לנזרוטה ואל היירו, האיים הקנריים

בואו נסתכל על העולם בעיניים אחרות, דרך האוכל המקומי. ואם אוכל, אז איפה ולמה? בשניים מהאיים הקנריים, ארכיפלג של שבעה איים מול חופי אפריקה: לנזרוטה (Lanzarote), האי המזרחי ביותר בארכיפלג,  ואל היירו (El Hierro), הקטן והמערבי ביותר. הם דומים זה לזה ועם זאת שונים מאוד, יוצאי דופן מכל היבט.

אוכל מספר סיפור ודרכו נפרשים תרבות ועולם מרתקים, ודאי כשמדובר באיים. מקורות מזון מקומיים, צורך בהישרדות, בידוד והשפעות חיצוניות, מסורת, פולקלור ואמונה, הכל מונח על הצלחת. המפתח: ארבע מילים באות פ', שקל מאוד לזכור אותן: פסקאדו (pescado), פאפס (papas), פוצ'רו (puchero), פוטאחה (potaje).

נוף בראשיתי בפארק הלאומי טימנפאייה באי לנזרטה | צילום: יונית קמחי

מנה ראשונה: פסקאדו
פסקאדו – דגים. האוקיינוס המקיף כל אי מספק כאן מבחר עשיר של דגה ויצורי ים. לפתוח את התיאבון עם סרדינים בשרניים ומטוגנים, שלפני רגע נשלו ברשת או בוקרונס (בוקה, פירושו פה) – סרדינים קטנים לבנים מפולטים, שוחים בשמן זית, חומץ, שום ופטרוזיליה. פרוסת לחם טרייה לטבול ובירה, סנגרייה צוננת או יין מקומי. נפלא עוד יותר כשהתפאורה היא פינת כפר דייגים במפרץ קטן עם שקיעה או זריחה ברקע.

באל היירו אין מפרץ אחד הדומה לשני. סלע סלמור או סלע בוננזה, כפר הדייגים לה רסטינגה או טמטוסטה, רק תבחרו… גם הזריחות וגם השקיעות מרהיבות. כל יום מתחיל ומסתיים עם אור שונה, כציור יפהפה שהעין רוצה להכיל והמצלמה – לתפוס ולהקפיא בזיכרון.

חוף בלנזרוטה, האי המזרחי ביותר מבין האיים הקנריים | צילום: יונית קמחי

מנה שנייה: פאפס
פאפס – תפוחי אדמה. הכי בנאלי בעולם: המקומיים מבשלים אותם במי ים וכשהמים מתאדים נותרת הקליפה עם הניחוח והטעם של מלח ים. "תפוחי אדמה מקומטים", papas arugadas, כך הם מכונים כאן. תוספת סטנדרטית שכל תושב שיש לו גן ירק מגדל. תפוחי האדמה הובאו לכאן על ידי הספרדים מהעולם החדש. במאה ה-19 השתלטו אנגלים על המרחב הקנרי כתחנת גידול ומסחר. החקלאות כולה הושפעה: כולם גידלו בננות ותפוחי אדמה – מונוקולטורה. זוהי טעות יסודית, כי מזיקים או בצורת הפילו את האיים מבחינה כלכלית.

למי שקונה תפוחי אדמה בסופרמרקט מקומי: בקשו את הסוג אאוטודטה. פקחי האיכות האנגלים נהגו לסמן תאריכים על תיבות תפוחי האדמה שהיו בנמל. על חלקן סימנו פג תוקף, out of date. המקומיים, שלא קראו אנגלית ולא רצו לזרוק את הסחורה, מכנים אותם מאז outodate.

פאפס, תפוחי אדמה מבושלים במי ים. ניחוחות וטעמים של האוקיינוס | צילום: יונית קמחי

לנזרוטה ואל היירו היוו "תחנת דלק" בדרך לגילויים וכיבושים חדשים החל מהמאה ה-15. בטנקור הנורמני, אציל ממוצא צרפתי, ספן, מגלה ארצות הרפתקן ושודד ים, החל לשוטט במרחב האיים במאה ה-15. בעזרת בריתות, כבש את לנזרוטה שתושביה הילידים נקראים גואנצ'יס, ואת אל היירו, שילידיה נקראים בימבאצ'ס. בין האירופים הראשונים שהשתלטו והילידים היה מרחב מחייה, אולם איזבלה ופרדיננד, מלכי ספרד הקתוליים, השתלטו סופית על טנריף והשלימו את כיבוש האיים ב-1497. לכן האיים הם חלק מספרד, למרות שהם נמצאים 1,000 ק"מ מספרד, תושביהם דוברים ספרדית, משלמים באירו, מאמינים בישו ומריה ושומרים על הייחוד שלהם. תושבי האיים מתארים עצמם כמו עץ: השורשים מאפריקה, הגזע ספרדי והצמרת קנרית

מנה עיקרית: פוטאחה או פוצ'רו קנריו
פוטאחה – מרק עוף מקומי, פוצ'רו קנריו – תבשיל קדירה. שוב נכנסת ההיסטוריה לצלחת. לצד תפוחי האדמה והבשר וירקות בסיסיים כדלעת, גזר או תרד, נמצאת הגרבנצה – גרגרי חומוס שהגיעו לכאן עם סוחרי הים התיכון. לא תוכלו לנגב כאן חומוס, אבל בכל פוצ'רו או פוטאחה יש חומוס. ליד התבשיל, תמיד קערית עם אבקה – קמח תירס, גופיו בשפה המקומית. תירס עבר כאן בדרך הנדודים והתביית היטב, שכן אין מרחבים בין הרכסים הצחיחים לגידול נרחב של דגן כחיטה. כף מאבקת קמח התירס הטחון מוסיפה טעם וגוף לתבשיל הבסיסי.

