"הדולפינה הזאת נהייתה פשוט מומחית בניפוח בועות אוויר. בעודה שוחה קרוב לקרקעית הבריכה, בטנה כלפי מעלה, היתה משחררת כמה בועות אוויר. או אז היתה מנהלת מרדף אחרי כל בועה ונושכת אותה, רגע לפני שזו היתה עולה אל פני המים. בשלב כלשהו נראה שהיא העלתה את דרגת הקושי. היא החלה לשחרר את הבועות כשהיתה קרובה הרבה יותר לפני המים, כך שלכידת בועות האוויר הפכה לבלתי אפשרית". במילים אלה תיארו הביולוגים סטאן קוסאז' ולוריין הייפיל את אחת מהתצפיות שהם עשו על להקה של דולפינים מהמין דולפינן מצוי. במאמר שפרסמו לאחרונה מספרים החוקרים כמה דברים מרתקים על משחקי דולפינים ועל המקום שיש למשחקים האלה במה שהם מכנים "סימני תרבות אצל בעלי חיים".

הדולפינה שיבה בריף הדולפינים באילת. הדולפינים אוהבים מאוד לרדוף אחרי בועות האוויר ולנשוך אותן | צילום : יהב אש, ריף הדולפינים באילת

לפני כשנה צפה קוסאז' בלהקה של דולפיני בר שהשתעשעה במה שנראה כמשחק תופסת ליד חוף הונדורס. במשחק השתתפו שני דולפינים בוגרים ודולפין צעיר, שהעבירו שקית פלסטיק זה לזה. כאשר הבוגרים העבירו את השקית לדולפין הצעיר, הם עשו זאת בזהירות רבה ושמטו את השקית ממש מול פיו, כדי להקל עליו את התפיסה. משחק שקית הניילון היה רק אחד מ־317 משחקים שונים שזיהו החוקרים בקרב קבוצת הדולפינים שתיעדו במשך חמש שנים.

שני ממצאים היו מאלפים במיוחד: הראשון הוא שחלק גדול מהמשחקים החדשים הומצא דווקא על ידי הדולפינים הצעירים. השני נגע לרמת הקושי של המשחקים: לחוקרי הדולפינים התברר כי היונקים הצעירים הופכים בהדרגה ובכוונה את משחקיהם למורכבים ומסובכים יותר, כמו הדולפינה ששיחקה בבועות האוויר. בשלב כלשהו סיבכה הדולפינה את המשחק: היא החלה לייצר מספר שונה של בועות, בעומקים שונים, ותוך כדי כך גם שינתה את סגנון שחייתה. באחד השלבים אף עברה לשחייה מהירה בסיבובים, מה שהקשה עליה מאוד ללכוד את הבועות. אבל היא לא ויתרה, עד שלמדה להשתלט על כל הבועות ששחררה, כמו ילד עקשן החוזר ומרכיב לגו שהתפרק לו פעם אחר פעם, עד שהוא מצליח.

הדולפין והספוג
לדעת קוסאז', משחקים מהסוג הזה משפרים את הכישורים המוטוריים של הדולפינים, בייחוד של הצעירים שבהם, ומסייעים להם להכיר את תכונות הסביבה ולשלוט בהן.

אבל ייתכן כי מה שמסתתר מאחורי משחקי הדולפינים הוא מסעיר ומרגש אפילו יותר. בעיני חוקרים רבים הוא מתקשר לרעיון שהולך וקונה אחיזה רבה יותר ויותר בשנים האחרונות: ההנחה שלכמה מינים של בעלי חיים מפותחים יש התנהגות ותכונות המצדיקות את הכינוי "יצורים בעלי תרבות".

טענה ברוח זאת העלה לפני שנים מספר חוקר הקופאים פראנס דה ואל בספרו "The Ape and the Sushi Master". הוא סקר בספר שורה של יכולות ותכונות שנצפו אצל קופי שימפנזה וקופאים אחרים, המעידות על תרבות: שימוש בכלים, ניהול יחסים חברתיים מורכבים (למשל משחקי חברה), קיומה של תקשורת מורכבת, גילויי אמפטיה וסימפטיה, ובעיקר – העברת מסורות ואופני התנהגות לפרטים אחרים בקבוצה.

תרבות, צריך לומר, היא מושג חמקמק ומורכב. בבואו לדבר על תרבות של בעלי חיים, כולל בני האדם, טוען דה ואל כי המכנה משותף של כל היצורים הנקראים תרבותיים היא יכולת הפצה, בדרך לא גנטית, של הרגלים ומידע. למידה תרבותית מן הסוג הזה נצפתה לא מזמן בלהקת דולפינים בחוף המערבי של אוסטרליה. חברי הלהקה אימצו לעצמם נוהג של כמה דולפינים להשתמש בספוגים שהם שולים כדי להגן על חוטמיהם בזמן שהם מחטטים בכל מיני ערמות אשפה ושיירי מזון.

האם הקופים מדברים?
האם היו מעורבים בתהליך הלמידה של הדולפינים גם קולות? אין עדיין תשובה ברורה לשאלה הזאת, אבל אין כמעט ספק שבקרב בעלי חיים רבים יש לקול תפקיד חשוב בהעברת מידע. גילוי מרגש בנושא הזה התפרסם לאחרונה בשבועון המדע הבריטי "New Scientist". מחקר חדש הוכיח כי קופי שימפנזה מעבירים מידע בעזרת קולות, כלומר "מדברים".

חוקרת הקופים קאטי סלוקומב מאוניברסיטת סנט אנדרוס הקליטה נהמות של להקת שימפנזים ליד גן החיות באדינבורו שבסקוטלנד, בעת שחבריה אספו מזון משני מתקני האכלה. באחד מהם היה לחם, שנחשב בקרב הקופים מעדן תאווה; בשני – תפוחים חתוכים, שהיו מזון נחשק פחות.

נהמות חברי הלהקה הוקלטו והושמעו אחר כך לקוף שימפנזה בוגר בשם ליבריוס. והתוצאות? כאשר שמע ליבריוס את נהמות השימפנזה שליקטו את הלחם, הוא נחפז לאבוס הלחם ובילה שם זמן רב בחיפוש נמרץ אחר המעדן המובטח. קולות הקופים שאכלו תפוח, לעומת זאת, אמנם שלחו את ליבריוס למתקן התפוחים, אבל בהתלהבות פחותה בהרבה.

לתגובות, תוספות ותיקונים
להוספת תגובה

תגובות

האימייל לא יוצג באתר.

שתפו: