הארות על הזן: בחזרה למנזר

בסתיו 1991 חזרתי לביקור שני במנזר הזן בהושינג'י, כ-200 קילומטרים מצפון לקיוטו, יפן. הביקור הראשון, שמונה שנים קודם לכן, היה ביקור של תהייה וסקרנות. היו אלה צעדי הראשונים בעולם הזן. אל הביקור השני באתי מוכנה יותר – לאחר שנים של קשר מרובה פנים עם יפן ותרבותה – מנוסה יותר, מאמינה פחות וספקנית יותר. חזרתי אל מקום שבראש וראשונה חשתי כלפי אנשיו רגשות חיבה וידידות בני שנים. כל אלה נמהלו בסקרנות לגבי מרכיבי אורח חייהם של אלה שהפכו את המנזר לביתם.

המושג "בית" בהקשר של מנזר מעורר מספר בעיות. בית בתפיסה האנושית הרחבה הוא אותו מרחב קיום, שייכות, מקום לחזור אליו, להרגיש בו את מרחב הביטוי של עצמנו. כל התארים הללו פסולים מראש בהקשר הבודהיסטי. כמי שמאמינים ש"העולם הזה" הוא למעשה אוסף תופעות חולפות ומשתנות, שבעייתו העיקרית של האדם, וסבלו הרב, נובעים מכך שהוא מנסה לייצר נקודות קביעות בתוך הזרימה וההשתנות המתמדת, ואינו מסוגל להתחבר למהלך הזה (אלא במצב של "סאטורי" – הארה), הרי שה"בית" הוא סוג כזה של קבוע – ועוד יותר מכך, הוא המסגרת המגוננת של מה שאנו מכנים "אני" – עד שעל פי תפיסה זו הוא בעצם ה"חטא הקדמון". משום כך, ההיצמדות לבית, או טיפוחו, נתפסים כסתירה למהלכו האמיתי של הנזיר. וכשם שהמזון נתפס כ"תרופה" המקיימת את הגוף, כך גם המנזר איננו "בית" אלא "מלון" שבו מתגורר הנזיר, כתוצאה מחסדי האנשים בסביבה שתרמו לו מקום קיום עד שימצא את המהלך שאליו הוא שואף.

המנזר עצמו שייך לקהילה, נבנה בכספיה, והנזיר רק "מתארח", ומשתמש בקיים כדי לצאת אל ה"דרך" שלו. הנזירים הם חסרי כל, כל רכושם מסתכם בגלימה ובקדירה, ציוד הקיום והקבצנות, וכל השאר ניתן בחסדיה של הקהילה התומכת בהם. אי לכך, המנזר הוא בחזקת "משכן ארעי", ולא "בית" במובן המקובל של המלה.

מובן שבהקשר החיים של קהילת נזירים, ביפן במאה ה-20, הדברים מקבלים פנים חדשות. המנזר אכן מהווה מקום מגורים, לעיתים היחיד, שיש לאותם נזיר או נזירה, ולעיתים הוא אפילו מעין "מקלט" לאלו שנפלטו ממסגרות חברתיות אחרות. מכל מקום, אין לנזירים כל בעלות על המנזר או רשות לתפוס בו חזקה כלשהי, והקהילה רשאית לקבוע את ערכו של הנזיר בעיניה. יש לסייג אמירה זו בכך שבמשך הגלגולים ההיסטוריים של בעלות על קרקעות, וניצול עמדות כוח במערך הפוליטי של יפן, הצליחו נזירים בודהיסטיים מתוחכמים לצבור רכוש, קרקעות ומבנים הרשומים כרכושו של המנגנון הבודהיסטי. צבירת הרכוש האדירה הזו הוציאה את שמם של מנזרים רבים לגנאי; עם זאת יש לזכור כי יש נזירים רבים וטובים הבאים למנזר מתוך אמונה שלמה באורח החיים הזניסטי, וביכולת לראות את העולם במהלך הזרימה.

בית חדש לסומאקו
במשך השנים שחלפו מאז ביקורי הראשון שמרתי על קשר רציף עם הנזירה אנג'וסן: קשר מכתבים וטלפונים, ומדי פעם, בהגיעי ליפן במסגרת עבודתי, גם פגישות חטופות, צחקוקים ועדכונים שנתיים על כוס סאקה חם בשעות הלילה המאוחרות, לאחר סיום כל המחויבויות האחרות. חברות.

אבל הפעם נפל דבר, והחלטתי לבלות זמן ארוך יותר ביפן. רציתי להעמיק בעיסוקי שלי, בציור, באין מפריע, והחלטתי לשלב בכך תהייה נוספת לגבי אורח החיים הנזירי, יחסי האנוש והמורכבות שנועדה לפרוט את המושג המיידי, המופשט, האבסורדי, הגולמי והאחיד של הזן לאוסף של פעולות יומיומיות. כיצד משתלבת חשיבת הזן ביחסיו של הנזיר עם הקהילה, בין הנזירים, בין נשים וגברים, בין אדם לבין עצמו?

את מושגי היסוד ואת הפעולות היומיומיות היכרתי היטב משהותי הראשונה. אבל, כבכל מצב אנושי, לא ה"כותרות" או ה"שמות", אלא הדקויות ואופן הביצוע הם שיוצרים את ההבדל בין אחד לשני.

עקרון החלופיות, או האי-קביעות, שעומד ביסודה של התפיסה הבודהיסטית, בא לידי ביטוי גם כאן: מרבית הדמויות במפגש זה הן חדשות. פרט לראש המנזר, לאנג'וסן ולעוד חמישה נזירים ותיקים, כל הייתר צעירים יחסית בעולם הזן. הנזירים הקודמים שחיו במנזר – חלקם פרשו, חלקם חיים במקדשים קטנים, מקומיים, באזורים אחרים של יפן, חלקם חזרו לחיים רגילים. במקביל הגיעו והצטרפו חדשים, והמספר הכללי של הנזירים והנזירות בהושינג'י נשאר דומה. מבין החדשים היטבתי להכיר בתקופת שהותי השנייה אשה צעירה, שעברה במהלך שהותי במנזר את תהליך ההצטרפות אל המסדר. שמה היה שימאזאקי סומאקו, והיא ילידת מחוז נגאסקי. על פי דבריה היא חיה חיים אפורים למדי, ועבדה כפקידה בחברות שונות. משך כל הזמן חשה חוסר סיפוק מאורח חייה ותהתה לגבי עתידה. סומאקו לא נישאה מעולם, ולאחרונה, בתקופת השנה שקדמה לפגישתנו, החלה להתעניין באינטנסיביות בעולם הזן, בעיקר בנוסח סוטו. כיוון שהעומד בראש מקדש הושינג'י, הארדה סאקי רושי, נחשב לבר-סמכא רציני, היפנתה אליו צרור שאלות במכתב, הוזמנה לביקור והחליטה להישאר במנזר הנשים הקרוב, ג'יסוג'י, ולהתחיל לחיות אורח חיים נזירי מלא. לקראת הסתיו החליטה סומאקו שהיא רוצה להפוך לנזירה של ממש, עם כל החובות והזכויות הנובעות מכך.

בהקשר זה כדאי להבין טוב יותר את המסגרת שבה חיים הנזירים: אין ספק שהמקדש יכול לשמש מקום מפלט לאנשים שמסיבות כאלו ואחרות לא נקלטו במערכות הקונבנציונליות של החברה היפאנית: אנשים שלא נכנסו למחויבות במערכת העבודה הנוקשה, שלא הקימו עד גיל מסוים משפחה, שבילו שנים ארוכות מחוץ ליפן וכתוצאה מכך איבדו קווי רציפות וקשר עם החברה הממוצעת. סומאקו שייכת לקטגוריה של נשים שלא נישאו, ובשל כך הסובלנות של החברה כלפיה ואפשרויות הקיום שלה כבודדה באיזור כפרי הלכו והתמעטו. המעבר אל העיר לא היה פתרון במקרה שלה, אך צריך לזכור שהאופציה הדתית, הנזירית, היא לגיטימית בחברה היפאנית. זו אינה "סטייה" או "הליכה לשמד", אלא מעין "חזרה בתשובה".

