הומבולט – במעלה האמזונס והמחשבה

משחר נערותי הייתי מוקף בצללים של דמויות מן הרומנים לבני הנעורים וד- מויות היסטוריות שנשאבו בעיקר מד- פי כרכי אנציקלופדיית "תרבות". הייתי רכון על הכתמים הלבנים של מפת אפריקה, משרטט על נייר פרגמנט את מהלכיו של סטנלי בחיפושו אחר ליווינגסטון; בוהה שעות במפות הגיאוגרפיות הירודות באיכותן בצבעי חום-ירוק, שעליהן שעטו גדודי ההונים של ג'ינגס חאן עד לשערי בודפשט, שם חיכה להם ה"ספן המיסתורי". באוקיינוס שייטו להן אסדות הארמדה הספרדית, פריגטות הצי הבריטי וספינות הבוקאנירים ועליהן מפקדים מהידועים ביורדי הים: קפטן קוק, מגלאן, וסקו דה-גמא, ג'ון סילבר הארוך והנרי מורגן. על רכסי ההרים בקפיריסטן שוטט לו "האיש שרצה להיות מלך"; בקלונדייק התעמתו במאבקים אכזריים גברים, כלבים וזאבים; בערבות הדשא נעו חרישית בעקבות עדרי הביזונים המוהיקני האחרון, יד הנפץ ווינטו. חביבים עלי במיוחד היו איים טרופים ושוניות חדות, שכן מירב הסיכויים היו שספינה זאת או אחרת תיטרף במים גועשים ותספק לי שעות רביצה ארוכות במיטה יחד עם מורדי ה"באונטי", רובינזון קרוזו וחבורת הנערים מ"שנתיים באי בודד".
אחת מאותן דמויות שקובעו בזכרוני היתה זאת של הברון אלכסנדר פון הומבולט שפוף בקאנו עור אינדיאני במפלי נהר האורינוקו, חובט בשצף בתנינים הגולשים מן הגדה. רק שנים אחר כך גיליתי, מבין העובדות היבשות, את הנפש הרומנטית של פון הומבולט, שכאחרים מבני תקופתו היה נתון במתח בין המציאות האובייקטיבית המוגבלת, שאותה לא הפסיק למדוד ולבחון, לבין המציאות הנפשית האנושית, השואפת אל הנעלם והאינסופי.
פרדריק הנרי אלכסנדר פון הומבולט נולד בברלין ב-14 בספטמבר 1769. הוא רכש את השכלתו האקדמית בגוטינגן. ב-1790 ביקר בהולנד ובאנגליה ובאותה שנה פירסם גם את חיבורו המדעי הראשון "תצפיות בבזלת של הריין". ב-1791 עבר לפרייבורג ללמוד גיאולוגיה, אז מדע בחיתוליו. מדוע גיאולוגיה? אולי משום שהיה זה מדע שחייב יציאה למסע, משהו מעבר ל"GRAND TOUR" המקובל. מסע שהיו בו האלמנטים הרצויים של סיכון ומאמץ גופני, אך גם דגש על תצפיות החושפות את כוחות הפעלתניים והמהפכניים של כדור הארץ. הגיאולוגיה היתה הרפתקה.
תצפיותיו, שנעשו במכרות שבסביבת פרייבורג, פורסמו ב-1793. במשך השנים הבאות יצא למסעות, בעיקר גיאולוגיים, באירופה. יעדו הראשון היה איטליה, שם קיווה לבדוק את האזורים הוולקניים של נאפולי וסיציליה, אולם חיבורו הבא עסק דווקא ב"חשמל שבבעלי החיים". הוא ישב זמן מה בווינה ולמד בה על צמחים אקזוטיים. בפריס קשר ידידות עמוקה עם איימה בונפלאנד, סטודנט לרפואה, שהפך להיות שותפו למסעות לעתיד לבוא.
הרעיון מאחורי המסעות באירופה היה לא רק הלימוד המקומי, אלא המחשבה שננטעה בו עוד בנעוריו, בעת שהחליט לבקר ולחקור את היבשת החדשה – להשוות את המבנה הגיאולוגי של שתי היבשות. החיפוש אחר "הסדר הטבעי" – הכוחות שאיחדו עובדות ותצפיות מפוזרות ומרוחקות זו מזו – שלט במסעותיו. הוא שאף לסדר את העובדות והתצפיות לא כפי שהציגו את עצמן אלא לפי היחסים שהיו להן, זו לזו, באורו של הטבע השופע והכמעט מלכותי. תמציתו של המסע בעיני הומבולט היתה להביא את המתבונן אל הרעיונות הכלליים של התופעות והקשרים ביניהן.
המפתיע והיפה בתיאורי המסע של אלכסנדר פון הומבולט היא העובדה שלעולם אין תיאוריו מדעיים בלבד. הוא יכול לעמוד על פסגת הר, עמוס במכשיריו השונים – ברומטר, סקסטנטים שונים, מגנטומטר, מיקרוסקופ, אלקטרומטר – והוא כותב: "עמדנו על פסגת ההר ולא יכולנו להתיק את עינינו מצבע כיפת תכלת הרקיע. העוצמה שלה בזניט תאמה ל-41 מעלות של הקיאנומטר".
