ההפלגה תמיד מפתיעה

בערב שלפני היציאה (הסופית) היה המשבר הראשון שלנו (עד אז תפקדנו לא רע). הגענו למרינה לפנות ערב. כבר לא נשארו לנו ארגזים/תיקים/מזוודות ולכן את הדברים האחרונים כבר לקחנו בתוך שקיות גדולות (וחלשות) של פח אשפה. העמסנו הכל על עגלת קניות מהמרינה ונראינו כמו משפחת חסרי-בית מסכנים במיוחד! ערכנו קניות אחרונות והגענו לספינה לארגן את הכל. זה היה נורא! ערימות על ערימות של דברים. אחרי שעתיים של סידורים לא נראה שום שינוי! באיזה שהוא שלב (בסביבות 2 לפנות בוקר) התחלתי לזרוק שקיות שלמות לפח. אני חייבת להודות שבחלק מהן היו כמה דברים ממש מיותרים, כמו: משפר אפיה ללחם, קילו שומשום, חצי קילו מקלות קינמון. דרור שמר על קור רוח ולא אמר כלום על השטויות שאישתו סחבה. אבל היו כמה קטעים שיכולנו להעזר בשרותים של הרבנות.

בני המשפחה שבאו להיפרד מאיתנו נפרדו ללא מילים (מחשש שיגידו איזו מילה שאינה במקום) ובמקום אווירה של רוממות הרוח שאמורה ללוות רגעים שקודמים להגשמת חלום, הייתי מגדירה את האווירה כ"קשה" עד "קשה מאד". הספקתי עוד להפעיל את מכונת הלחם כדי שיהיה לנו לחם טרי להפלגה ו..הלכנו לישון עד 5 בבוקר.

היציאה מהרצליה דרך הים מחייבת תיאום עם משטרת הגבולות של ישראל. מסתבר שזה לא פשוט: יש בדרך כלל שלוש בחורות שמאיישות את התפקיד (בקרת גבולות). אחת מהן נמצאת כעת בחופשת לידה והשתיים האחרות לא עובדות בכל הזמן שהתפנה. לכן יש ימים שלמים שבהם אי אפשר לצאת מהרצליה דרך הים וגרוע מכך – גם אי אפשר להכנס. תארו לכם תיירים תמימים שמגיעים להרצליה בדיוק ביום שישי בצהריים- הם צריכים לחכות מחוץ למרינה עד יום ראשון בבוקר רק כדי להכנס למרינה! (בעולם הגדול פשוט נכנסים למרינה, עוגנים ומחכים לבקר/ית הגבולות) מכיוון שידענו את כל הנהלים הללו פשוט תיאמנו את היציאה בטלפון. זה הלך חלק.

התעוררנו בקושי ב-5 בבוקר. הכנתי מרק ואורז להפלגה (כי בזמן ההפלגה אני לא מסוגלת לרדת למטבח – יש לי בחילות). בני, הדוד של דרור הגיע ב-6. סידורים אחרונים, בדיקות גבולות (הבקרית הגיעה במיוחד בשבילנו ועוד כמה ספינות ויצאה לחופשת סוף השבוע שלה). יצאנו לדרך. יש חוק (לא כתוב אמנם) האומר שתמיד כשמפליגים לקפריסין או מקפריסין, תמיד, אבל תמיד, הרוח בחרטום. אפשר להפליג ברוח גבית; נפלא להפליג עם מפרשים ברוח צידית; אבל אי אפשר להפליג עם מפרשים ברוח קדמית. ואכן, חוק זה חוק, ונאלצנו להפליג עם מנוע ורק עם מפרש ראשי (לייצוב). זה לא תענוג גדול, כי יש רעש נורא, אך מה זה לעומת שנת הפלגה!