בחינה ראשונה
אחד השלבים הראשונים בדרך אל הנזירות הוא תהליך גילוח הראש. סומאקו היתה נרגשת מאוד וטרודה ביומיים שקדמו לגילוח. היה ברור שפעולת גילוח הראש היא אקט דרמטי מאוד לכל אשה (וכנראה גם לגברים), אקט שיש בו פרידה מן הנשיות, מהיופי והרכות, מהמשיכה הארוטית, מאחד הסימנים החיצוניים החשובים ביותר להגדרה המינית. מרגע גילוח הראש ואילך המראה הוא אנדרוגני, חסר מין, והתחושה היא של יציאה מעבר להבחנה היסודית ביותר של קיומנו – אשה או גבר. גילוח הראש מהווה מענה לאמת השלישית של הבודהיזם – כיבוי הצימאון וההשתוקקות, הוא הדרך אל התבונה. התשוקה היא סיבת הסבל, והתשוקה ל"אני", לנוכחות אישית נפרדת, היא תחילתו של הסבל.

התהליך עצמו ענייני – אנג'וסן מגלחת, טנשין-סן אוחזת בקערת המים החמים, לשטיפת התער, אני מצלמת ב-3 מצלמות שונות, ואילו סומאקו – שמרגע זה ואילך קיבלה שם נזירי חדש, דאיאן – בוכה קלות בינה לבין עצמה, ללא דמעות, ללא קול.

התהליך קשה, מלווה בהמון לכלוך ומהומה של השיער העיקש שנופל לארץ. ורק משנסתיים הגילוח עומדת דאיאן-סן בראש נקי ועגול, יפה מתמיד, מצחקקת ונוגעת כלא מאמינה בציפוי הנחושת הבוהק שמתוח לראשונה על גולגלתה. היא עברה מעין בחינה ראשונה, אבן נגולה מעל ליבה, והיא נראית מאושרת במיוחד.

שבועיים לאחר מכן נערך הטכס הרשמי. עורך הטכס הוא הארדה רושי. במשתתפים: נשות הכפר החברות באגודה הבודהיסטית (ממוצע גיליהן 70 לערך), ועוד שבעה נזירים ונזירות מהושינג'י שעוזרים בקריאת התפילות ובעריכת החלק הטכסי והארוחה שלאחריו.

דאיאן מופיעה הפעם בקימונו תחתון לבן, סימן לתמימות, לחוסר-כל וללב נקי, כפי שאנו מצפים מאדם שנכנס לתקופה חדשה בחייו. במשך הטכס, לאחר שניאותה להצטרף אל קהילת הנזירים (הסנגהה), ולצאת אל דרך הקיום הבודהיסטי, גולחה ציצית מראשה, ציצית שהושארה בעוד מועד כדי לציין את טכס הגילוח באופן סמלי ופומבי. לאחר מכן קיבלה דאיאן-סן את החפצים הנזיריים, כפי שנהוג בכל הקהילות הבודהיסטיות בעולם – גלימה וקדירה. זה היה ציודו של גאוטמה שקיימוני שיצא אל ה"דרך" במאה ה-6 לפני הספירה, וזה ציודו של כל נזיר כיום. הגלימה היא כסותו והקדירה מיועדת לקיבוץ נדבות, ולהביע את מהותו של הקיום הנזירי. קבצנות כמהות, שמביעה הן את הניתוק מאשליית חיי העולם הזה, והן את תלותו הצורבת של האדם בגופו ובקהילה, שמתפקידה לתמוך בו לכל אורך הדרך.

