הולנד – ההיסטוריה של הליברליות

קופישופס באמסטרדם. אף כי עישון הקנביס הוצא מרשימת הפשעים שיש לתת עליהם את הדין, ולא ניתנה לו גושפנקא חוקית ממש, הצרכן המצוי נהנה משטח אפור נרחב למדי | צילום: דורון הורוביץ

מחציתם "דגו" בני ארצות השפלה מן הים וביצרו בסכרים – של מישור מעובד יפה, מפוסק על ידי תעלות, מסודר כמו החדרים מאחורי החלונות שמתעקשים לא להסתיר דבר. אחרי כחצי שעה של נסיעה בנוף השטוח – נעים מאוד למראה, לפחות בעיני, אבל לא ממש מסעיר – מתעוררת בזר ההרגשה המשונה של WYSIWYG, זה מה יש.
דומה שגילוי הלב הזה של הנוף שהם עצמם בנו היה אצל ההולנדים למקור של גאווה: הם העדיפו כביכול לא להתחכם לו אלא ללכת איתו. הם לא עשו מאמצים להחיות את הנוף, ליצור הרי דמה, שבילים נפתלים ביערות סבוכים, חצרות מוסתרות מאחורי חומות. הם לא ביקשו להתרחק מהדו־ממדיות של המישור שעיצבו במו אצבעותיהם, ולא הקימו מגדלים. התרומה הגדולה ביותר שלהם לתרבות הגנים באירופה היתה שדות הצבעונים. יותר מזה, בהגזמה קלה אפשר אולי לטעון שהנכונות הזאת לקבל את הממשות הלא מצועפת של נוף מולדתם, היחס הישיר והמעשי לנתונים הלא מבטיחים שקיבלו – בשילוב מציאות פוליטית שלא הצמיחה שום כוח מרכזי שישלוט שליטה מלאה באומת האיכרים, הדייגים, המלחים והסוחרים הזאת – היא המקור לליברליות המיוחדת במינה שהתפתחה דווקא בהולנד, מקום שבמשך שנים רבות רווחה בו גרסה צייקנית במיוחד של נצרות.

כנסייה בעליית הגג
הסובלנות הזאת גם השתלמה להולנדים. אותו מרוול מצביע על הקשר שבין הסובלנות הדתית של אמסטרדם ובין העובדה שעושרה בא לה מקשרי מסחר חובקי עולם שלא היו אפשריים בלי מתן זכויות מסוימות לקתולים וללותרנים, ליהודים ולמוסלמים: אמסטרדם, הוא אומר, שבה גרים תורכים ונוצרים, עובדי אלילים ויהודים, היא "בנק של מצפון", ואין השקפה, מוזרה ככל שתהיה, שאין לה בו אשראי ושאינה נסחרת בבורסה.
"חופש המצפון" שהנהיגו מנהיגי הולנד אחרי השחרור מעול הספרדים בא לידי ביטוי בכך שלמרות הפרהסיה הקלוויניסטית הם התירו ללא־קלוויניסטים – קתולים, למשל – לקיים את פולחנם בביתם פנימה. אחד האתרים המוכרים באמסטרדם הוא כנסייה בשם "Ons‘ Lieve Heer op Solder" (אדוננו היקר בעליית הגג), שסוחר קתולי עשיר בנה ב־1661 בקומה העליונה של שני בתי תעלה שחיבר יחד. יותר מזה, הסובלנות היחסית הזאת אפילו אפשרה לאנשים לא להאמין, ראו מקרה שפינוזה, שהקהילה היהודית אמנם החרימה, אבל שלטונות אמסטרדם לא נגעו בו לרעה, והיא גם זאת שעשתה את הולנד למקום בטוח יחסית לפרסם בו ספרים שלא היו עוברים את הצנזורה בארצות אחרות. "אולי בשום מקום חוץ מהולנד לא היה דקארט מהין ללמד משנה פילוסופית שבאה בקשרי מלחמה גלויה ביותר עם כל מסורות העבר", כתב היינריך היינה (ב"דת ופילוסופיה באשכנז", תרגום פרלמן); והוא לא היה מקרה יוצא דופן:  באמצע המאה ה־17 ראה שם אור ספרו הידוע של האנגלי הובס, "לווייתן", ובסוף אותה המאה מצא שם מקלט הצרפתי פייר בייל, מחבר ה"מילון היסטורי וביקורתי" (אבן דרך בתולדות הספקנות).