היו לו תוכניות להגיע למצרים העליונה, אולם סיבות פוליטיות מנעו ממנו להגשים אותן. מסיבה דומה זנח תוכנית לחקור את רכסי ההרים במרוקו והחליט להגיע אל מדריד, מתוך תקווה לצאת משם אל העולם החדש. וכך, ב-5 ביוני 1799, יצא אל המסע בן חמש השנים לאמריקה הדרומית, שהפך אותו לאחד הנוסעים והחוקרים הגדולים של המאה ה-19. במהלכו של המסע חצה את ונצואלה, שט במעלה האורינוקו, הפליג במורד האמזונס, סקר את האי קובה וחקר את האנדים בפרו.בארץ הענקים
על סיפון ה"פיזארו" הוא מתאר את תחושת העזיבה למראה פיסת האדמה האחרונה של היבשת הישנה: "עינינו נותרו צמודות אליה באופן לא רצוני. רשמים כאלו אינם נמחקים מזכרונם של אלו אשר לקחו על עצמם מסעות ארוכים בגיל שבו תחושות הלב הן בשיא עוצמתן" (מתוך מהדורה של מסעותיו שנערכה לצד ניתוח מחקריו החשובים ויצאה לאור באדינבורו ב-1833). לצד ההתפעמות שלו ומלבד הגישה המדעית יש בפון הומבולט מידה לא מבוטלת של הומור עצמי: "דבר לא יכול לבטא את עוצמת הרגש שחוקר הטבע חש כאשר הוא נוחת בפעם הראשונה במקום שאיננו אירופי. תשומת הלב נתונה לכל כך הרבה דברים עד שאין הוא יכול לתת דין וחשבון על התחושות שהוא סופג. בכל צעד הוא מדמיין שהוא מגלה דבר חדש, ולעיתים קרובות, באמצע סערת הנפש, הוא לא מזהה את אלו המצויים לרוב בגנים הבוטניים ובמוזיאונים שלנו".
פון הומבולט לעולם איננו פוסע סתם. הוא מודד את לחות האוויר, את הטמפרטורה של המים, מרים אבנים ומתבונן במינרלים, רושם עדויות על אורח החיים של תושבים מקומיים, על צומח וחי. בין העומס של הנתונים המדעיים הוא כותב משפטים כלליים נפלאים: "כאשר נוסע חודר בפעם הראשונה אל יערות דרום אמריקה, הטבע מציג את עצמו באופן בלתי צפוי. הוא קולט בכל צעד שהוא נמצא בלב יבשת רחבת ידיים, שבה ההרים, הנהרות, כמות הצמחייה וכל דבר אחר הם ענקים. הוא איננו יודע להחליט מה מצית יותר את דמיונו. האם השקט של הפראי, או היופי של היחיד והניגוד של הצורות, או העוצמה והרעננות של חיי הצמחייה."
העולם האנושי של דרום אמריקה – הן האינדיאנים והן הלבנים ש"ירדו אל היערות" – לא הרשים לטובה את בן התרבות האירופית המעודנת. "כמה קשה להכיר בחברה בתולית זאת, באוסף זה של אינדיאנים משעממים, את טבעו המקורי של מיננו! האופי האנושי איננו נראה כאן בפשטות הנעימה כפי שמשוררים בכל שפה תיארוהו בתמונות מעוררות השתאות. קשה לשכנע את עצמנו שילידים אלו של האדמה, הכפופים ליד האש, או ישובים על שריון צב רחב, גופם מכוסה באדמה ובשומן ועיניהם קבועות באופן טיפשי שעות ארוכות במשקה שהם מכינים, הרחוקים מלהיות המוצא של מיננו, הם שרידים של מין שהתנוון, שאריות רעועות של אומות, אשר לאחר פיזור ארוך ביערות, שקעו שנית לתוך הברבריות". התרשמות זו לא מנעה מהומבולט, כמובן, לבדוק מה מקור הצבע האדום שבו צובעים עצמם האינדיאנים, לחשב את מספר הצבות שמגיעות להטלה לפי מספר הביצים שנאספו על ידם, לקשור בשרשראות מדי לילה את שני האינדיאנים שהיו חלק מהצוות כדי למנוע את בריחתם, וגם למתוח ביקורת על אנשי הדת ומעשיהם כלפי האינדיאנים.
אחת המטרות שהומבולט שם לפניו היתה בדיקת מהלכו של הרִיוֹ נגרו, סעיף של האמזונס, שהיתה סביבו מחלוקת בין גיאוגרפים בשאלת התחברותו – כן או לא – אל האורינוקו. אחרי 36 ימי מסע באורינוקו (הומבולט החל את מסעו במעלה הריו אפורה, בערך במחצית מהלכו של האורינוקו בן 2,150 הקילומטרים) בתוך סירה צרה, שבה סבלו מצפיפות ובעיקר מעקיצות חרקים. הוא כותב: "אחרי כל מה שהיה עלינו לסבול, אני יכול להיות רשאי לציין את הסיפוק שחשנו כאשר הגענו אל המקורות של האמזונס ובתחושת הביטחון של השלמת המטרה החשובה של מסענו". איש אחר היה ממשיך לטפוח על שכם עצמו, אולם הומבולט פונה לאפיק ולהגיג מעניין יותר: "באזורים פנימיים אלו של היבשת החדשה אנחנו מתחילים לחשוב עד כמה האדם איננו נחוץ למהלכו של הטבע. האדמה עמוסה בצמחים, ודבר איננו מפריע להתפתחותם. השכבה האדירה של רקבובית מזינה את הפעולה הבלתי מופרעת של הכוחות האורגניים. התנינים ונחשי הבואה הם אדוני הנהר; היגואר, הפקארי והקופים מהמינים השונים חוצים את היער באין מפריע וללא סכנה, שוכנים שם כמו בירושה עתיקת יומין. חסרונו כאן של האדם, בארץ פורייה עטויה בירוק נצחי, יוצרת תחושה מוזרה ומלנכולית".