ערכי הקבצנות
קשה לקלוט את הקבצנות כמהות וכערך, בעיקר על רקע החברה היפאנית החומרנית של היום. יופיו של המנהג בא לידי ביטוי בכך שמדי יום מגיעות הסבתות והדודות מן הכפר, דוחפות לפניהן מריצות עמוסות לעייפה ביבול החלקה הקטנה שלהן, מעין מעשר לטובת המנזר הקטן. וכך, בחודשי הסתיו והחורף הצטברו על שולחנן של הנזירות צנונים, לפתות וכרובים ירוקים בכמות שלא ניתן היה לעכל אותה. אז מתחילה מלאכת השימור: ייבוש הצנון והחמצתו למה שנקרא "טאקוואן" (TAKUWAN), אחד החמוצים החשובים והאהובים ביותר של המטבח היפאני. הכרובים נעטפו במספר שכבות של נייר עיתון ונטמנו מתחת לשלג, עד לאביב הבא, ואילו הלפתות מצאו דרכן אל חבית שבה עורבו עם סובין, אורז, בירה ומלח ליצירת תשתית להחמצתן. אסור לנזירים להשליך את המזון שקיבלו מנדבת ליבם של המאמינים, ולכן הם נוקטים את כל אמצעי השימור הללו לשמירת הירק.

באמצע נובמבר נערכים טכסי קיבוץ הנדבות השנתיים. ביפן, השייכת באופן כללי לאגף המאהאייני של הבודהיזם, מקובל שקיבוץ הנדבות אינו עניין יומיומי שבמסגרתו יוצא הנזיר לשוטט בדרכים או ברחובות כדי להשיג את מזונו לאותו היום (כפי שנהוג בבודהיזם טראוודה). אחת לשנה, עם גמר קציר האורז, ייבושו ואיסופו, מתפזרים הנזירים ברחבי הקהילה, ושרים מזמורים מתוך ה"מאקה האנייה הראמיטה", הסוטרה החשובה ביותר בבודהיזם היפאני, ומזכירים לכפריים את חובתם השנתית: תרומת שקי אורז שיישמרו במנזר למען כלכלתם של הנזירים במשך השנה.

עד כאן טוב ויפה, אך למעשה חובתם של הכפריים אינה מסתיימת בכך. בעבר אמנם היה נהוג כי הנדבות הן מפרי השדה ועל פי יכולתו של התורם, אבל בשנים האחרונות השתנתה האווירה, ובעקבותיה מסגרת התמונות. הקהילה המקומית משלמת בכסף מלא עבור שירותים שונים שנותנים הנזירים – ביצוע טכסי הלוויה, אזכרות ושירותים דתיים אחרים בקהילה. והסכומים, או המחירים הנגבים בעבור שירותים אלו, אינם צנועים. התוצאה היא שלעיתים סוטה אורח החיים של הנזירים מן ההסכמה על צניעות ומופנמות: חלקם נוסעים במכוניות יפות, משתמשים במכשירים חשמליים שונים, נוסעים לטייל וכדומה.

נזירים כבני אדם
לפעמים חשתי תמיהה גדולה, קושי ואי-נוחות לגלות שיש כאן התנהגות בוטה הגובלת כמעט בשחיתות. עם זאת, ההיכרות הארוכה עם האנשים הללו לימדה אותי להעריכם כבני אדם, על חולשותיהם ויתרונותיהם, ולהבין שבדרך החיים של אנג'וסן למשל, אשה שלא בחרה באופן ברור ומפורש לחיות חיי נזירות אלא התגלגלה לידי כך, ישנם מצבים של חולשה וצורך לחוות את הנאות העולם שנגזלו ממנה בצעירותה.

באחד הימים, למשל, ביקשה אנג'וסן שניסע ביחד לטוקיו כדי לבלות ולהעביר זמן ביחד. הכנו תוכנית מושלמת – הופעת צהריים בקבוקי, ארוחת ערב במסעדה הודית, למחרת ביקור בשוק הדגים, מקדש קאנון באסקוסה, סיור במרכז הטכנולוגי של נאשיונל/פאנאסוניק, הסרט "אליס" של וודי אלן ומסעדה איטלקית. היומיים האלו היו פשוט חוויה מרתקת. היה ברור שאנג'וסן נהנית מכל רגע, שמחה וצוהלת. היה בזה עבורה אושר גנוב של בת כפר שהגיעה לשעות ספורות אל העיר הגדולה.