כעבור כשעה כבר לא ראינו יבשה. הקשר של הטלפונים הניידים נותק. לא היו כלי שייט מסביב. רק ים. מים מסביב, שמיים מעל, המנוע מטרטר ומתערבב עם המוסיקה וזהו. כל אחד מאיתנו ניסה לתפוס את התנוחה הנוחה ביותר להעביר את 30 ומשהו שעות ההפלגה. הטיסה הארוכה ביותר שטסנו בה היתה של כ-14 שעות. וכאן צפויות לנו יותר מפי שתיים שעות, ללא דיילות חינניות שעוברות עם ארוחות ושמיכות. אין סרטי וידאו לשעשע אותנו. יש רק את הספינה בונבון, מד מרחק, ים, רוח, גלים ותקוה בלב להגיע. בהפלגת המבחן לקפריסין יובל (9) השתעמם כל כך עד שהתחנן לחזור לבית הספר (זהו ילד שמתמחה בהמצאת תירוצים למה לא ללכת לבית הספר ובטח שלא להכין שעורים). זו גם הסיבה שהוא לא רצה לצאת להפלגה שנמשכת שנה. כשכולם שאלו אותו בהתרגשות "אתה בטח מאד מתרגש לקראת ההפלגה" הוא ענה בפנים חמוצות: "לא! אני לא רוצה להפליג!" אם היו לספינה קירות, הוא היה מטפס עליהם. לבסוף, השעמום הכריע את בני הצעיר והוא הקריא לנו חידות מבדחות וכשייאוש החמיר הוא קרא כמעט ספר שלם וכתב מכתב לחבר – שני אירועים מאד נדירים עבורו (בדרך כלל אנחנו מתווכחים כדי שיסכים לקרוא שני עמודים). כבר נרשמה הצלחה ראשונה לפרוייקט.
לליאור (14) הצטרף חבר להפלגה –ירון. לכן היה להם יותר קל ביחד. הם שקעו כל אחד בספר שלו. בזמן הארוחות ליאור ירד לחמם את האוכל ולהכין דברים קלים. כל הידע שרכש בבישול בא לידי ביטוי בהפלגה וזה היה נהדר!

דרור ובני ניהלו את ההפלגה: פה משיכת מפרש ושם הגברת המנוע – לא משהו מיוחד, כיוון שאת רוב העבודה עושה ההגה האוטומטי: נותנים לו כיוון ויעד ואם הוא לא מתקלקל (כפי שקרה לנו בהפלגה הקודמת לקפריסין), הוא מביא את הספינה ליעד המבוקש ואף מצפצף להודיע שהגענו. צריך רק לבדוק כל 10 דקות שאין בסביבה כלי שייט אחר – זהו בעצם הדבר המפחיד ביותר שיכול לקרות בשיט כזה. התנגשות של שני כלי שייט יכולה להיות קטלנית ולכן יש לנו גם רדר ללילה.

חששתי לבשל בזמן ההפלגה וכל מה שנשאר זה לבהות באוויר, לדבר (אצלינו לא עושים דברים כאלו, לפחות לא עם דרור), לנמנם קצת ולקרוא, הפעם, בניגוד להפלגות הקודמות לא הייתה לי בחילה ואפילו הצלחתי לקרוא. קראתי בשקיקה את הספר "The Oceans are Waiting” (האוקיינוסים מחכים) של Sharon Ragle. זהו סיפור מסע של אשה אמריקאית בת 48 שהיתה גרושה + 3 רוב ימי חייה. בשבילה נישואין היו דבר נורא ובכל פעם שהיתה שומעת על מישהיא שמתחתנת, שרון היתה מרחמת עליה. יום אחד נסעה בטקסס לצורך נסיעת עסקים ארוכה ופתאום קול פנימי אמר לה שהאוקיינוסים מחכים לה. היא חזרה הביתה, למדה להיות סקיפרית, קנתה יאכטה ופרסמה בירחון Cruising the World (שייט בעולם) מודעה בזו הלשון: "אשה נאה בת 49 מחפשת גבר לבן פנוי בגיל דומה כידיד/בן זוג קבוע להפליג לעתיד ומעבר לו. האוקיינוסים מחכים ואני לא רוצה לצאת למסע לבד". היא קיבלה 125 מכתבים!!!! בעזרת הבנות שלה עברה עליהם, בחרה את המועמדים המעניינים. בחרה אחד והתחתנה איתו תוך 3 שבועות!!!! והם כמובן יצאו להקפת העולם ביאכטה בגודל של 35 רגל.

פתאום כל ההפלגה שלנו, שעד אותו רגע הייתי מאד גאה בה, נראתה לי לפתע הרבה פחות מאתגרת. בסך הכל שייט חופים, בלי אתגרים מיוחדים ודאגות. דרור הבטיח לי שעוד יהיו אתגרים. אני מחכה.

לכתבות נוספות של אסנת סדן:

• טונה כחולה וגדולה »

• נשים מתכננות יאכטה ריחנית »

• צרות, גם בים, מגיעות בצרורות »