האוורסט של הצעדות

צעדה של 300 קילומטר מפריז לבריסל בארבעה ימים", כך מתרברבים משתתפי הצעדה. אך זאת הגזמה. המרחק הוא 292 קילומטר בלבד, ממש משחק ילדים, ומגיעים רק עד העיירה טוביז (Tubize) חסרת ההילה, הנושקת לפרבריה הדרומיים של בריסל. יחד עם זאת, קשה למצוא סופרלטיבים שיתארו וימחישו את האירוע המפרך והמתיש הזה, שהוא אולי המבצע הספורטיבי המאורגן הקשה ביותר בעולם. כאן מפרידים בין התבן למוץ, כאן מבחינים בין נערים לגברים. מעטים מעיזים ליטול בו חלק, והם כולם ספורטאים בעלי ותק וניסיון מוכח של עמידה באתגרי מאמץ קשים. אף על פי כן, לא כולם עומדים במבחן.
ברוב הצעדות שנערכו בישראל בשני העשורים האחרונים יש שלושה מרחקים שונים, שהמארגנים הדביקו בהם תוויות של מסלול "ארוך", "בינוני" ו"קצר". על פי סטנדרטים עולמיים, מסלולים אלה הם "קצר", "קצרצר" ו"מיניאטורי", ואת המרחק בהם יש לחפש בעזרת זכוכית מגדלת. אין צורך להתאמץ בצעדות אלה ואין צורך באימונים לקראתן. לא כך בעולם.
הצעדות המקובלות הן למרחק עשרים קילומטר לפחות, והאתגריות הן של ארבעים או חמישים קילומטר. רבים הספורטאים שמסיימים מרוץ מרתון של 42 קילומטר וחושבים שהם בכושר מעולה, אך כושר כזה אינו מספיק אפילו לסיום מוצלח של צעדת ניימחן (Nijmegen) בהולנד, בה המשתתפים נדרשים ללכת במשך ארבעה ימים רצופים שלושים, ארבעים או חמישים קילומטר בכל יום. בעיני רבים, שיא השיאים של הכושר הוא הסיום – בהליכה או בריצה – של מאה קילומטר, דוגמת הצעדה של בורנם (Bornem) בבלגיה, המושכת מדי שנה כ־8,000 משתתפים. אולם כל אלה מחווירים מבחינת המאמץ והיכולת בהשוואה לנדרש מהמשתתפים בצעדת פריז־טוביז, פסגת האוורסט של כל הצעדות.

ראש, שיניים ועור של פיל
המהדורה ה־28 של פריז־טוביז נערכה בשנה שעברה במהלך חג השבועות הנוצרי, שחפף בדיוק מושלם את חג השבועות שלנו. עוגות גבינה לא היו, אך היו 94 טיפוסים שונים ומשונים – בהם 21 נשים – שהאמינו ביכולתם להתמודד עם האתגר. רובם היו בלגים, אך השתתפות נכבדה היתה גם לצרפת, הולנד וגרמניה, ונציגים ספורים

מעטים מעזים להשתתף בצעדה הקשה הזאת, והם כולם ספורטאים בעלי ותק וניסיון מוכח של עמידה באתגרי מאמץ קשים. הפעם השתתפו 94 טיפוסים שונים ומשונים, בהם 21 נשים

