הבּוּרְיָאטִית: פרק מתוך "ההרפתקנים"

עמדתי ליד החלון המלוכלך של המחלקה השנייה והבטתי ביערות הירוקים והארוכים שחלפו מול עיני, חיכיתי שהשמש תעלה למרכז השמים ואדי הלילה יתפוגגו. הרכבת היא עולם עצמאי ואטום, בעל צורה של קטר וקרונות שמתפתלים, ובתוכם חיים שמסודרים לפי מחלקות. לפי כמה כסף שיש לך. רעיך למסע יהיו אלה שיש להם כסף כמוך. העניים בשלישית, הבינוניים בשנייה, העשירים בראשונה. מתוך ערפילי הבוקר יכולתי לראות את הקטר המעשן כשהרכבת הגיעה לפיתול. עשן הקטר נמתח עם הרוח ולעיתים נמרח על הקרונות, וריחו נספג בעץ, במתכת ובבגדים. במקומות שבהם לא היו החלונות אטומים, חדרו פתיתי אפר הפחם והשחירו את החלונות. בשנחאי בחורף הסקנו את האח בפחם. ריח הפחם היה ריחה של שנחאי בחורף. בסוף הקיץ יצאתי משנחאי. השארתי את אברהם עם האומנת הסינית, מטייל ולומד גרמנית ואנגלית עם הירש. הנוף והיערות גרמו למחשבותי לנוע בכיוון ההפוך מזה שנסעתי אליו, אל החוף המזרחי של אסיה. לשנחאי. התגעגעתי לאברהם. לא כל יום. לעיתים שכחתי להתגעגע. אבל עכשיו יכולתי להריח אותו. מאז שהיה ילד נהגתי לטמון את אפי בשערו ולשאוף את הריח החם. כשהיה תינוק היה לו ריח של תינוק, וככל שהתבגר השתנה הריח ונשאר אותו דבר. זיכרון הריח.

הבּוּרְיָאטִית עלתה באוּלָן אוּדֶה. היא עברה במסדרון ועיניה חיפשו תא. עינינו נפגשו. זה היה תא של נשים. לא היה גבר בתא, ושלוש מהמיטות היו תפוסות. לא רציתי ששום גבר ייכנס אלינו. השתיים האחרות היו רוסיות מפֵּרְם בדרך לאסטרחן. הן היו ממשפחות של סוחרי עבדים מקצובה, בגבול בין הח'אנה לרוסיה, ונסעו לחלץ כסף וקרובי משפחה. לא סמכתי עליהן אבל היינו נשים. הבוריאטית הייתה אישה קטנה, לבושה בשמלה שחורה ובמקטורן רקום. שערה היה שחור, עצמות לחייה גבוהות ועיניה מלוכסנות. הבוריאטים הם שבט מונגולי שהאימפריה הרוסית אספה אל חיקה. הכפרים והמאהלים שלהם מקיפים את אולן אודה. קראו לה גַ'ארְגָל. היא אמרה שזה "אושר" בבוריאטית.

