הולנד – ים הדייגים ואיי ואדן

אנחנו שטים בין האיים סחירמוניקוג (Schiermonnikoog) ואמלנד (Ameland). ג'וני קוסטר ולואיס דה יונחה הם הקפטנים של סירת הבוסחוואד (Boschwad). שניהם מכירים את ים ואדן (Waddenzee), ים הדייגים, כמו את כף ידם. לא קל לנווט בים הדייגים. 75 אחוז מהמים שעליהם אנו שטים עכשיו יתייבשו בעת השפל. מה שנראה כמצולותיו של ים עמוק אינו אלא שכבה בגובה של לא יותר מכמה מטרים. פירוש הדבר שאפשר לנווט את

תושבות האי אמלנד בלבוש מסורתי. זה שנים רבות שתושבי האיים מתפרנסים מתיירות, כמו הנשים הללו, שרוקדות ריקודים הולנדיים לעיני התיירים הסקרנים

הסירה רק דרך התעלות, מה שהופך את ההפלגה בים ואדן לניווט דרך נהר בלתי נראה.
אך הנהר אינו לגמרי בלתי נראה. המסלולים מסומנים במצופים, וג'י.פי.אס (מערכות מיקום גלובליות) ומדי עומק מסייעים אף הם. במקרה של ג'וני ולואיס, גם לניסיון שלהם יש חלק בהצלחת הניווט. "נחתוך דרך הפינה שם", הם מצביעים, "ואז נוכל לעבור ישר לצד השני". כמה דקות לאחר עזיבת הנתיב המסומן, מתחילה הסירה להתנדנד ולגנוח. "אתה מרגיש את זה?", שואל אותי ג'וני, "זה קורה כשאין הרבה מים מתחת לסירה". מבט חטוף ומד העומק מלמדים שאנחנו לא עולים על שרטון, אבל קרובים לזה.
ים הדייגים משתרע מצפון הולנד עד לחוף דנמרק, מוקף בחופים של הולנד, גרמניה ודנמרק, בסוללות חול מלאכותיות ובאיי ואדן (Wadden). הגדולים באיים אלה ניצבים מצפון להולנד ומגינים על ים הדייגים מפני פלישת מימי הים הצפוני.
בעלי חיים רבים, בעיקר עופות, מוצאים את מזונם בים הדייגים בעת השפל, כשפני המים יורדים ומותירים להם ארוחות מזינות. המערכת האקולוגית של ים הדייגים שרדה עד היום, אך לא בלי מאבק. הולנד, ששטחה דומה לזה של ישראל ושאוכלוסייתה מונה 16 מיליון אנשים, היא מדינה בעלת צפיפות אוכלוסין מהגבוהות בעולם. ים הדייגים ואיי ואדן הם מפיסות הטבע האחרונות ששרדו את בולמוס הבנייה ההולנדי המטורף, אשר כיסה את הולנד בבתים ובאספלט. הם שריד להולנד כפי שהיתה פעם.

מאבקם של הולנד והים
רוב ההולנדים מתגוררים בחלקה המערבי של המדינה, בטבעת הערים של אמסטרדם
(Amsterdam), אוטרכט (Utrecht), רוטרדם (Rotterdam) והאג (Haag). מרבית הקרקע בהולנד היתה מכוסה בעבר בים, ורוב תושביה עדיין גרים למעשה מתחת לגובה פני הים. הקרקע יובשה ברובה בסביבות המאה ה־17, תוך שימוש באנרגיה שסופקה על ידי טחנות רוח. כיום, מערכת משוכללת של סוללות ותעלות מגינה על התושבים מפני הים.

האי פלילנד. באי רחב ידיים זה מתקיימים בין השאר אימונים צבאיים. אבל, כפי שאומר שומר המגדלור בטקסל, הם לא ממש פוגעים במטרות