כשחזרנו בסוף השבוע לג'יסוג'י,ישבנו לאכול את ארוחת הבוקר, וקישקשנו על חוויות שונות שעברו עלינו בטוקיו. ואז הפר צלצול טלפון את שיחתנו. מעברו השני של הקו הודיע מכר על מותה של ידידה משותפת, בת גילה של אנג'וסן.

אנג'וסן נסעה מיד מבולבלת אל ההלוויה, ורק כשחזרה סיפרה על תחושותיה: היא מתקרבת לגיל 60, החיים הולכים ומתמעטים, והיא עדיין לא מצאה את הפרופורציה שבין חיי יומיום  וזן, הנאה וכיבושין. קשה היה לי קשה לראות את האשה הקטנה הזו בהתלבטויותיה – לחיות ככל האדם, או לדבוק בדרך הנזירות ולהמשיך ולחיות במנזר? האם הברירה בגיל זה עדיין בידיה? ואולי פשוט על דרך הפשרה כדאי לה להמשיך ולהתגורר במקדש, להתייחס אל המסגרת הדתית כאל עיסוק – פרנסה ממתן שירותי דת – ולחיות חיי יומיום ככל אחד אחר, עם הנאות קטנות וטלוויזיה לצד זאזן (מדיטציה בישיבה) בשעות הבוקר והלילה.

הזן אינו מושג מופשט. זוהי השקפת עולם לגבי דרך החיים, ובמצבים אנושיים תמיד ישנם ריבוי פנים, הסטות, סטיות ושינויי כיוון. העובדה שחברי הנזירים בהושינג'י ובג'יסוג'י הקדישו את ימיהם ולילותיהם למשימת השיכחה אינה מונעת מהם את חולשותיהם האנושיות ואת הרגעים שבהם גם הם נופלים אל נבכי התשוקה האנושית.

דרכם של הבודהיסטים
הפיצול הגדול של הבודהיזם, בין אסכולת הטרוודה, השמרנית, ואסכולת המהאיינה, הרפורמיסטית – התרחש בדיוק בנקודה זו.

אחד מעשירי הודו רצה לתרום גן ענק ויפהפה כמשכן לנזירים הבודהיסטיים הנוודים ששוטטו באותה עת בכל אזורי צפון הודו. מחלוקת של ממש נתגלתה בקרב קהילת הנזירים – בין מחייבי קבלת התרומה הממשית הזו, אלה שרצו לראות בקהילה את הגוף התומך, שהנזירים הם בחזקת הסוס המוביל את ה"עגלה הגדולה" (בסנקסריט: מהאיאנה) בדרכה אל הנירוונה, לבין אנשי "עדת הזקנים" (בסנקסריט: טראוודה), הפלג השמרני, שראו בכך סטייה מאחד העיקרים החשובים ביותר באורח החיים הבודהיסטי: נוודות וקבצנות כדרך קיום המבטאת באופן העמוק ביותר את תפיסת חלופיות העולם.

על הביקור הראשון במנזר:

מנזר זן ביפן: "יער מבושם" ויין השזיפים של קיזאן-סן אילת זהר, ד"ר במרכז יפן, בלב האי הונשו, שוכן מקדש בו לומדים יפנים לצד מערביים את תורת הזן וחיים חיי פרישות מתוך הרמוניה ואחדות שבאמונה. אילת זוהר, ישראלית המתמחה בלימודי מזרח-אסיה, התגוררה במקום כחמישה חודשים בתנאי נזירות, והשתתפה באחזקתו וטיפוחו של מקדש כפרי קטן, בחברת הנזירה "יער מבושם"