האדומים עוד לא הגיעו לכאן. המסע היה מקוטע כי הרכבת עצרה לצבאות של דמוקרטים, אנרכיסטים ומלוכנים. כנופיות מהם היו מגיחות ופושטות על הרכבת. נעלנו את התאים והסטנו את הווילונות וחיכינו עד יעבור זעם. כולם היו עסוקים בביזה. לבשנו את הבגדים הדהויים והקפדנו להישאר מלוכלכות. זה לא היה קשה. את הכסף והדרכונים נשאתי בחגורה על גופי. את האקדח בתיק רך שתפרתי אצל חייט סיני בשנחאי שהתאים אותו כך שיבלע בחזית השמלה. החזה גדל, אבל השמלה כיסתה על הגזרה ולא היה אפשר לדעת אם אני רזה או מלאה. מכרתי דרכונים לפליטים בתחנות שהרכבת עצרה בהן. לא הייתי זקוקה ליותר מכמה דקות. הייתי נעלמת לתוך בנייני התחנה ומחפשת את הפליטים העשירים שנמלטו ממוסקבה ומסנקט פטרבורג מפני האדומים. לכל אחד מהם היה סיפור, הסיפורים לא עניינו אותי. פניתי ברוסית לרוסים, באידיש ליהודים ובצרפתית לאלה שנראו מהאריסטוקרטיה, הטרף הקל מכולם. הם נתקפו בחרדה מהיעלמו של הכסף, מנפילת הרובל. הם נהפכו לתיבת אוצרות. החלפתי איתם אבנים יקרות ותכשיטים תמורת הדרכונים. רציפי הרכבת נהפכו לשווקים נודדים שבהם מכרו אנשים את כל מה שהיה להם כדי שיהיה להם משהו להמשיך בעזרתו את המסע. תקווה בעולם החדש שנמלטו אליו. עולם שאין בו מלחמה וביזה ואונס ומוות. המלחמה הגדולה נגמרה באירופה, וסין נראתה כמו מקום מקלט. היו כאלה ששאלו על שמות ששמעו. על קשגר, על אוּרוּמְצִ'י, על קוצ'ה. על הדרך לפקינג. לשנחאי. לא היה לי זמן בשבילם. מכרתי דרכונים ותקווה, לא יֶדַע. אם עצרה הרכבת כי במורד המסילה התחוללו קרבות, או שהיה צריך לשלם שוחד לכנופיה והתנהל משא ומתן בין נוסעי הרכבת והצוות לכנופיה, נעלנו את התא. נעתי עם תנועתה של הרכבת, ואם החלטתי שמכרתי יפה, הייתי נמלטת לרכבת. הכלל היה לא להישאר במקום, להמשיך הלאה. לפני שמישהו יֵדע שיש עלי כסף, לפני שאיזה חייל או קצין יחליטו לגרור אותי לאיזו סמטה. חושי כיוונו אותי לאן ללכת וממי להיזהר. עם מי לעשות עסקים ועם מי לא. והיה לי מזל לעבור את הימים הראשונים בלי להיפגע. האמנתי בכלל שיומיים צריך ללמוד ולא לעשות כלום, ורק ביום השלישי של המסע להתחיל לפעול. ככל שהתרבו הנסיעות התקצר זמן הלימוד לעשרים וארבע שעות. גיליתי שיש לי כישרון למסעות ולמסחר. ושאני יכולה לקרוא אנשים במבט. היו כאלה שנמלטו עם דרכון. למדתי לא להצטער. אף פעם לא לקחתי עלי יותר משניים-שלושה. היה לי תיק קטן שהנחתי מתחת לשמיכות שעל הדרגש כשיצאתי. הדרכונים שהשארתי שם שימשו כתעודת ביטוח למקרה שישדדו אותי. אם יהרגו אותי, שום דבר לא ישנה. החבאתי עלי את הכסף והאקדח היה צמוד לחזי. הזהרתי את סוחרות העבדים מקצובה שאם יחטטו בדרגש שלי אהרוג אותן ואשליך את גופותיהן מהרכבת. הן האמינו לי.

התחברתי לג'ארגל הבוריאטית מאולן אודה. היה משהו במונגולית הזאת. הזריזות והאומץ שלה מצאו חן בעיני. משהו משך אותנו אחת אל השנייה. היינו בערך באותו גיל, מידותינו היו דומות והבנו אחת את השנייה גם בלי להרבות במילים. הבטנו לאותם המקומות באותו הזמן. הזהרנו זו את זו מאנשים, מחיילים, משוטרים, מגברים ששיחרו לטרף. מקבצנים שאבד להם הכול והיו מוכנים לשדוד ולהרוג. מגנבים וכייסים. היינו אישה אחת עם ארבע עיניים שסרקו את סביבתן כל הזמן. היא יצאה לאסוף זהב כדי לפדות את בתה שנחטפה על ידי המונגולים שמדרום לגבול. היא הייתה מיילדת. היא אמרה שאנשים בעיתות מלחמה הרבה יותר אלימים, נואשים ולא זהירים, שהם מזדיינים בכל מקום ובכל מצב. וזה לא משנה אם הם עניים, פליטים או עשירים. היא יילדה את הפליטים העשירים והם שילמו לה בתכשיטים. זה היה זמנם של היזמים והיזמיות. מלחמה ואסון הם הזמן שבו אם אתה יודע מה צריך – אתה יכול להתעשר. או להפסיד הכול. גם את חייך. שמרנו אחת על השנייה. נענו בזוג, משגיחות זו על זו. רק אחרי שנהפכנו לזוג הבחנו שכמעט לא היו בודדים שהצליחו לשרוד את המסע. הגנבים, השודדים והסוחרים הסתדרו בזוגות. אחד משגיח על השני. הזוגות הכירו זה את זה ויצרו מעין רשת של מכרים שנעו על הרכבת והעבירו ידיעות חטופות מאחד לשני, מסדרים מקומות בפונדקי דרכים, מזהירים מפני כנופיות ושוטרים מושחתים, מפני מתקפות מתקרבות. התרחקנו מהמרגלים שמכרו ידיעות תמורת כסף. ידענו שאלה ימכרו אותנו ברגע שיצטרכו או שישתלם להם.