הולנד והים תמיד נאבקו זה בזה. עד כה היתה ידם של ההולנדים על העליונה, חוץ מאירוע אחד שהתרחש בפברואר 1953, כאשר שילוב של גאות אביב בתנאי ירח מלא וסערות עזות הביא להצפת חלקים גדולים מהמדינה. מאות אנשים מתו ורבים איבדו את רכושם. אבל ההולנדים השיבו מלחמה שערה, והחלו במפעל עבודות הדלתא. הם בנו שורה של סוללות ענק מבטון, שקישרו בין האיים הפגיעים והגנו עליהם. סוללה ענקית נוספת בצפון, המקשרת בין המחוזות צפון הולנד
(Noord Holland) ופריסלנד
(Friesland), נועדה לחסום את הים הדרומי (Zuiderzee), שהפך לאחר חסימתו באמצעות עבודות הדלתא לימת אייסל (Ijselmeer). הסוללות של עבודות הדלתא פתוחות רוב הזמן, אבל אפשר לסגור אותן בעת סערה.
"אתה רואה את האוניות הגדולות שם?", שואל אותי לואיס. "אלה דייגי קוקל [Kokkel]. אכלת פעם צדפות קוקל? הן רכיכות, כמו שבלולים, אבל ללא צדף שחור, ויש להן טעם שונה. אתה צריך לנסות אותן, הן באמת טעימות. בזמן השפל, דייגי הקוקל מעמידים את האונייה על החול ויוצאים למסע רגלי כדי לחפש סימנים ולראות היכן נמצאות צדפות הקוקל. כשהגאות שבה, הם חוזרים למקומות שסימנו בעת השפל כדי למשות אותן החוצה".
במשך מאות שנים היה נמל אמסטרדם נמלה הראשי של הולנד. כדי להגיע אליו, אוניות היו צריכות להפליג דרך ים ואדן עד לצידו השני של הים הדרומי. ים הדייגים היה שוקק להפליא בעיקר במאה ה־17, בתק־ופה שמכונה "תור הזהב", ואיי ואדן הפכו לחשובים מאוד מבחינה אסטרטגית. באותה תקופה התפרנסו תושבי האיים מחקלאות, מדיג ומציד לווייתנים. כיום, לאחר שציד הלווייתנים נאסר על פי חוק ונקבעה מכסת דיג הנאכפת בקפדנות, יש כאלה שמוצאים את פרנסתם גם בחקלאות ובהפעלת מעבורות מהירות, אך רוב תושבי האיים עוסקים בתיירות או עובדים ביבשת.
"יש לדייגי הקוקל זרנוקים גדולים בצידי האוניות", מצביע לואיס על האוניות הסמוכות. "למעשה, אלה שואבי אבק גדולים, השואבים את החול מהקרקעית. אחרי שהחול מסונן, הם בוררים את צדפות הקוקל. השארית מוחזרת לים". לואיס לקח פסק זמן כדי לגלגל סיגריה. "הדייגים גורמים נזק סביבתי, אבל האופן שבו הממשלה מטפלת בהם לא ממש מוצלח. בהתחלה נתנו להם לבנות אוניות ענק שעולות מיליונים, ועכשיו מנסים למנוע מהם לדוג. מובן שהדייגים לא יכולים להפסיק לדוג, הם צריכים להחזיר לעצמם את ההשקעה. אי אפשר להתייחס ככה לאנשים".

האיים המהלכים
אילו הדברים היו תלויים בפיט ניי, דייגי הקוקל היו עוזבים כבר מחר. פיט הוא מורה דרך באי אמלנד, הסמוך לסחירמוניקוג ממערב. במהלך עונת התיירות, פיט לוקח את המבקרים לטיולים באיזור. הם ממתינים לשפל, ואז הולכים על פני הים היבש. הקרקע לא יבשה לחלוטין, אני מגלה במהרה. במקומות מסוימים, המים מגיעים עד לשוקיים, והרגליים טובעות בבוץ שחור ומסריח.
פיט מסב את תשומת ליבי לצדפים, לציפורים, למדוזות ולסוסי הים שחיים בבוץ. פיט הוא

האי פלילנד. בחוף האי ניצב גשר זמני מעץ ושלט שעליו מתנוססת הכתובת "מערב פלילנד". הגשר נהרס מדי חורף ומוקם שנית באביב

אנציקלופדיה מהלכת בכל מה שנוגע לים ואדן. מעולם לא פגשתי אדם שמדבר בלהט כזה על טכניקות הנשימה של רכיכות או על הפרשות של תולעי ים. "ים ואדן תמיד משתנה. ידעת שהאיים מהלכים?", הוא שואל כשאני מביט בו בתימהון.
פיט מסביר: "הים סוחף חול מהחופים ומהדיונות ממערב האי, והזרמים מביאים לשקיעת החול במזרח האי. במקרים אחדים, ראיתי מטרים של דיונות נסחפים בסערה אחת בלבד. היום מנסים לעצור זאת על ידי הפיכת החופים לגבוהים יותר, ובאמצעות העמדת סוללות בטון תת מימיות מול האיים".
אני מסתכל סביב כשפיט מדבר. המגפיים שלי שוקעות בבוץ עמוק יותר ויותר. אם הייתי נשאר לעמוד כאן במשך כמה שעות, הייתי כולי מתחת למים. זו הרגשה מיוחדת ללכת על קרקעיתו של ים שאינו שם. אתה יודע שהוא לא שם, אבל הוא לא יניח לך לעמוד במקום אלא לזמן קצר בלבד, ואז מוטב שתסתלק. בגלל ההבדלים הקיצוניים בין מצבי הגאות והשפל ובשל המרחקים הקטנים בין האיים, הופכים הזרמים בים ואדן חזקים למדי.
לפיט יש הרבה סיפורים. הוא מספר על אדם שאיבד שתי מכוניות בשבועיים. הראשונה נסחפה בסערה אל תוך הים ממגרש החניה ליד המעבורות ביבשת. המכונית השנייה נגזלה על ידי הים ממגרש החניה באמלנד, שם השאיר אותה בנו ושכח אותה בדרכו חזרה. "אף פעם", מסכם פיט כשאנו מטפסים על הסוללה, "אל תשאיר את מכוניתך מחוץ לסוללות בעת סערה".