מאוסטריה ואנגליה. מישראל הגענו שניים: ד"ר עמוס שליט, גינקולוג צנום וצנוע מקיסריה, שלמרות היותו גם טייס חובב, צבר את הקילומטרז' העיקרי שלו דווקא בצעדות ארוכות ובמרתונים ברחבי העולם, ואנוכי.
העופות המוזרים שמשתתפים באירוע מפרך כזה נדרשים להיות בעלי ראש, שיניים ועור: שיהיה להם ראש עקשן שמתביית על המטרה וימשיך במשימה למרות הקשיים עד השגתה; שיהיו מסוגלים לחרוק שיניים במשך שעות וימים ולהמשיך להתאמץ למרות הסבל והכאבים; שיהיה להם עור של פיל להתעלם מהערות עוקצניות, מקניטות ומעליבות של סביבה לא אוהדת. רצויה גם בריאות טובה, ולבסוף – לא מזיק לבחור הורים עם גנים מתאימים.
שלושה דברים על האדם לעשות על מנת להכין את עצמו למבצע כזה: להתאמן, להתאמן ולהתאמן. לרוב מערכות הגוף, ובעיקר לשרירים ולמפרקים, אין הזיכרון שיש לראש. אנחנו זוכרים היטב את יכולתנו מן העבר, אך הגוף מאבד אותה במהירות עצומה אם לא מתאמנים באינטנסיביות.
למרות אימונים יומיומיים במשך כל השנה – הליכה של לפחות 15 קילומטר ביום, השתתפות בתחרויות או בצעדות כמעט בכל שבוע, הצטרפות למרתונים, הקפת הכנרת, ירידה מערד למצדה וחזרה לערד, ועוד מבצעים כאלה ואחרים – היה עלי להתאמן בצורה מסודרת, מתוכננת וממוקדת לקראת האירוע.
חשיפתי המצטברת להשפעות ההרסניות של קרני השמש על עור גופי כבר נותנת את אותותיה, ולכן ביצעתי חלק מאימוני בין כותלי ביתי. פתיחת כמה דלתות, הזזת כיסאות וקיפול שטיחים יוצרים מסלול סיבובי באורך של 28 מטר. התחלתי באימוני הליכה מהירה של חמש שעות רצופות; מדי 15 דקות החלפתי כיוון. תוך הארכה הדרגתית של המרחק, כלומר של זמן האימון, הגעתי לכך שביום שישי האחרון לפני האירוע התאמנתי 12 שעות רצופות. למחרת היום הוספתי – על מנת להרגיל את הגוף למאמץ ממושך יום אחר יום – עוד שמונה שעות. אימון זה התווסף כמובן לאימונים הרגילים, לפעמים קצת ארוכים מהרגיל, בימים האחרים.
באימונים הארוכים האלה בבית, כשהפיתוי להפסיק גדול, רציתי לסיים את האימון כבר בתום 15 הדקות הראשונות. התאמצתי והמשכתי עוד 15 דקות, והרצון להפסיק גבר. וכך הלאה, במשך כל הזמן, העייפות גברה ואיתה הרצון להפסיק את האימון, אך המשכתי עד שסיימתי את האימון כמתוכנן.

אנדי הבריטי לא עומד בעומס
ביום הראשון לצעדה מזנקים מפריז. יוצאים בחמש בבוקר בחשיכה. המרחק היום 75 קילומטר, בשני שלבים: תחילה 38 קילומטר עד העיירה ננטוויל (Nanteuil). אני מגיע לשם אחרי חמש שעות ועשר דקות, קצב של כמעט שמונה קילומטרים בשעה. בהמתנה לארוחת הצהריים, כשהמקדימים שרועים על הדשא, אחד הצועדים הגרמנים מעיר:

מה מריץ את ההולכים? כולם רוצים לסיים; להוכיח לעצמם שעמדו במבחן, שיכלו לאתגר. רוצים לטפס על האוורסט כי הוא שם ומפני שהוא ההר הגבוה ביותר

"סיימנו רק את המחצית הראשונה של הרבע הראשון. מייאש לחשוב כמה עוד נותר". הקטע היומי השני הוא 37 קילומטר עד העיירה פיירפונד (Pierrefonds). אני עדיין מצליח לשמור על הקצב מהבוקר.
74 מהמשתתפים, בכללם גם אני, השתתפו בעבר בצעדה זאת. רק עשרים מתמודדים לראשונה עם האתגר. אני מכיר את רוב האנשים, ומיודד עם אחדים. אני פוגש אותם בהליכות קשות ברחבי אירופה, אך כולנו יודעים שזהו האירוע הקשה ביותר, העולה בסדרי גודל על כל האחרים. מדי פעם צועדים ליד הלך זה או אחר, ומפטפטים. רובם דובר שפה אחת בלבד, גם הבלגים. מזל שבנוסף לאנגלית אני שולט בגרמנית, ומשלוש שנות לימודי בתיכון "גאולה" בתל אביב נשארה לי היכולת לדבר בצורה עילגת ומוגבלת בצרפתית.
אורך המסלול ביום השני הוא שמונים קילומטר. הזינוק בשעה ארבע בבוקר, ובלילה ישנו ארבע שעות בלבד. חוסר השינה והיעדר הזמן למנוחה ולהתאוששות השרירים מתחילים לתת את אותותיהם. הקצב שלי יורד לשבעה קילומטרים בשעה, ואני אחד המהירים. בחשיכה הלכתי אחרי קרל האוסטרי, ידיד ותיק. באחת מהתפצלויות הכביש הוא לא הבחין בסימני הכיוון של מסלול הצעדה, ופנה בכיוון הענף העיקרי של הכביש. רק לאחר כקילומטר התברר לנו שטעינו, ונאלצנו לחזור להתפצלות.
ארוחת הצהריים נערכה במבצר קוסי (Coucy le Château), שנבנה במאה ה־12. כולם מנצלים את זמן ההמתנה בשינה על הרצפה תוך הנחת הרגליים על כיסא לשם הורדת הלחץ מהרגליים הנפוחות. רבים כבר סובלים משלפוחיות (המכונות בטעות יבלות), וצולעים כאשר מתחילים לנוע אחרי המנוחה. אנדי הבריטי, שכבר סיים בהצלחה שמונה פעמים צעדת 300 קילומטר בשבעה ימים בדנמרק, מפסיק כאן את הצעדה בגלל כאבי תופת בברכיו. זה נסיונו השלישי להתמודד עם פריז־טוביז, ומעולם לא הצליח לסיים.
קטע אחר הצהריים מתחיל בנוכחות קהל רב, לאחר ברכת ראש העיר, תוך השמעת שירי לכת מרמקולים המותקנים על מכוניות שמלוות אותנו. הולכים על כבישים משניים, שתנועת כלי הרכב בהם דלילה. במקום היחיד שבו הלכנו בשביל חסר סימון, דרך יער המבותר על ידי פלגי מים, כמעט כולם טעו ונאלצו ללכת קילומטר אחד או שניים נוספים. זה מרגיז. כולם כבר עייפים. הקצב שלי יורד לשישה קילומטרים חצי בשעה. בחשיכה, סוף־סוף מגיעים לריבמון (Ribemont) למנוחת לילה.