משתתפים במצעד הגאווה המתקיים בכל שנה בקיץ. בין הקבוצות השונות בהולנד שררה הסכמה רחבה על העיקרון של כבוד לאחר | צילום: ברק אוסרוביץ'

הכוורת הלא הגונה
את המבט החד ביותר להבנת הצירוף ההולנדי האופייני של חומרה צדקנית, כבוד למסחר והכרה בחשיבות הסובלנות לשימון גלגלי הכלכלה, סיפק כמדומה הוגה שנולד והתחנך בהולנד אבל היגר לאנגליה וכתב אנגלית, ברנרד דה מנדוויל:  בראשית המאה ה־18 הוא פרסם ספר ששמו "משל הדבורים", שבו פיתח את הטענה כי מחטאיהם של הפרטים צומחת ברכה לכלל. "רק שוטים מתאמצים לעשות כוורת גדולה להגונה", הוא כותב בגרסה מוקדמת של הספר. "המחשבה שאפשר ליהנות מרווחה, להצטיין

צעירה בחלון הראווה ברובע החלונות האדומים קוראת עיתון, בעוד לקוחות פוטנציאליים צועדים ברחוב. זונות הרובע נהנות מפיקוח רפואי, מתנאים סוציאליים ומהגנה מפני אלימות, אך נדרשות לשלם מסים | צילום: Enrico Fantoni, Hollandse Hoogte

במלחמה ולחיות בנחת, בלי חטאים גדולים, אינה אלא הבל אוטופי שקיים רק במוחנו. צריך שיהיו רמאות, תאווה למותרות, גאווה, כדי שנזכה בפריין". ובקטע אחר באותו השיר הפילוסופי הארוך הוא אומר על הכוורת המוצלחת: "כל חלק מלא מידות רעות, אבל השלם – ממש גן עדן… פשעיהם חברו להקנות להם גדוּלה". ומזווית זאת אפשר אולי לומר על אמסטרדם שהיא כוורת די מוצלחת.
הטענה שהחטאים חיוניים לרווחתה הכלכלית ולעוצמתה הצבאית של מדינה נכונה אולי למדינות אחרות לא פחות מאשר להולנד, אבל דומה שבהולנד מורגשת יותר הנטייה שלא לטשטש את זה; להפך: אם החטא נתפס כבלתי נמנע, יש להצביע עליו ולתחם אותו, מה שמקל על מי שאינו חוטא לעקם את האף, לרחם על החוטאים, להיבדל מהם, ולעתים גם להתפרנס מהם. איני חושב שיש באמסטרדם יותר זונות מאשר בתל אביב, למשל, אבל בתל אביב (וגם ברוב הארצות המתוקנות) מעדיפים לשכוח את זה, וכך נותנים לרועי זונות לנצל אותן ולהתעמר בהן, וללקוחותיהן לשאת בתוצאות של היגיינה מפוקפקת. בהולנד שמו אותן בחלונות, שם הן נהנות מפיקוח רפואי, מתנאים סוציאליים ומהגנה מפני אלימות, זכויות שבעבורן הן גם משלמות מסים.
דומה שאותו ההיגיון דחף את שלטונות הולנד לאפשר לאנשים לעשן קנביס בגלוי. אמנם נכון שמדובר רק בסילוק מרשימת הפשעים שיש לתת עליהם דין ולא במתן גושפנקא חוקית ממש, מה שמותיר שטח אפור נרחב למדי – לפי השמועה, ה־ Gray Areaהוא אחד הקופישופס המומלצים באמסטרדם – אבל דומה שלצרכן המצוי, וכנראה גם לחלק גדול מהמגדלים המקומיים, זה מספיק, ובמציאות החדשה אפילו קלוויניסטים נאלצים להודות בקיומו של שטח אפור.