לאבד שני מטוסים בשנתיים
אני יושב בשדה התעופה של אמלנד, ממתין שמסלול הנחיתה בנמל התעופה של האי טקסל (Texel) יתייבש, כשאני שומע על תקרית נוספת. הפעם מדובר בטייס שלנו דרק, שאיבד שני מטוסים בשנתיים. את המטוס הראשון איבד כאשר לא הצליח להתניע אותו. הוא יצא והניף את המדחף, וזה עבד כה יפה עד שהמטוס החל להמריא בלעדיו. דרק ניסה לרדוף אחריו, אבל המטוס התרסק בדיונות. שנתיים מאוחר יותר, נגנב מדרק מטוס אחר על ידי אדם שניסה לברוח לדנמרק. הגנב לא ידע להטיס מטוס, והתגלה, כמה שבועות מאוחר יותר, לאחר שנסחף אל החוף יחד עם חלקים מהמטוס.
השמש מציצה מבעד לעננים, ואני יוצא לדרך אל האי טקסל. מבעד לחלון הפלסטיק במטוס אני יכול להבחין בבירור בתעלות העמוקות בים ואדן ובספינות תענוגות ששטות בזהירות בנתיבי הספנות, נמנעות מלהיתקל בסוללת חול ולעלות על שרטון.

האי סחירמוניקוג. בזמן השפל, יוצאים הדייגים ומסמנים את מרבצי צדפות הקוקל. כשהגאות שבה, הם חוזרים למקומות שסימנו בעת השפל כדי למשות אותן החוצה

טקסל, האי המערבי ביותר, הוא הגדול באיי ואדן. בעוד שבסחירמוניקוג, אחד מאיי ואדן הקטנים יותר, התושבים גאים בכך שיש להם דבר אחד בלבד מכל סוג, בטקסל יש כמה כפרים, והוא מפורסם בשל שני דברים: כבשים ודאייה.
החצייה מטקסל אל האי הבא, פלילנד
(Vlieland), היא בהחלט הרפתקה. סירת מטען ישנה מגיעה לקחת אותי מהחוף. בחוף של פלילנד ניצב גשר זמני מעץ עם שלט שצויר בחיפזון, ועליו מתנוססת באותיות גדולות הכתובת "מערב פלילנד".
אין בפלילנד דבר פרט לחול, עד כמה שהעין יכולה לקלוט, מלבד כתם צהוב המוקף בענן אבק גדול שנראה באופק. בבחינה מדוקדקת יותר, מתגלה משאית צהובה הנוסעת על שמונה גלגלים שחורים גדולים. המונית הגיעה. כשאני נוסע לאורך החוף, אני שואל את עצמי אם זו עדיין הולנד. אני עובר על פני טנקים חלודים וכלי רכב צבאיים אחרים – בסיס של הצבא ההולנדי.
ביומי האחרון אני עוזב את איי ואדן מהאי טרסחלינג (Terschelling). מהמעבורת אני יכול לראות את הדייגים יוצאים להפלגה. בכל יום שני בבוקר הם יוצאים לים לדוג דגי מליח, דגי קולייס אטלנטי ומינים אחרים של דגים.
הם יבלו בים ימים ארוכים, עד שרשתותיהם יהיו מלאות בשלל נאה. אך גם אם לא יעלו שלל רב בחכתם, ישובו הדייגים לכנסייה ביום ראשון. אבותיהם הדייגים עשו זאת במשך מאות השנים האחרונות, והם כנראה ימשיכו לנהוג כך, לפחות לזמן מה.
כשאני מתקרב ליבשה, האי טרסחלינג נעלם כמעט משדה הראייה שלי. אני יורד למעבורת, וברקע אני שומע את סיום שידור החדשות ברדיו. "בכביש A12 באמסטרדם", אומר הקריין, "יש פקק תנועה באורך שמונה קילומטרים". אני מחייך כשאני נזכר במלצר באי פלילנד, שהיה מאזין לחדשות התנועה ברדיו בזמן ארוחת הבוקר. "לנו", הוא היה מחייך ואומר, "אף פעם לא קרה דבר כזה".