במהלך מלחמת ארצות הברית בעיראק (אפריל 2003), נחתנו לביקור של כמה ימים בנושאת המטוסים האמריקאית הארי ס' טרומן, ששייטה במי הים התיכון אי שם מול החוף הסורי. ביקשנו להתרשם כיצד מתפקדים יותר מ־5,000 גברים ונשים בעיר הצפה הזאת במשך חודשים ארוכים בתנאי בדידות, מנותקים מהסביבה הביתית, מהמשפחה ומהחברים. מטוסים המריאו כל העת לכיוון עיראק, אלפי אנשים היו עסוקים במשימותיהם, ואנחנו שוטטנו אנה ואנה ב"רחובות" הצרים והמוארכים של האונייה הענקית, ירדנו ועלינו בין קומותיה, ותרנו אחר שותפים לשיחה.
לדברי וולטר לוורי, פסיכולוג האונייה, "הדימוי של 'עיר קטנה' אינו ממש הולם את מה שמתרחש אצלנו. אם אני מסתכסך עם מישהו בעיר אני יכול להימנע ממנו. כאן המצב שונה". לכן מפתיע לגלות שרק בחמש־שש השנים האחרונות החלו להציב פסיכולוגים על אוניות הצי. למרות זאת, מתברר, הלקוחות לא ממהרים להגיע. בתשעת החודשים האחרונים טיפל לוורי ב־130 אנשים בלבד. לדבריו, "אף לא אחד מהם סבל מבעיות קשות במיוחד, מעבר להרגשת דיכאון ולחץ במידה סבירה". לוורי שב ומדגיש את ההכנות שלפני ואת ההיכרות המוקדמת עם המקום. "לכל ספינה", הוא אומר, "יש אישיות משלה. ההכנות שלנו לפני ההפלגה מאפשרות לאנשים להכיר את העולם הזה היטב לפני שהם באים להתיישב בו לזמן מה". ומה אומרים אנשי הצוות והמלחים? לא הרבה. אחד המלחים הצעירים מראה לנו היכן הוא מחזיק את אלבום התמונות הקטן של המשפחה; אחר מציג את משחק הפלייסטיישן האהוב עליו, כאילו מרמז על הפתרון האולטימטיבי לבעיית הלבד; ודנה קספר מספרת שהיא מתכתבת במייל קצר עם בעלה לפחות פעם אחת ביום. נחמות קטנות. בעת מלחמה זה לפעמים הרבה. | ||||||