חצינו את ימת בייקל עם המעבורת ובשעת בוקר עצרנו באִירְקוּצְק. הימים היו מסוכנים פחות מהלילות אם לא נקלעת לסמטאות שאין מהן דרך לברוח או אם חבורות גברים רעבים ופראים לא חסמו את הדרך. ירדנו לסיבוב. כל אחת עסוקה בענייניה. שילמנו לקונדוקטורית שתשלח לקרוא לנו אם הרכבת עומדת לצאת ותעכב את נהגי הקטר. הבטחנו לשלם. לא היינו היחידות ששילמו. כל מי שהיו לו עסקים על הרציפים או בעיר שילם לקונדוקטורים ולנהגי הקטר. אוצרות נערמו בקרון הפחם. בתאי הקונדוקטורים. במחבואים שונים.

שליח של הקונדוקטורית השיג אותי ליד בניין האופרה, לשם הגיעו הפליטים בדרכם לחפש דרכונים. עזבתי אותם ויחד תפסנו כרכרה לתחנה. הקטר צפר והשליח נופף בסמרטוט ירוק. הבוריאטית כבר הגיעה לתא. פניה היו מכורכמות.

"חרא." סוחרות העבדים מקצובה הביטו בנו מהמיטות העליונות. "הייתה שם צעירה ליד התחנה שעמדה ללדת ולא הייתה מי שתיילד אותה. ואני הייתי שם. וראיתי שהיא תכף יולדת. ובחדר בפנים הייתה בורגנית ממוסקבה שגם עמדה ללדת. שתיהן עמדו ללדת. לאחת היה בבטן זהב ולשנייה תינוק שלא שווה לי כלום. אבל היא הייתה צעירה, וזאת הייתה הלידה הראשונה שלה והיא הייתה לבד. לא יכולתי להשאיר אותה שם."

"הצלת אותה?"

"לא," אמרה ג'ארגל. "זאת עם הזהב בבטן ילדה תינוק בריא, הוא היה הילד השלישי שלה, לידה קלה, התינוק נפלט החוצה בלי שום דבר, ואת הצעירה הייתי צריכה לעזוב בשביל להספיק לרכבת." הקונדוקטורית קראה לה לפני שהסתיימה הלידה ואמרה לה שהרכבת תכף יוצאת.

"הרכבת והבת שלך יותר חשובות מהתינוקת של מישהי שאת לא מכירה," אמרה לנה מקצובה. "מה את בכלל חושבת עליה? קחי תשתי ותשכחי ממנה. מחר כבר נהיה אלף קילומטר מכאן."

ג'ארגל לגמה מבקבוק הוודקה הקטן שלנה שלתה מכיס שמלתה.

זה מה שהיה על הרכבות: פליטים, חיילים וסוחרים, ובלילות שתו וודקה והזדיינו ושדדו וישנו עם עין אחת פקוחה, או בתורות, כדי לראות שלא שודדים וגונבים. וכשעצרנו בתחנות, היו עולים השוטרים או המיליציה המקומית ומחפשים את הסוחרים וחובטים בהם כדי לנער מהם זהב וכסף, וממשיכים הלאה. רוסיה התעוותה ונאנחה, ירקה וגססה, וחזרה לחיים, והרכבת הייתה נחש מתפתל של דם וקיא וזרע ושלמונים. הנשים על הרכבת למדו לכער את עצמן, להתעטף, ואם הקיפו אותן החיילים התאוותנים, הן ביקשו מהם כסף. הכול היה מסחר. אבל אנחנו היינו נעלמות מהרכבת ברגע שהרכבת הייתה עוצרת, נבלעות בתחנה. לנה ומאשה מקצובה נעלו את דלת התא ושילמו לחיילים ששמרו עליהן.

