ויקטור היה בן 12 כאשר נאלץ לעזוב את לנינגרד (כיום סנט פטרסבורג) לאחר שנתיים וחצי של מצור שהטילו הגרמנים על העיר. יתום ללא הוריו, ביחד עם עוד מאות ילדים יהודים יתומים וילדים נוספים, הוסעו תחילה במשאיות על "דרך החיים" (נתיב נסיעה על האגם הקפוא לדוגה) ואז הועלו על רכבת שיצאה בדרכה דרומה ומזרחה, לעבר ערבות מרכז אסיה, הרחק מקווי החזית. אולם בכך לא תמו תלאותיהם. באזור העיר סטאברופול הופצצה הרכבת על ידי מטוסי הלוופטוואפה, מספר קרונות עלו באש וכל היושבים בהם נהרגו.
הנותרים, כ-300 במספרם, החלו להתארגן להליכה רגלית לעבר ההרים בגבול אבחזיה, שם ביקשו להסתתר. מכיוון שעדיין היו באזור המגע בין הצבא הרוסי לגרמני הסכנה הייתה רבה. ארבע עגלות סוסים הועמדו לרשות הילדים ששרדו (בני שלוש עד 14). הילדים עברו בדרכם בכפרים שלא נענו לקריאה לקחת אותם אליהם. היו שהושיטו להם פת לחם, אולם מפחד הגרמנים וכיוון שחלק מהילדים היו יהודים, סירבו לתת להם מקלט.
כשהגיעו מותשים, חלקם גוססים ואחרים במצב של אפתיות, לכפר בסלניי (Besleney), רצו לקראתם ילדי הכפר. האבות היו במלחמה, האמהות בשדות, ובכפר נותרו רק ילדים וזקנים. ילדי הכפר ניסו לדבר עם הילדים הפליטים, אך לא נענו והם קראו לאמותיהם. ויקטור זכר שבשעה שהוא הגיע עם יתר הילדים לכפר, התחילו לצאת מהשדות נשים. הוא רץ ותפס רגל של אישה וקרא לה "מאמא". היא הסתכלה עליו ואמרו לו: "נו, בוא", ומאז ועד יומה האחרון היא המשיכה להיות אמא שלו.
ראש מועצת הכפר, סגיד שובגנוב, ומזכיר הקולחוז, קושין לחוב, כינסו ישיבה בה הוחלט על אימוצם של 36 ילדים ועל הקצאת תוספות מזון למשפחות המאמצות. הם זייפו את כלל רישומי האוכלוסין של הכפר, והעניקו תעודות מזויפות לילדים מחשש שהגרמנים יגיעו לכאן. כבר ביום הראשון לקליטתם, ראש הכפר רשם בכל המסמכים הרשמיים את הילדים היהודים כילדים צ'רקסים מוסלמים, שנולדו בביסלניי.
עד מהרה נכבש האזור על ידי הגרמנים, שהיו בתנועתם לכיבוש כל אזור הקווקז כדי לשלוט על מקורות האנרגיה בסביבת באקו והים הכספי. הגרמנים העריכו כי כתוצאה מהפצצת הרכבת שהסיעה את היתומים היהודים מלנינגרד, חלק מהילדים שנמלטו מהטבח הגיעו לכפר. אולם בשל זיוף המסמכים, וכן בזכות פיקחותו של מורזבק אוחטוב, זקן הכפר שמונה על ידי הנאצים, אשר הצליח לשכנע את הממונה הנאצי כי הידיעות בדבר הגעת ילדים לאזור היו שקריות, הילדים לא נחשפו.
במהלך 152 ימים בהם שהו הנאצים בכפר נהרג נער אחד בלבד, אשר הואשם בהסגת גבול לשטח החיילים הנאצים. על אף האיומים הקולקטיביים, סירבו 1,800 תושבי הכפר להסגיר את הילדים. לאחר נסיגת הנאצים הואשם אוחטוב בשיתוף פעולה על ידי השלטונות הסובייטיים, אולם הוא שוחרר לאחר שבועיים של חקירה.
רוב הילדים ניצולי הפרשה הועברו לבית יתומים בסטלינגרד, אולם חלקם נשארו בכפר. תושבי הכפר הסבירו את המניע לגבורתם בתחושת חובה כצ'רקסים וכמוסלמים להצלת חיי אדם, מתוך קוד הכבוד הקיים אצלם, המכונה "אדיגה חבאזה", בייחוד כשחיי הילדים נתונים בסכנה, בלא קשר למוצאם או לדתם.
לאורך השנים סירב יד ושם לדון בהענקת אות חסיד אומות העולם למשפחות. ההורים המאמצים לא הסתירו את הילדים היהודים במרתפים סמויים מן העין, אלא אימצו אותם כאילו היו ילדיהם שלהם, חלק מהמשפחה. ההורים החדשים לימדו את ילדיהם המאומצים את השפה הצ'רקסית, ואלה שלא הספיקו ללמוד את השפה התבקשו על ידי המאמצים להעמיד פנים כאילו הם חירשים-אילמים.
את סיפור הגבורה על הצלת הילדים היתומים מלנינגרד על ידי תושבי הכפר הצ'רקסי-מוסלמי בסלניי שבקווקז גילה פרופ' יאיר אורון, חוקר רציחות העמים, כמעט במקרה. היה זה במהלך סיור מסגדים תיירותי בירושלים, כשהתגלגלה שיחה בינו לבין אחד המאבטחים, צ'רקסי מכפר כמא, אשר סיפר לו על רצח העם שבוצע בצ'רקסים במאה ה-19 ועל גבורתם של תושבי בסלניי בתקופת השואה.
לאחר שהבין שהסיפור מתגלגל מפה לאוזן, נסע פרופסור אורון לכפר ושם שמע ממקור ראשון על אודות אותן 32 אימהות שהצילו את הילדים ואף הופתע לגלות ששלושה מאותם הילדים, בהם ויקטור, נשארו בכפר. בשובו לארץ ביקש לקדם הכרזה על נשות הכפר כחסידות עולם, אולם נתקל בהפניית עורף מצד יד ושם, בעיקר בשל העובדה שלא כל הילדים היו יהודים ולא נמצא כל תיעוד כי מדובר בעזרה לילדים בשל יהדותם, אלא בשל תחושה הומניטארית של תושבי הכפר.
עם כל זאת, הסיפור המרגש זכה להדים רבים וביישוב היהודי-ערבי נווה שלום אף הוקם גן זיכרון אלטרנטיבי למצילי כל הלאומים בהשתתפות נציגים מהכפר.
___
אבי בלום – מנהל יעד הקווקז הרוסי בחברת איילה גיאוגרפית. הקיץ איילה גיאוגרפית מוציאה סדרה של טיולים לאזור הקווקז הרוסי, בהם עוברים ואף מתארחים בכפר המצילים בסלניי. לפרטים נוספים לחצו כאן >>