קריסת העמודים
לא בלתי מתקבל על הדעת אפוא שה"אין לנו במה להתבייש" הצדקני־קלוויניסטי שסילק את הווילונות מחלונות הבתים, הוא שהוליד במרוצת המאות את החלונות שלא הסתירו את החטאים: החלונות האדומים, החלונות בסימן העשב, חלון הראווה של חנות הקונדומים הראשונה בעולם. אבל במרוצת המאות היו עוד כמה שלבים בהתפתחות הסובלנות ההולנדית, מהכרה בזכויות אזרח מלאות לכל התושבים ועד להפרדה בין הדת למדינה ולשוויון מלא לכל הדתות וההשקפות.
ב־1917 הביאו החידושים האלה להתפתחותה של "שיטת העמודים", שיטה שהתקיימה עד סוף שנות השישים, ובמידה כלשהי ממשיכה להשפיע עד היום. הרעיון של הוגה השיטה, אברהם קייפר, קלוויניסט רדיקלי, היה פשוט, הוגן ומעשי: כל אדם נולד, גדל, מתחנך, מתחתן ומת בתוך הקהילה שלו, ושומר כך על הזכות להאמין או לא להאמין במה שהוא רוצה, ולחנך את ילדיו בדרכו. ה"עמודים" השונים – לא רק פרוטסטנטי או קתולי או יהודי, אלא גם "עמוד" סוציאל דמוקרטי, ליברלי או קומוניסטי – מתקיימים זה בצד זה, והמדינה עוזרת לממן אותם, בלי אפליות, על פי מספר האנשים שיש ב"עמוד".
דוגמה קטנה ומאלפת לעניין זה מביא חנן פרנק, שגדל ברוטרדם בשנות החמישים של המאה הקודמת והיה חבר בקן המקומי של השומר הצעיר. הקהילה היהודית בעיר לא רצתה לממן את פעולות התנועה, משום שהיו בקן גם חברים לא יהודים. לעיריית רוטרדם זה לא שינה דבר, והם תמכו בקן על פי מספר החברים שהיו בו.
אבל מה שנראה מופת של היגיון וסובלנות בעת ההיא, כשרוב האנשים השתייכו מעצם לידתם לקהילה זו או אחרת, איבד במידה רבה את טעמו בהולנד של היום – שחצי מתושביה הם חילונים גמורים ולא רואים את עצמם כבני קבוצה כלשהי – וגם עומד למבחן שלא ידע קודם לכן. יהיו אשר יהיו ההבדלים שבין הכיתות הנוצריות השונות (וכן בינן ובין היהודים ההולנדים, שלא נשארו רבים מהם. אחוז יהודי הולנד שנהרגו בשואה היה הגבוה ביותר באירופה, ולא משום שהיו שם יותר אנטישמים. אולי כי ההולנדים מסודרים ולא אוהבים להסתיר; גם לא את העובדה הלא נעימה הזאת) או ההבדלים שבין הימין ובין השמאל, שררה ביניהם הסכמה רחבה על עקרונות של ניהול מדינה, על כבוד לדעתו של האחר, על פתרון מחלוקות בדרך של משא ומתן, של שוויון בין נשים לגברים וכדומה. ההגירה המסיבית של המוסלמים, בעיקר ממרוקו ומתורכיה, הראתה שהוספת "עמוד" חדש אינה מעשה פשוט כל כך, לפחות בעיני מי שלא סומך על המהגרים החדשים שיסכימו לאותה "הרצפה המשותפת" שרק בזכותה אפשר לקיים את "שיטת העמודים".