הלך מנוסה זה, שבחר לצעוד בנעליים משרדיות, עם עניבה ומטרייה, משתתף בצעדות רבות בעולם ולבוש זה הוא סמלו המסחרי

כוחותי אוזלים, כואב נורא
מנת הבוקר של היום השלישי היא רק 33 קילומטר, ואחר הצהריים 44 קילומטר. מסלולנו עובר בפלנדריה (Flandria). חולפים על פני בתי קברות צבאיים מסודרים ממלחמת העולם הראשונה. עוברים אינספור כפרים ועיירות. השמות לא נקלטים בראש. ככל שמתרחקים מפריז מבחינים ביותר ויותר בתי איכרים עזובים וחוות נטושות. השדות מעובדים. הצעירים נוטשים את הכפרים ועוברים לערים. בזכות שיטות חקלאיות חדשות, פחות חקלאים מסוגלים לספק את התוצרת החקלאית, ולבתי האיכרים הנטושים אין דורש. באחת העיירות הקטנות אני מבחין גם בכנסייה יפה עזובה. חלונות הוויטרז' שלה מנופצים. בבוקר ובערב נשמעים קולותיהן של הקוקיות. צלילי "קקוּּק, קקוק" מהדהדים באוויר. הכל ירוק. אין פסולת בצדי הדרכים. לאורך 65 הקילומטרים של הקפת הכנרת מצאתי שמונה מצתים משומשים שהושלכו על ידי בעליהם. כאן, לאורך כ־300 קילומטר, רק מצת אחד.
את הצעדה מלווה צוות רפואי גדול, המספק שירות טיפול בשלפוחיות ועיסוי. אין לי התכווצויות או כאבי שרירים. אבל אני נחלש. כוחותי אוזלים, ואני מרגיש בעייפות הולכת וגוברת. אין לי שלפוחיות ברגליים, אך כבר מצויים בהן מקומות רגישים. כשאני חולץ את נעלי, מתברר לי פשר האותות ההולכים וגוברים בעוצמתם המשודרים מרגלי הימנית. הגרב ספוג דם. יצרן הנעליים התקין רצועת גומי, בלתי חיונית, למשיכה עצמית של הלשון למקומה עם נעילת הנעל. רצועה זו גרמה תחילה ללחץ מתון ולרגישות יתר, ולבסוף חתכה את העור ואת רקמת הבשר בחלק הצדדי והעליון של רגלי הימנית. כואב נורא. הצוות הרפואי מנסה לטפל בפצע. ממשיך לכאוב ולצרוב. זה הלילה השלישי ברציפות שישנים רק ארבע שעות.

מה מריץ אותנו?
היום הרביעי, היום האחרון. המרחק קצר, ממש מצחיק, בסך הכל שישים קילומטר וחצי. עד אתמול, תשעה הלכים כבר פרשו. איש לא נהנה עוד מההליכה, אם בכלל נהנו ממנה קודם. מה מריץ את המשתתפים? כולם רוצים לסיים; להוכיח לעצמם שעמדו במבחן, שיכלו לאתגר. רוצים לטפס על האוורסט כי הוא שם. ומפני שהוא ההר הגבוה ביותר. ההנאה היא לסיים.
ההליכה כעת היא מאמץ קשה, אפילו סבל. הזינוק הוא סבל נורא. כמעט כולם צולעים בצעדיהם הראשונים. גם אני. בכל צעד הנעל לוחצת על הפצע בכף רגלי הימנית

