"בלי מוהר", חתם את נאומו בקול מרומם השייח סעיד. "בלי מוהר", עבר הקול מפה לאוזן, הדהד על פני ביצות הכבארה, מחוף הים הגדול ועד שיפולי הכרמל. השמועה יצאה! שייח סעיד, ראש וראשון לנכבדי טנטורה, הציע את בתו היפה פטימה ל"חכים" מאיר דיזנגוף, בא כוחו של הברון הגדול מפריז, בלי מוהר!
לא לחינם גילה השייח נדיבות כה מופלגת. מאיר דיזנגוף היה איש אהוב, ידוע ומכובד במרחב כולו. הוא עבד בבית החרושת הגדול שבראש קירותיו הגבוהים משולשים מקבילים זה לזה, ורבים מבני טנטורה מצאו אצלו את פרנסתם. לאחר שהבחינו במבחנות הגדושות חומרים מוזרים שהיו בחדר עבודתו, הסיקו מכך כי האיש רופא. למרות הסבריו כי הוא איננו רופא, הפצירו בו הפועלים לטפל בהם ולרפאם. בין מטופליו היתה פטימה, בתו החולנית של שייח סעיד.באשמת החול והאוויר
דיזנגוף אכן לא היה רופא, אלא מהנדס כימאי שנשלח לארץ ישראל על ידי הברון אדמונד דה רוטשילד, פטרון המושבה זכרון יעקב. כידוע, רוטשילד נטע במושבה כרמים והקים יקב גדול, שזכה להצלחה. ברוח תפיסתו הריכוזית, החליט הברון להקים גם מזגגה – בית חרושת לבקבוקי יין מזכוכית. למשימת ניהול בית החרושת נבחר מאיר דיזנגוף, מהנדס מוכשר ורב יוזמה. הצעיר נשלח ללמוד – על חשבון הברון, כמובן – את מקצוע ייצור הזכוכית. תחילה למד באנגליה, אחר כך בצרפת ולבסוף במזרח התיכון, בו יוצרה זכוכית בשיטות מסורתיות בחברון, בביירות ובדמשק.
 |
| מאיר דיזינגוף, 1910. הצעיר המוכשר ורב היוזמה נבחר על-ידי הברון רוטשילד לנהל את המזגגה | צילום: לשכת העיתונות הממשלתית |
לאחר שהשתלם כראוי, תר דיזנגוף את הארץ והציע להקים את המפעל בקרבת הכפר טנטורה. האתר היה סמוך ליקבי זכרון יעקב, בקרבה מיידית לחול ים עתיר בסיד הנדרש לייצור הזכוכית ובסמיכות לנמל קטן, המאפשר ייבוא פחם וייצוא הסחורה בדרך הים. הברון רכש את הקרקע, ובשנת 1893 הוקם מפעל הזכוכית. לצד המבנה המרכזי נבנו מגורי האומנים ומשפחותיהם – פרט לדיזנגוף, עבדו במפעל שמונה מומחים מצרפת, שלושים פועלים יהודים ופועלים ערבים רבים – מבני משק ובית מיוחד שנועד להיות מעון המנהל.
בסוף השנה הראשונה לפעילותו יוצרו במפעל כעשרים אלף בקבוקים שחורים מדי חודש, צלוחיות זכוכית וחופות למנורות נפט. אך לא היה בכך די. בשלב מסוים התברר כי חול טנטורה איננו מתאים לייצור זכוכית משובחת. המפעל לא היה רווחי ונקלע להפסדים. הברון רוטשילד, שהתקשה להתמודד עם הכישלון העסקי, שלח לטנטורה שתי אוניות טעונות חול מנמל אוסטנד שבבלגיה, ובלבד שהמפעל יעמוד על רגליו.
אך לא החול הוא שמוטט את המפעל, אלא דווקא האוויר – מחלת המלריה חוללה שמות בקרב הפועלים ובני משפחותיהם. לאחר ארבע שנות פעילות בלבד, הורה הברון לסגור את שערי המפעל. חלום הזכוכית התנפץ לרסיסים.
המכונות והמעבדות פורקו והועברו למקומות אחרים, גם הרעפים נלקחו מן הגג, איש אינו יודע לאן. הפועלים והאומנים המומחים התפזרו אישאיש לדרכו ויינות זכרון יעקב שווקו בחביות עץ אלון ולא בבקבוקי טנטורה. בניין המזגגה הישן נטול הגג נותר נטוש, ריק, חשוף לשמש ולגשם בעתו. משולשי האבן שאחזו בעבר את גג המבנה הזדקרו אל השמים זרועי הכוכבים וקודקודיהם היו כמשמר כבוד אילם לחזון רחוק שנותר כאפיזודה נשכחת.
