היילה סלאסי – מנוחתו האחרונה של ארי יהודה

פסל ארי יהודה, סמלו של היילה סלאסי, באדיס אבבה, אתיופיה. דמותו של סלאסי, הקיסר המנוח, נותרה רבת פנים, והיא מרתקת שוחרי היסטוריה בארצו ובעולם הרחב. יש המשרטטים אותו כרודן חשוך, אחרים מעריצים את זכרו במונחים רומנטיים ואפילו מיסטיים צילום: יואל שתרוג

ומסמלי המאבק בפאשיזם ערב מלחמת העולם השנייה. בשנות שלטונו הרבות ללא תקדים כמעט, מ־1916 עד 1974, זיכה את עמו בכבוד עולמי, אך הוביל אותו גם לעוני משווע. בתוך כך נשזרו תולדותיו ותולדות ארצו גם בתולדות ישראל והמזרח התיכון.
היתה זאת קבורתו השלישית. בספטמבר 1975, שנה לאחר הדחתו, נכנסה באישון ליל לחדרו המבודד שבארמונו חבורה של חמישה מראשי משטר הקצינים החדש. בראשם עמד רב סרן מנגיסתו היילה מרים, מי שביצר באותה עת את מעמדו כשליטה הרודני והאכזר של אתיופיה. החמישה הצמידו כרית לראשו של הישיש קטן הגוף בן ה־83 וחנקוהו למוות. את גווייתו הורידו למרתף הבניין, אל קבר סתרים שכרו מבעוד מועד.
ב־17 השנים הבאות נשמר היטב סוד מותו האלים של היילה סלאסי וקבורת החמור שערכו לו. רק ב־1992, כשנה לאחר עלייתו של משטר חדש, הודה אחד מגנני הארמון בחלקו בכריית הקבר והוליך לחשיפתו.
שרידיו של הקיסר הוצאו ממשכנם מתחת למערכת השירותים של מנגיסתו ונטמנו מחדש באופן מכובד אך ארעי. גם לראשי המשטר החדש, מנהיגי העם התיגריני, היה חשבון היסטורי עם היילה סלאסי, שחיזק את ההגמוניה של האמהרה באתיופיה. שוחחתי על כך לאחר מעמד פתיחת הקבר עם הנשיא החדש מלס זינאווי. הוא העלה בכעס את זכרו של הקיסר, שבעיניו ביכר בעשור ומחצה האחרונים לחייו להשתעשע בכיבודי הדיפלומטיה העולמית והאפריקאית, והזניח את צורכי הפיתוח של ארצו.

חוגי גולים ושרידי משפחת הקיסר ביקשו לערוך לו הלוויה מפוארת. הם קיוו להביא למעמד סמלי זה את ראשי מדינות העולם, לקדם בכך את מעמדה של אתיופיה בקרב העמים, ואולי גם להביא לפיוס בין האמהרה לתיגרינים, שני מהעמים הראשיים של אתיופיה, שנמצאים בקונפליקט מתמשך (התיגרינים, השוכנים בצפון אתיופיה, דוגלים במשטר ביזורי וברב תרבותיות, בעוד שאמהרה, שעימם נמנית האליטה השלטת, דוגלים בשלטון ריכוזי ובאחדות דתית, לשונית ופוליטית). נושא ההלוויה, על סמליותה, נפל בסבך החשדנות העמוקה בין עמים אלה. הפשרה שנמצאה באה לידי ביטוי במעמד הצנוע יחסית והנחבא מעין העולם בנובמבר 2000.

הראסטות מצדיעים לסלאסי
הצעירים המתהדרים בתסרוקת ה"ראסטה" ומעריצים את מוזיקת הרגאיי של בוב מרלי וממשיכיו לא תמיד מודעים לכך, שבדבקותם זאת הם עורכים בעקיפין טקסי זיכרון להיילה סלאסי. ראס תפרי מקונן היה תוארו ושמו משנת 1916, עת תפס את השלטון בפועל, כיורש עצר, ועד הכתרתו כ"מלך המלכים" תחת שמו הקיסרי. ראס תפרי היה נסיך שאפתן ונערץ. הוא היה מהבודדים בבני דורו שלא הסתנוורו מהעובדה שצבאו של הקיסר מנליק היכה את האיטלקים ב־1896 ושאתיופיה לא נפלה בידי האימפריאליזם האירופי. הנסיך תפרי יצא כנגד השמרנות שהניב ניצחון זה וביקש לחבר את ארצו עם הקִדמה של המערב.
ב־1923 הביא ראס תפרי לכניסתה של אתיופיה אל חבר הלאומים, ושנה לאחר מכן ערך ביקור מתוקשר היטב בבירות