"הן צודקות, עדיף שניים ממאה," אמרה ג'ארגל שהתייחסה לגיפופי החיילים כחלק מהמקצוע. "יש לי שם כובע מעור חזיר. שום חזיר רוסי לא יכניס אותי להיריון", ביום השני, אחרי שהתחברנו, היא לימדה אותי להשחיל את עור החזיר למקום שבו לא יעבור אותו שום זרע ולאטום את עצמי במהירות אם לא הצלחתי להדוף או לרמות או להתחמק ממי שאחז בי במסדרון החשוך והמתנדנד, מחטאת את תוכי באלכוהול נגד זוהמת האנסים. בלילות נעלנו את דלת התא ובתחנות נדחקנו ודילגנו מעל כל מי שהשתרע במסדרון מחוץ לדלתות ונעלמנו אל הרציפים כדי לסחור בגיהינום האפור, השחור, האדום והמנופץ שחרכה מלחמת האזרחים לאורך סיביר עד לוולגה וממנה עד לים הבלטי.

אבל באחד הלילות, כשהרכבת עצרה וירדנו לקנות אוכל, קראה לנו אישה שידעה על הבוריאטית. הלכנו אחריה בסמטאות שמסביב לתחנה ומצאנו את היולדת על שמיכה בחצר קטנה. ג'ארגל כרעה אל האישה הנאנחת ואז הגיחו מתוך החשיכה חמישה גברים שיכורים.

"אין לנו זמן לזה," אמרה ג'ארגל ולא הפנתה את ראשה אל הגברים המתקרבים.

שלפתי את האקדח. הבריון שבגברים פרץ בצחוק והתקרב אלינו במהירות. ייצבתי את האקדח כמו שלימד אותי צ'רצ'יל בשנחאי, דרכתי את הפטיש ויריתי בפניו ממרחק של מטר. לא פחדתי ודבר לא נע בי כשעצם הלחי שלו והעין נהפכו לעיסה של דם ונמעכו לתוך פרצופו והוא נפל כמו עץ כרות לרגלי. האחרים נמלטו.

באותו הרגע נשמעה פעייתו של התינוק וג'ארגל אמרה לאם שכרעה ליד היולדת: "היא תהיה בסדר, התינוק בריא והיא בריאה, עוד מעט תיפלט השליה." היא הניחה את התינוק על היולדת. "אל תזיזי אותה עד שהכול יירגע. ואז תנתקי את חבל הטבור ותקשרי אותו. כסי אותה ותני לה שעה שעתיים של חום, ורק אחר כך תתנקו. הבנת אותי?"

האם הנהנה. היולדת הביטה בנו בעייפות אבל פניה היו ערניות. היא רצתה לחיות והתינוק שנצמד לפטמתה היה סיבה מספיק טובה להגן על עצמה ועליו. "הם ישרדו," אמרה ג'ארגל, אף שגם היא ידעה שאין שום דרך להביט לתוך העתיד חוץ מהאינטואיציה והידיעה שזה הדבר היחיד שאפשר לסמוך עליו.

החזיר שיריתי בו היה מונח לרוחב הסמטה. עברתי מעליו וג'ארגל דרכה על המת כשמיהרנו לרכבת הצופרת. נקנה אוכל בתחנה הבאה.

הרגתי אדם, אבל לא הרגשתי דבר חוץ מהתרגשות ושמחה על שאני יכולה להגן על עצמי ושהאקדח עשה את עבודתו. היו לי חמישים כדורים בקופסה ועוד שלושה־עשר בשתי המחסניות שנשאתי עלי. טענתי כדור חדש במחסנית האקדח. ג'ארגל הביטה בי בשתיקה והנהנה לאישור. מישהו נולד ומישהו מת.

ג'ארגל ירדה בצומת הרכבות הגדול של פֵּרְם. נפרדנו בחיבוק.

"כמה שאנחנו מסריחות," היא אמרה כשניתקנו. ושתינו צחקנו והתנשקנו כמו נערות.

עליתי עם לנה ומאשה על רכבת לאסטרחן. היינו חבורה של נשים שאף אחד לא רצה להתעסק איתן. השמועה שירינו בגברים שניסו לפגוע בנו ריווחה את האוויר שבו צעדנו. עוררנו את כבודם ואת יראתם של הגברים. היה לי מטען נאה של תכשיטים וזהב ומטבעות שונים –פרנקים צרפתים, דולרים אמריקאיים ולירות אנגליות. זה היה המטבע החביב על אנשי סופת המהפכה. בעולם מעורער הייתה אימפריה אחת שניצחה במלחמה ונחלותיה גדלו.

מאסטרחן אסע לטשקנט. לחפש את ביילי.