הודים, עיוני. הודים.

העיתון היומי "דה הינדו" מדווח כי 70% מההודים מוכנים לתרום את עיניהם. מה לתרום? למי לתרום? לא מסבירים. מסופר שם כי מספר סוקרים רכובים על אופנועים נשלחו אל ארבע קצוות טמיל נדו כדי לשתף 1,600 איש בסקר תרומות העיניים שערכו.

מסתבר שיש מקומות שבהם מודעים לעניין הזה יותר ואחרים שבהם מודעים לו פחות. אבל השאלה שהטרידה אותי כשקראתי את הידיעה הזאת הייתה – למה רק שבעים אחוזים ולא כל ה-100%?  מה השתבש בה, בהודו, מלפני כמה מאות שנים ועד היום?

האמת היא שדבר לא השתבש. פשוט השאלה שהוצגה בסקר הזה לא הייתה מנוסחת נכון. אילו היו שואלים שם את הנסקרים אם יסכימו לתת את עיניהם לאלַה היו כולם, במאת אחוזיהם, משיבים "כן".

כבר היו תקופות בהודו שבהן מסירת איברים כמנחה לאלים הייתה עניין של מה בכך. קחו למשל את השלט המדהים שהיה תלוי כנראה במקדש האלה דורגה בקרנטקה. השלט הזה, כמו גם המקדש שבו הוא נמצא מוזכרים בספרו של פינגלי סוראננה, מהמאה ה-17, ספר שנחשב לרומן ההודי הראשון.

גיבורת הספר, קורטיזנה יפהפיה בשם קלבהשיני, מגיעה אל המקדש הזה ולנגד עיניה מגלה כשהם תלויים על הקיר: צבת, מחט, סכין וגרזן ולידם קבוע שלט בזה הלשון:

"שלוט בחושיך וחזור על המנטרה של האלה בהוונשוורי במשך שנתיים – והיא תגשים את כל מבוקשך.

לתוצאות מהירות יותר –

כדי לראות למרחקים – תלוש את שתי עיניך עם הצבת הזאת.

כדי לשמוע למרחקים – נקב את אוזניך במחט הזאת.

כדי להפוך למשורר – חתוך את לשונך בסכין הזאת.

השקטי הגדולה תתהיה מרוצה ותענה על מבוקשך. אם אתה אמיץ מספיק כדי לחתוך את ראשך בגרזן הזה, ראשך ישוב וידבק לצווארך ואתה תחיה כדי להרוג את כל מי שינסה להורגך.

תהפוך למלך, חסר אויבים, השולט על שטח אדיר, אם תקריב קורטיזנה בעלת יופי נדיר, אשר שירתה מושלמת".

אגב, בסיפורו של סוראננה, מיד לאחר שקלבהשיני קוראת את השלט, היא עצמה מוקרבת כקורטיזנה יפהפיה על ידי מישהו בעל רצון עז להפוך למלך. אישה זקנה אחת, שמנסה באומץ לב להתערב ולהדוף את הקרבתה של הקורטיזנה, נדחפת ברגע האחרון והגרזן מונף על ראשה שלה. כמובן שראשה חוזר מיד אל צווארה והיא אף זוכה לנעוריה מחדש.

כי אין גבול למה שאתה יכול להעניק בדבקותך לאלים. ולמה שהאלים יתנו לך בתמורה לדבקות הזאת. כי בלי הדבקות שלנו – מה נותר מהאלוהות שלהם? שאלה. ומה נותר מאיתנו?

גם בעלי החיים מכירים את מערך העניינים הזה היטב. הספרות ההודית רוויה בסיפורי בהקטי של בעלי חיים, מתוכם, החביב עליי ביותר הוא סיפור הבהקטי המשוייך למקדש קלהסטי באנדהרה-פרדש. זהו מקדש שיווה בהופעתו כשרי קלהסטי. אחת המשמעויות של שם זה היא "האל שהוא פיל, נחש ועכביש". וכל זאת מדוע?

משום שמדי בוקר היה עולה פיל דבק אחד מרחצתו בנהר הסמוך, היישראל השיווה לינגם שבמקדש, ומקשט אותו בפרחים טריים. אלא שמדי ערב היה מגיע דבק אחר – נחש – מסיט את הפרחים והעלים הנבולים כבר מהלינגם ומניח עליו אבנים טובות. בבוקר היה שב הפיל, מגלה כי הפרחים נעלמו, מסיט את האבנים ומניח במקומן פרחים טריים.