גן הקקטוסים היפהפה בלנזרוטה. צמחים מרחבי העולם בשילוב עם צמחייה מקומית | צילום: שאטרסטוק

בגן הקקטוסים היפהפה שבלנזרוטה יש טחנת קמח עתיקה משוחזרת, צופה מעל מכתש קטן שיצרו מקומיים כשכרו כאן את הרופרו, סוג של חצץ מלבה שחורה. רוחו של דון קישוט משקיפה מטחנת הרוח על מקבץ צמחיית הקקטוסים – אוסף מכל העולם ומהצמחייה האנדמית. החצץ השחור המהווה קרקע פורייה ותכונתו העיקרית שהוא אוגר לחות. הניסיונות הראשונים לגידול גפני יין הביאו לגילוי תכונה זו, ואזור לה חריה בלנזרוטה מספק הצצה לחקלאות מעולם אחר. כל גפן שתולה לחוד וגדר אבנים קטנה עוטפת אותה כדי לחסום את הרוח. המראה מרהיב, גלים של שחור-אפור, כתמי ירוק של הגפנים, בתי בודגות יין לבנים. יין המלוואסיה המתקתק מעלה חיוך וזוכה להצלחה בחצי האי האיברי.

גפנים באזור אל חריה בלנזרוטה. סביב כל גפן נבנית גדר אבנים כהגנה מפני הרוחות | צילום: שאטרסטוק

באל היירו גידול הצאן מהווה בסיס חזק להישרדות, למקור מזון, לפולקלור ואמונה. על רכס ההרים ניצבת כנסייה קטנטנה של גבירתנו של המים. רועי הצאן באזור האמינו בכוחה, בגלל נס כמובן, והיא שודרגה במהלך השנים מדמות דתית משנית לדומיננטית ביותר באי וב-1953 הוכרזה כפטרונית האי. המסורת של התהלוכה הדתית ביומה של הקדושה החלה מזמן, כיום זו אחת מחגיגות הפולקלור המרהיבות באי, המתקיימת כל ארבע שנים – la bajada de la virgin, "הירידה של הבתולה". הבתולה יורדת מההרים, מבקרת בכפרים וסיומו של המסע בקתדרלה שבעיר הבירה וואלוורדה (Valverde). ריקודים, שירי פולקלור, כלי נגינה, דוגמת תופים, חלילי רועים וקסטנייטות ספרדיות, ואלפי אנשים שמצטרפים בכל כפר מארח.

בקרנבל השנתי באל היירו הרועים מתחפשים לעיזים כדי להגדיש את חשיבות הצאן לחיי האי | צילום: יונית קמחי

בבתי התושבים ובמסעדות מגישים כמנה עיקרית בשר עיזים מבושל ומתובל. מרכזיות רעיית הצאן כחלק מהחיים באי באה לידי ביטוי גם במבחר גבינות אדיר, תוצרת בית ומסורת רבת שנים. בלנזרוטה מעשנים אותן על ענפי רוזמרין, באל היירו – על לבנדר. הטעמים והמגוון נפלאים. שמן של גבינות הצאן מהאיים הקנריים יצא למרחוק והן מוגנות בחוק, בדומה לשמפנייה צרפתית.

לרועי הצאן של אל היירו תפקיד בקרנבל הנחגג כאן כל שנה. כדי לחזק את המסורת ואת חשיבות העיזים בחיי המקומיים, הרועים מתחפשים: עוטים עורות עיזים, תולים כחגורות על המותן פעמונים גדולים ועם מסיכות של ראשי צאן מפחידים את הילדים המקומיים וממשיכים בחגיגה…

כנסייה באל היירו | צילום: שאטרסטוק

מנה אחרונה: יופי, אמנות וטבע
תופעות גיאולוגיות מרתקות, נוף בראשיתי קדום בפארק הלאומי טימנפאייה (Timanfaya) בלנזרוטה; באל היירו יש מסלולי הליכה יפהפיים צמודים לקו החוף, מפרצונים כחולים וחול שחור יוצרים דרמה לעיניים. בכל דקה אתה רוצה לעצור להתבונן לצלם. יערות קדומים של עצים עתיקים סחופי רוחות, מסתוריים ומעוררי דמיון ליד סבינוסה, מרחב של אורן קנרי מרהיב, במקום לצעוד בא לך להשתרע, להריח ריח נפלא וטעם של שקט. כפרי דייגים לבנים מתמזגים כניגוד באדמה השחורה של לנזרוטה, בתים צבעוניים בקצה המצוקים והמדרונות של אל היירו.

שמורת עצי סבינוסה באל היירו | צילום: יונית קמחי

סזאר מנריקה, שחי ופעל בלנזרוטה, הותיר חותם אדיר על תפיסת העולם שבאי. הנגיש בדרך מרהיבה את הטבע לבני אדם וסחף אחריו אמנים מקומיים רבים אל תוך הרעיון של הנגשה ושימור. המצפורים שייצר בלנזרוטה ובאל היירו מחברים אל הנוף בדרך מרהיבה. כוס קפה ועוגיות שקדים מקומיות במצפור אל פנייה באל היירו, מול אופק פתוח מרחב של האוקיינוס הגדול, סוגרים מעגל של טיול לכל החושים.