ההליכה מתחילה בחשיכה, לפני הזריחה. לפעמים גם מסיימים את יום ההליכה בחשיכה, לאחר השקיעה. חוסר השינה והעדר הזמן למנוחה ולהתאוששות השרירים נותנים את אותותיהם

ומעבירה אותות כאב חדים – דקירות, לחצים וצביטות – למוחי. הקצב הוא של זחילה. מתוך ניסיון אני יודע שכאבים אלו ידעכו בהדרגה. תוך עשר דקות, לכל היותר עשרים, הכאב ייעלם. איני יודע אם זה נובע מיצירת אדרנלין או מהזרמת אנדורפינים למוח, אך העיקר שהכאב חולף.
כאשר הכאב נעלם אני מרגיש חזק ומסוגל להתקדם, לא עוד בקצב צב, אלא בקלילות בקצב של שמונה עד שמונה וחצי קילומטרים בשעה. ביום האחרון יש ארבעה קטעי הליכה, והתקבצות מחודשת בשלוש תחנות ביניים, על מנת שהמרחק בין הראשונים והמפגרים מאחור לא יתארך יתר על המידה. הצרה עם תחנות הביניים היא שלאחר שנכנסתי לתלם ההליכה הקצובה, כל הפסקה שנמשכת יותר מעשרים שניות (המספיקה להטלת מימי) מחזירה את כאבי התופת לרגלי הימנית ומחייבת שוב הרצה הדרגתית.
בשני ימי הצעידה האחרונים, ימי חופש למקומיים, מצטרפים לשיירת רכבי המארגנים עוד עשרות ואולי מאות כלי רכב של קרובי וידידי הצועדים, המעודדים את כולם בשלטים, מחיאות כפיים וקריאות.
הקטע האחרון הוא בן עשרה קילומטרים וחצי. יש צועדים שמצבם נראה קריטי: פלג גופם העליון, בעיקר ראשם וצווארם, מוטה הצדה בצורה קיצונית. יש שרגליהם נפוחות בצורה נוראית, ויש כאלה שאינם הולכים עוד בקו ישר אלא בזיגזג. גאורג האוזר הבווארי, שזו צעדת פריז־טוביז השישית שלו (אני מכירו כבר שנים כצועד מהיר ומצטיין), הוא אחרון המפגרים, אך ממשיך להתקדם. איש לא רוצה לוותר. מנסים לשעוט קדימה, כל אחד לפי יכולתו. רואים את האור בקצה המנהרה ושועטים קדימה כמו סוס לאורוותו.
אחרי עינויי התופת של ההרצה, הנמשכים כעשרים דקות, אני מוצא את עצמי בקרב מחצית הצועדים האיטיים מאחור. אני מצליח להגביר את הקצב לתשעה קילומטרים בשעה ואולי יותר, ומתחיל לעבור בזה אחר זה את רוב הצועדים שהיו לפני. אני מרגיש, ועושה רושם שגם רבים אחרים, כאילו אני נמצא בתחרות הליכה. מתקרבים לנקודת הסיום, בניין התיאטרון של טוביז. אני מגביר עוד את המהירות ועובר עוד הלך. בגלל זחילתי בקטע ההרצה, שבעה צועדים הקדימוני בגמר. למעשה, אין משמעות ורישום למקום שבו מגיעים. זהו רק יצר אישי של תחרותיות. העיקר שהמשתתף סיים.
כשהשתתפתי באירוע זה לפני שנתיים, הייתי חולה. צעדתי תוך נטילת אנטיביוטיקה. בכל רגל היתה לי רק שלפוחית אחת – מהעקב ועד האצבעות. סבלתי נורא. במהלך הצעדה ובסיומה החלטתי שלא אשתתף עוד במסע הסבל הזה. והנה, חצי שנה לאחר מכן נרשמתי שוב. למה? איני יודע. גם השנה זה לא היה מסע תענוגות, והרהורי כפירה הסתננו למוחי במהלך שני ימי הצעדה האחרונים. כבר בטקס הסיום שאלתי את עצמי אם כדאי להשתתף בצעדה הזאת ולסיימה עוד שלוש פעמים לפחות, עד גיל 69, על מנת לזכות בגביע המוענק למסיימי המבצע בפעם החמישית.
אגב, השתתפות בצעדה זאת היא דיאטה מצוינת. מותר לזלול במלוא התאווה, ובכל זאת תוך ארבעה ימים הפסדתי חמישה קילוגרמים שומנים. מומלץ לכולם.