שובה של הזכוכית
המאה העשרים באה, התורכים הלכו והאנגלים באו ואחר כך האנגלים הלכו והגיעו הישראלים. במלחמת 1948 בחרו ערביי טנטורה להילחם, ובסופה נאלצו גם הם ללכת. במקום הכפר קם קיבוץ שנשא את השם הסמלי נחשולים, ולידו מושב דור, ששמו כשם העיר הקדומה ששכנה במקום.
המבנה לא נהרס באופן יזום והמתין, דומם ומחריש, לעתיד חדש. בשנות השמונים שופצה קומת הקרקע. בחלקה הוקם סטודיו לפיסול, וביתר השטח – מוזיאון לעתיקות הסביבה ומנהלה לחפירות שנערכו בתל דור הסמוך.
בשנת 1996 התבקש האדריכל אילן בן יוסף להכין תוכנית ראשונית לבניין. בן יוסף הציע לייעד את קומת הקרקע לתצוגה ארכיאולוגית והיסטורית שתשולב בשטחי הפעלה מחוץ לבניין, ואת הקומה העליונה להקדיש לחדרי סמינרים, מופעי תרבות וקפטריה. גורמים פרטיים וציבוריים רבים היו מעורבים בעניין ולכל אורך הדרך השתדלו המתכננים לשמור על הרמוניה בין הצרכים השונים. התוכנית נגנזה, אולם נושא שימור המזגגה והפוטנציאל הגלום בו עלו לסדר היום.
תפנית נוספת היתה זכיית הזכוכית לברק מחודש, בין היתר בזכות עבודותיו של האמן צ'יהולי שהוצגו במוזיאון מגדל דוד ועוררו עניין עצום. החומר העתיק חזר להיות חומר גלם לגיטימי בתחומי האמנות, האסתטיקה, האדריכלות ועיצוב הנוף העירוני (ולראיה חיפוי הזכוכית הרווח כיום במגדלים הנבנים חדשות לבקרים).
 |
| המזגגה בנחשולים. לאחר סגירת המקום נעלמו רעפי הגג, והוא עומד פרוץ לרוחות עד היום | צילום : דורון הורוביץ |
במקרה של המזגגה בנחשולים, מדובר גם במורשת היסטורית. המבנה עשוי להפוך למוקד חינוכי, תיירותי ומסחרי שיתבסס על עוצמתו השקטה של החומר העתיק שהוא נוכח אך לא נראה, חוצץ בין קול ובין אור, לעתים גמיש ומזמן עצמו ליד האומן ולעתים שורט, קר ואכזר.
נכון להיום מתבצעות בקומה השנייה של המבנה פעולות הצלה שמטרתן למנוע התמוטטות מיידית ולעבור את החורף הקרוב בשלום. במסגרת תהליך השימור המתוכנן כיום, ייבנה מחדש בעתיד גג הרעפים בצורתו המקורית וכך ימנע את התפוררות המבנה, ייצב את מעטפת האבן ויאפשר את הפעלתו של המבנה וסביבתו כמוקד חינוכי, תרבותי ותיירותי. מבנה המזגגה משתתף במיזם "חמישים האתרים" שבמסגרתו אמורים להשתקם חמישים אתרי מורשת ברחבי הארץ. חלק מאותם אתרים אכן שוקם לתפארת. חלקם, ובכללם המזגגה, עדיין ממתינים לביצוע.
ראה רחוק
מאיר דיזנגוף לא נעתר להזמנת השייח סעיד ולא נשא לאשה את בתו פטימה, אף שניתנה לו בלא מוהר. ימים אחדים לאחר שהציע לו השייח את בתו, נסע מנהל המזגגה לחוץ לארץ לרגל עסקיו ועד ששב, כעבור שלושה חודשים, מתה הנערה שבורת הלב. מאוחר יותר נודע דיזנגוף כמנהיג הדומיננטי של העיר תל אביב, מנהיג היישוב בימי המשבר של מלחמת העולם הראשונה ואחד האישים המרכזיים בהנהגת היישוב. מזכרונותיו עולה כי את שנות עבודתו במזגגה ראה כתמרור משמעותי בחייו. יש לקוות כי משקמי המזגגה בדור יצליחו להעמיד מחווה ראויה לאיש אשר היטיב לראות כל כך רחוק, כל כך שקוף.