"הנאצים החדשים"
המהגרים המוסלמים והקרעים בסובלנות המסורתית של ההולנדים זכו לחשיפה רבה עם הירצחו של תיאו ואן גוך בנובמבר 2004, בעקבות סרט על מילת נשים שעשה עם אייאן הירסי עלי, ילידת סומליה ולוחמת אמיצה באסלאם הפונדמנטליסטי. לא ראיתי את הסרט, אבל הרטוריקה הבוטה שלו עוררה כעס גם בקרב אנשים שמתנגדים למנהג הברברי הזה. ואן גוך, שהיה חסיד של פים פורטיין (מנהיג הימין הקיצוני שנרצח

הפגנה לאחר רציחתו של תיאו ואן גוך בנובמבר 2004 בידי מוסלמי יליד הולנד. מיעוט גדל והולך של הולנדים יוצא נגד המדיניות הסובלנית המסורתית כלפי זרים | צילום: Guus Dubbelman/ Hollandse Hoogte

שנתיים לפניו בידי פעיל למען זכויות בעלי חיים) לא סבל את מה שנראה לו כמדיניות רכה מדי כלפי המוסלמים: "המגפיים שוב רומסים את הולנד", כתב (אני מצטט ממאמר מעניין שכתב איאן בורומה ב"ניו יורקר"), "אבל הפעם הם לובשים גלביות ומסתתרים מאחורי זקנים". את ראש העיר היהודי של אמסטרדם, יוב כהן, הוא האשים בכניעה ל"נאצים החדשים", ועל היסטוריונית יהודייה אמר שיש לה חלומות רטובים על מנגלה. לדעת רבים הוא היה אמן מוכשר והוגה מקורי, אבל גסות הנפש והביטוי שלו לא היתה מביישת את אותם אוהדי הכדורגל שמשמיעים שריקת גז לקבוצת אייאקס "היהודית".
ה"אקונומיסט" מעריך את מספר הקיצונים המוסלמים בהולנד הנוטים לאלימות במאתיים ואת תומכיהם ב־1,200, חלק לא גדול מתוך כמיליון מוסלמים  (כשישה אחוזים מהאוכלוסייה), אבל מספיק כנראה למיעוט גדל והולך כדי לצאת נגד המדיניות הסובלנית המסורתית, כפי שמעידות התגובות לרצח ואן גוך. הרוצח, מוחמד בּוּיֶרִי, היה מוסלמי יליד הולנד שעד למעשה נראה כסיפור של טמיעה מוצלחת, וכמו רוצחו (הלא מוסלמי) של פורטיין, גם הוא היה, ככל הנראה, מעורער בנפשו, אבל הרצח שימש עילה לשורה של מעשי הצתה במסגדים ובבתי ספר מוסלמים ברחבי הולנד. מן הראוי לציין שזה לא קרה באמסטרדם, שהשקיעה הרבה בקירוב הקהילות ושראש העיר שלה (שמוחמד בוירי ציין אותו כאחד מאויבי האסלאם) מאמין עדיין במסורת של הבנה למיעוטים.
הבעיות הקשורות באינטגרציה של קבוצות מהגרים גדולות אינן מיוחדות להולנד, כמובן, אם כי ייתכן שההולנדים תפסו שזה קורה להם קצת אחרי אנגליה או צרפת, ולא הספיקו להרחיב את המסורת הסובלנית שלהם כדי שיוכלו להתמודד באופן המיוחד להם עם ה"עמוד" הגדול החדש שנחת עליהם במהירות גדולה מדי. בהולנד רווח פתגם – המיוחס להיינה, כנראה על לא עוול בכפו – שלקראת סוף העולם הוא היה רוצה להיות בהולנד, משום שכל דבר קורה שם חמישים שנה מאוחר יותר. ואכן בהולנד, ואפילו באמסטרדם, נדמה לפעמים שהדברים זורמים קצת יותר לאט. עם זאת מותר להניח שאנשים רבים היו שמחים להיות בהולנד לקראת סופם הפרטי, שכן זה שלוש שנים שמותרות בה המתות חסד. בעניין זה לפחות, כמו ביחס השפוי לזונות ולעשב, הולנד מקדימה את שאר העולם בכמה שנים טובות.

אני מודה לפרופסור חנן פרנק, יליד הולנד ומנהל מכללת תל אביב, לפרופסור יוסף קפלן, היסטוריון של יהודי הולנד באוניברסיטה העברית, ולידידי דן צלקה, שמכיר יפה את אמסטרדם. שלושתם עזרו לי לחשוב על נושא הרשימה, אם כי אין הם אחראים כמובן לשום טעות או דבר הבל שקוראים עלולים למצוא בה.