טיול למצרים מתקשר לחוויה מדברית, בריחה מהחורף לאפריקה החמה. אך מסתבר שהנוף המצרי לא תמיד היה כה צחיח. בעבר, מצרים היתה סוואנה ירוקה, מלאה באגמים, עמקים ירוקים ונהרות.
המפתיע הוא שתקופה זו התרחשה בין שתי תקופות יובש. בין לבין, היו כמה אלפי שנים של כמות גשמים גדולה וצמחייה עשירה.
הסיפור מתחיל לפני כ-12 אלף שנה, כאשר היישובים היחידים במזרח הסהרה, שעדיין היתה מדברית, היו על גדות הנילוס. גדות הנילוס הפכו לצפופים, וסכסוכים התגלעו בין התושבים. חלקם הגדול מתו מוות אלים בגלל המלחמות, ויעידו על כך ממצאים מבית הקברות העתיק ג'בל סבאהה. לפני כעשרת אלפים שנה חל המפנה. גשמי מונסון עזים שהחלו לרדת במדבר הפכו אותו תוך 500 שנה לאזור הניתן ליישוב.
במהלך תקופה זו, קהילות פרהיסטוריות עזבו את גדות הנילוס הצפופים, והקימו יישובים מרוחקים יותר סביב אגמי גשם, עמקים ואפיקי נחל. יעידו על כך שרידי חיות ואדם שנמצאו מאותה תקופה. גם חיות בר נדדו לאזור- ג'ירפות, פילים, היפופוטמים, קרנפים ותנינים, שכיום ניתן לראות רק במרכז אפריקה. אותם שינויים חלו גם בצפון סודן.
אך מ-7300 לפנה"ס, הגשמים החלו להתמעט, והמדבר התפשט. בתקופה זו, ההתיישבות באזור הידלדלה וחזרה לגדות הנילוס. תהליך המדבור הושלם ב-5500 לפנה"ס, עת החלה לצמוח החברה הפרעונית. מדובר באחד משינויי האקלים המהירים ביותר בהיסטוריה, מעין מיני התחממות גלובאלית. היום, כל שנותר מהתקופה הירוקה הוא מישורי חולות.
הדרך בה התגלה עברה הטבעי של מצרים מפתיעה אף היא. החוקרים ניתחו ממצאים מריכוז אבק ענק, שנראה כמו טורנדו חול מהאוויר, נדד מהסהרה והגיע לאוקיינוס האטלנטי. החוקרים בררו שכבות אבק וקרקעית ים בני 30 אלף שנה באמצעות ספינות קידוח שהוצבו בלב ים. השכבות המשתנות של אבק העידו על השינויים שהתרחשו – שכבות עשירות באבק משמען אקלים יבש, ושכבות עם פחות אבק משמען אקלים לח יותר. השכבות נערמו זו על זו, וכך התקופה הירוקה של מצרים התגלתה ותוארכה.