נזיר אתיופי. הנצרות האתיופית היא עתיקת יומין: אתיופיה היתה לממלכה השלישית בעולם להתנצר, בשנת 334. המצווה הנוצרית האתיופית החשובה היא העלייה לרגל לציון הראשונה, היא ירושלים | צילום: הראל סטנטון

אירופה השונות. דמותו של ראס תפרי, הנסיך האפריקאי הצנום אך רב הנוכחות, בעל ההבעה הנשרית־מלכותית, הילכה אז קסם על מארחיו. לא פחות מכך היא עוררה הדים בקרב השחורים במרכז אמריקה ובצפונה. הללו, במאבקם להגדרה עצמית ולכבוד, אימצו את ראס תפרי כסמל לריבונותו של האדם השחור. חלקם העלוהו לדרגת אל, רובם סיגלוהו כמושא של ערגה, שלה נתנו בין היתר ביטויים מוזיקליים המתמחזרים עד ימינו (ראו "מסע אחר" 90).
הקשישים שבנו זוכרים ודאי את הפרק המשמעותי הבא בפועלו של היילה סלאסי.
ב־1935 ביקש הרודן הפאשיסטי מוסוליני לנקום את חרפת 1896 ולכבוש את אתיופיה. "פרשת אתיופיה" של אותה שנה הרסה את חבר הלאומים, קעקעה את אושיות "הביטחון הקיבוצי" של אירופה והחלה למעשה את ההידרדרות הכוללת שהביאה למלחמת העולם השנייה.
במהלך אותה דרמה הרת גורל שימש היילה סלאסי יריבו המהותי והערכי של מוסוליני. משבחרו הבריטים והצרפתים להקריב את אתיופיה על מזבח פיוסו של ה"דוצ'ה" הפאשיסטי, נכבשה אתיופיה במלחמת בזק. היילה סלאסי נמלט במאי 1936 לירושלים, שהה בה כמה שבועות והשאיר ב"שכונת החבשים" את רעייתו וילדיו (ראו מסגרת בעמ' 85). לאחר מכן יצא הקיסר הגולה לחבר הלאומים. בעוד עיתונאים איטלקים מתגרים בו כבפרא ומשמיעים נהמות של חיות בר, נשא הוא את נאום התוכחה. "היום אנחנו, מחר יבוא תורכם" היה למשפט שהדהד במצפונה של האנושות בשנים הקשות הבאות.

במקום השני אחרי ניו יורק
ותיקים רבים זוכרים את הקשר הישראלי של היילה סלאסי. הקיסר נמלט דרך ירושלים גם משום שעיר הקודש תופסת מקום מיוחד בתודעה הנוצרית של האתיופים. הנצרות שלהם מזרחית ועתיקה, עתירת רכיבים תנ"כיים־ארצישראליים ויהודיים מובהקים. לכך חבר גם חששם ההיסטורי של הנוצרים מן האיסלאם ומהערבים.

טקס בכנסייה אתיופית. אתיופיה של ימינו מתנסה כנראה במהפכה הגדולה של תולדותיה. עתה, משהשתחררה מרודנותו של מנגיסתו והפכה לרפובליקה פדרלית, היא מנסה להיפתח הן כלפי העולם וכלכלתו החופשית והן כלפי המגוון התרבותי והדתי שלה. אלא שנסיונות אלה כורכים בקשיים רבים, ובצורך ללמוד גם את לקחי עברה צילום: הראל סטנטון

ב־1959 יזם דוד בן גוריון ברית עם אתיופיה, שנועדה להתמודד יחדיו מול מה שנראה אז כאיחוד כל־ערבי בראשותו של נאצר. לעובדה שבאתיופיה נמצאים מקורותיהם של רוב מי הנילוס המחיים את מצרים נודעה משמעות בעיצוב תפיסה אזורית אסטרטגית זאת.
ואכן, בשנות השישים השקיעה ישראל משאבי עתק בטיפוח בריתה עם היילה סלאסי. מיטב המומחים במגוון תחומי הכלכלה, החברה, התחבורה, הביטחון והצבא עשו שנים באתיופיה. היה זה אולי מאמץ סיוע החוץ המקיף ביותר שיזמה ישראל מעודה, והמושבה הדיפלומטית הישראלית באדיס אבבה היתה אז שנייה בגודלה רק לזאת שבניו יורק.
רבים מאותם מומחים הגיעו לימים למרום הצמרת הישראלית בתחומיהם, והם נושאים עימם משקע עמוק של זכרונות. מצד אחד, יש בהם המתרפקים על האקזוטיקה האנושית הממגנטת, שהעניקה להם החוויה האתיופית. מצד שני, רבים זוכרים את תהליך הידרדרות מנהיגותו של היילה סלאסי. מנסיך הקִדמה ומהמשקם הגדול של אתיופיה לאחר שחרורה בשנת 1941, הפך הקיסר בשנות השישים לדמות ארכאית ושמרנית.
מקור הטרגדיה של הקיסר היה הצלחתו ואריכות ימיו. הוא הגיע לדרגת שליט כל יכול שנטרל היטב את כל מתחריו, אך זקנתו שללה ממנו קשר בריא עם המציאות. שבוי באשליית גדולתו הנצחית, פנה אל מרחבי היוקרה שהעניקה לו עתה אפריקה המשתחררת.
ב־1963 הוקם "הארגון לאחדות אפריקה", ומטהו נקבע בבירת אתיופיה. הקיסר עלה עתה לדרגת אביה הסמלי של היבשת המשתחררת ונהנה היטב ממעמדו זה, אלא שבאתיופיה עצמה הוא נמנע מלבצע את הרפורמות החיוניות. הוא המשיך למחזר אותם ערכים ולקיים אותן מסגרות שחזה בשנות העשרים וכונן בשנות הארבעים. בין השאר, נאסרה באתיופיה כל התארגנות מפלגתית או מקצועית. סלאסי אמנם פיתח את החינוך ויצר שכבת משכילים, אך לא אפשר להם ביטוי פוליטי.
בראשית שנות השבעים חברו משבר הנפט ומכת יובש לערער את משטרו. בתוך כך, ובעוד הקרקע בוערת תחת רגליו, הפר היילה סלאסי את בריתו עם ישראל. בעיצומה של מלחמת יום הכיפורים, לא עמד הקיסר באיומי הערבים להעתיק את מושב "הארגון לאחדות אפריקה" מאדיס אבבה, ובסוף אוקטובר 1973 הכריז על ניתוק היחסים עם ישראל.
יציאתם החפוזה של המומחים הישראלים, ששימשו חוליית קישור בין השכבה

איש ראסטה בג'מייקה חבוש מצנפת ועליה דיוקנו של היילה סלאסי. הצעירים המתהדרים בתסרוקת ה"ראסטה" ומעריצים את מוזיקת הרגאיי של בוב מרלי לא תמיד מודעים לכך, שהם עורכים בעקיפין טקסי זכרון לסלאסי | צילום: הראל סטנטון

האריסטוקרטית לקצונה הבינונית והמשכילה, הותירה את צמרת הצבא ללא קשר של ממש לגדודיו. גם העילית האתיופית – האצולה הוותיקה וראשי הממשל, וכן קבוצה של פוליטיקאים שצמחו לאחר מלחמת העולם השנייה כבני טיפוחיו של הקיסר – נותרה המומה. שבירתו של הקשר הציוני־נוצרי על משמעותו הדתית העמוקה היתה פעולה שבני הדור ההוא לא יכלו לעכלה. נכדו של הקיסר סיפר לי ארוכות כי מיום בגידתו בישראל לא היה היילה סלאסי אותו אדם. מבחינות רבות אכן החלה בכך הספירה לאחור לקראת קריסת משטרו בתוך חודשים ספורים, ולקראת קבורתו שלו חסרת הכבוד.

רודן חשוך או משחרר לאומי נערץ
דמותו של היילה סלאסי נותרה רבת פנים, והיא מרתקת שוחרי היסטוריה חובבים ומקצועיים בארצו ובעולם הרחב. יש חובבי היסטוריה רבים המשרטטים אותו כרודן חשוך, אחרים מעריצים את זכרו במונחים רומנטיים. עבור ההיסטוריון המקצועי היילה סלאסי הוא דמות מורכבת, שהטביעה את חותמה המובהק, לטוב ולרע, לאורך לא פחות משישה עשורים.
אתיופיה של ימינו עוברת תמורות עמוקות, ומתנסה עתה כנראה במהפכה הגדולה בתולדותיה. כיום, משהשתחררה מרודנותו של מנגיסתו והפכה לרפובליקה פדרלית, היא מנסה להיפתח הן כלפי העולם וכלכלתו החופשית והן כלפי המגוון התרבותי והדתי שלה. אלא שנסיונות אלה כרוכים בקשיים רבים, ובצורך ללמוד גם את לקחי עברה.
הלווייתו הרשמית למחצה של מי שעיצב יותר מכל אחר את תולדותיה של אתיופיה במאה ה־20 מעידה גם היא כי עדיין לא שככו סערותיה וכי טרם בשלה בה היכולת להתפייס עם עצמה.