הסיפור חוזר שוב ושוב עד שגם הנחש וגם הפיל מאבדים את סבלנותם. באחד הבקרים ארב הנחש לפיל. כאשר ראה אותו מסלק את האבנים הטובות ומניח במקומן פרחים, החליט הנחש להקריב את חייו ובלבד שיישמר הלינגם כשהוא מקושט באבנים.

כך, דחף את עצמו אל תוך חדק הפיל וגרם לבעל החדק לנער את ראשו בכאב בלתי נסבל. כשלבסוף הטיח הפיל את ראשו בקיר, נעשה הדבר בעצמה כזאת ששני בעלי החיים מתו במקום. האל שיווה, מרוצה מדבקותם של השניים, איחד אותם עמו.

והעכביש? גם הוא היה שם, טווה קורים מעודנים מעל הלינגם, כך שאורות מנורת השמן ישתקפו בהם ויופצו לכל עבר. שיווה החליט לבחון את דבקותו ושלח אש בקורים. העכביש, שדבקותו באל הייתה חשובה לו יותר מהחיים עצמם, מיהר לבלוע את האש שעלתה בקורים, ונשרף על מוקד הבהקטי. האל איחד גם אותו עמו.

סיפורי הבהקטי היפים ביותר והמחרידים ביותר הם אולי סיפורי העקידה הטמילים, שמביא דוד שולמן בספרו "The Hungry God". שלא כמו אצלנו, הפעם מדובר בעקידה עקידה.

שוב ושוב חוזרת התמה בסיפורי עם שונים – יוגי פרוש מגיע לעיר. הוא מציג את עצמו כדבק של שיווה, אך באמת מדובר באל שיווה עצמו, מחופש. כמובן שאיש אינו יודע זאת. האל שיווה יכול להיות מחופש לידנו בכל עת ואנחנו לא נדע. אולי הוא לידך ממש כעת.

בכל אופן, כששיווה מגיע מחופש הוא עושה זאת כדי לבחון את מאמיניו. ולפיכך הוא מפיץ את השמועה כי דרוש לו ילד בן חמש, ממשפחה טובה, שיהיה בריא ומוצלח ויפה. הורים שונים מציעים לילד את בניהם, עד שלבסוף הוא מוצא את הילד המושלם.

כשזה קורה, הוא מבקש מהוריו שיביאו את בנם מהגן הביתה, שכן ברצונו להקריב את הבן לאל. בזמן שמביא האב את הילד ומספר לו בדרך על מטרת שיבתו המוקדמת הביתה, מעמידה האם את הסיר על האש.

בסיפורים מרחיקי הלכת, כשניצב הילד מול הסיר הוא מדבר בשבחו של האל ומודה למזלו הטוב המאפשר לו לסיים כבר את גלגול חייו הנוכחי ועוד במסגרת מטרה כה קדושה.

כך או כך, כם בגרסאות הללו וגם בגרסאות על ילדים שתקנים יותר, מבתרים האב והאם את ילדם ומבשלים אותו במיטב התבלינים ההודים. התיאור הזה ניתן באופן גראפי ובפירוט. זווית הסכין. שמות התבלינים. כמויות. מתכון של ממש.

לאחר מכן הם מגישים אותו ליוגי, המצפה ליד השולחן. אלא שבשלב הזה גם מגיעה נקודת השבירה. היוגי מתעקש שקבלת פנים ראויה לא תהיה שלמה אם לא יצטרפו גם ההורים לסעודה. בשלב הזה נשברת האם. היא אינה מצליחה לגעת בצלחת שמולה ובמקום היא פורצת החוצה בצעקות שבר:  "היכן אתה, בני? מה עשיתי?".

מתוך דמעותיה מגיח ילדהּ. בריא, וחי ושלם. עדיין נודף ריחות עזים של כורכום, וקארי, וחרדל וכמון. שיווה הוא מי שהשיב אותו אליה, שכן עברה את מבחן הדבקות. באותו שלב גם היא כבר מבינה שכל זה היה מבחן. וכי ההלך שיושב אצל שולחנה אינו יוגי אלא האֵל.

סיומם של הסיפורים הללו הוא סיומו האידילי של כל בהקטי – האב, האם ובנם מתאחדים עם המשפחה האלוהית המלכותית: שיווה, פרווטי וגנש.