעש הצרצורים החזק. ותמונה מרשימה – בבוקר השכם, מעט אחרי הזריחה, שניכם מתחילים לעשות את דרככם מטה מפסגת ההר ואתה מצלם את השמש הנגלית מולך ואומר: "צילמתי אותה עגולה, כתומה ומאירה".
בחזרה לימינו אלה, אל מסלול ההליכה סביב הפסגה, בין עצי אורן ואלון יפים. השבט מתצפת לעבר גבעת המורה המסתירה את עפולה, הכפר הגדול דבוריה, ובהמשך צופים על עמק יזרעאל הנטוע והחרוש מעשה ידי אומן, שממבט על נראה כמו רקמת גובלן. הנכדים מפנים את תשומת לבנו למרבדי הפרחים הפורחים בעונה זו של השנה: כרכומים, רקפות וכמה נרקיסים שמבשמים את האוויר. אני מהלך כשידי לופתת את יד נכדי הצעיר ומחשבותיי עם ילדי הצעיר שאינו עמנו. לא הולכים מרחק רב וכבר אנו מגיעים לנקודת תצפית נוספת, משם אנו נהנים לראות את שדותיו של קיבוץ בית קשת, ובהמשך את כפר תבור שנראה גדול בהשוואה ליישובים הסמוכים. כפר כמא, כפר הצ'רקסים שחתמו עמנו ברית של ידידות ורבים מבניו משרתים בצה'ל ובכוחות הביטחון, וכמובן שלא החמצנו את רכסי הגליל התחתון. אנחנו חוזרים לכיוון כנסיית ההשתנות, כנסייה פרנציסקנית שנבנתה בתחילת המאה העשרים ותוכננה בידי אדריכל איטלקי. לפי המסורת הנוצרית, הר תבור הוא הר ההשתנות של ישו. כאן נעלם מפני אחיו, פניו זהרו כפני השמש ובגדיו הלבינו כאור.
אחרית דבר |
