האם להכות אישה הוא מעשה גברי? את התשובה לשאלה זו ניתן למצוא באתר של אחת מתכניות הטלוויזיה המצליחות כיום בהודו, זו של השחקן אמיר חאן, כוכב קולנוע וותיק ונערץ. כ-90 אחוז מהמשיבים, והם מונים כמעט 100,000, סבורים כי זהו איננו מעשה גברי. ובכל זאת, להודו יש מורשת ארוכה של אלימות נגד נשים. מעשי האלימות מתאפשרים, בין היתר, משום שהאישה "שייכת" למשפחה המורחבת של בעלה. התכנית של אמיר חאן, Satyamev jayati שמה, תוקפת מזה כמה חודשים את הנושא מזוויות שונות, ונקודת ההתחלה – איך לא – נמצאת במקום שבו גבר פוגש אישה. אז, רגע. גבר בהודו איננו פוגש כך סתם אישה, אלא ביוזמת ההורים שלו ושלה. כלומר, אם יסכימו הילדים לשידוך, ממילא נתונה גם ההסכמה של ההורים. אין זה משנה מה גיל המיועדים לחיתון או מקצועם, אך סביר להניח שהם עדיין מתגוררים עם ההורים. להיפגש עם שניים או שלושה מועמדים לשידוך זה סביר, אפשר אולי קצת "למתוח" את אפשרות הבחירה, אך לא הרבה מעבר לזה. כשאומרים שניהם "רוצה אני", מתחילות ההכנות לחתונה.
עד כאן הכל טוב ויפה, לפחות במושגים הודיים. מרגע זה ואילך יכולים להתרחש אירועים די מזעזעים, כמו אלה שמביאה למסך תוכניתו של אמיר חאן. אמיר הוא לא רק שחקן, לא רק חתיך-על, אלא גם מנחה המשמש כסוג של מצפון חברתי. בעודו יושב מול הנשים השקטות, אחת יושבת ועוזבת, ואחת באה במקומה, אט אט מתגלים מעשי זוועה של ממש. כל פרטי הנדוניה היו מסוכמים מראש, מספרת מנג'ו, שמופיעה בשמה האמיתי. מקובל לנהוג כך, אך ביום הגורלי הציגה משפחת החתן דרישות נוספות. אם לא תיענו, אמרו הורי החתן, לא תהיה חתונה. מה היו אמורים ההורים שלי לעשות, שואלת מנג'ו. היה צריך לעצור את ההתדרדרות בשלב ההוא, היא מתכוונת לומר, אך מה זה משנה עכשיו. מרגע שדרכה כף רגלה של מנג'ו בבית החתן, לא חדלה המשפחה ללגלג, להשפיל אותה ולהציב דרישות כספיות נוספות להוריה. שוב נחלצו ההורים ולקחו הלוואות, ובלבד שלא תיפגע הבת.
אלא שלחמדנות אין גבול, לא זו של הורי החתן, וגם לא של החתן עצמו, שבהמשך לקח את אשתו לארצות הברית. עד מהרה הוא החל להגביל את חופש התנועה שלה, ואף אסר עליה לצאת מהבית. בהמשך הוא מנע ממנה כל תקשורת עם העולם החיצון. וכשהוא יוצא את הבית, והיא סגורה שם בפנים, אין לה די מזון לאכול. היא חולה, רעבה, ואלמלא היתה מצליחה להגיע לקו חירום המסייע לנשים במצבי קיצון שכאלה, היו ההורים מקבלים אותה בחזרה בארון. לא האמנתי כשמעברו השני של הקו יהיו אנשים שיעזרו לי, כך מספרת מנג'ו, והפעם קולה נשבר. האנשים הזרים האלה, היא ממשיכה, פשוט הצילו את חיי. בקהל היושב באולפן יושבים הוריה של הקרבן התורן ומאשרים בהנהון כל מילה שהיא אומרת. חלקם ודאי מתפללים שהאדמה תקבור אותם תחתיה. לדבר הם לא מסוגלים, לא כרגע. אין ספק כי הם עברו גיהינום, אך עתה הם גם אמיצים, מקריבים עצמם כדוגמה למה שאסור לקרות. החשיפה לא תועיל להם, אלא לכל אותם מיליוני הורים ולבנותיהן התמות, שעדיין לא החלו בתהליך השידוכים, עדיין לא נכנסו לפרטים של הנדוניה שתקבל משפחת הבעל.
וכמו שתמונה אחת שווה אלף מילים, כך סיפור אחד שווה תילי תילים של כתבות מלומדות, הכוונה, כאשר הסיפור מוקרן בפריים טיים ברשתות הטלוויזיה. הודו מסירה בפני אמיר חאן את הכובע. האיש הזה מראה לנו, כך כותב עיתונאי באחד העיתונים היומיים המרכזיים, לא רק ממה להימנע, אלא גם כיצד לעשות זאת. מסתבר שיש חתנים (המכונים סנטוש, santosh), כך מדגיש העיתונאי, שאינם מעוניינים באישה על שום ממונה. כך או כך, מסכם אותו עיתונאי, אמיר חאן מראה את המוצא השפוי למסורת רבת שנים. במקביל, יוצאת הקריאה לאסור חתונות ראוותניות, מקור כל הצרה. שהרי אם לא היתה חגיגת החתונה מיזם שאפתני של ראוותנות לשמה, ממילא לא היה צורך להורי החתן בנדוניה כה גבוהה. ובאמת, באזור אחד בהודו, רק אזור אחד בינתיים, אסרו על חתונות שכאלו, אף הטילו סנקציות על הורי החתן.
בעתיד, אם ישתנה המצב, יש לקוות לירידה בנתוני הפשיעה בעקבות נדוניה. לפי נתוני הסוכנות לתיעוד הפשיעה, ב- 2010 היו בהודו לא פחות מ-8,391 מקרי מוות הקשורים לנדוניה, בעוד שעשור קודם לכן עמד נתון זה על 6,995 מקרי מוות. הודו היא מדינה יוצאת דופן באשר לאיסוף נתונים שכאלה, מה גם שיש רובריקה נפרדת של נדוניה כסיבת מוות. מקרי מוות כאלה כוללים גם מעשי התאבדות של נשים, מה שאיננו משנה את התמונה הקודרת היום. |
