האגמים הגדולים בצפון אמריקה: אדם, טבע ועיר

לא חצינו את אמריקה הצפונית בטיול תענוגות. זאת היתה נסיעה במסגרת העברת דירה מצד אחד לשני מצד אחד של היבשת לצדו השני. ובכל זאת, לא יכולתי שלא להיעתר לבקשתו של נאור. כשאדם, בעיקר ישראלי שהתגורר כל ימיו בקרבת שני אגמים קטנים יחסית ועוד כמה אגמונים זערוריים, מבקש לחזות בפלא טבעי יחיד במינו, עושים לו ג'סטה. המשימה לא אמורה להיות קשה במיוחד, כי המילטון עצמה נחה בקצהו הדרומי-מערבי של אגם אונטריו. פנינו צפונה בין בתי הפרברים של העיר וחיפשנו גישה למים. רק כעבור זמן מה גילינו שדה בור קטן פעור בתוך שורה של וילות שנבנו על קו החוף. החנינו את הרכב בשולי השדה וחצינו אותו עד לסלעים, עד לכחול הגדול. גדול? כן, גדול, וגם קטן.

נאור לא היה יכול לשאוף למראה מעניין יותר של האגמים הגדולים (Great Lakes). מצד אחד, הדבר שנפרש לפנינו היה ים ממש, ים נטול גלים וספוג תכלת שמימית. מצד שני, היה לו קצה. את חופו המרוחק לא הצלחנו לראות, אבל אי שם באופק התנשאו מחטים זעירות כנגד השמים. היו אלה גורדי השחקים של העיר טורונטו (Toronto) ובראשם מגדל סי אן, המבנה הבלתי נתמך הגבוה בעולם. הקפצנו כמה חלוקים על פני המים, ושבנו אל הרכב נפעמים. המראה ההוא, מראה עיר אדירה על גדת אגם המגמד אותה לחלוטין, לא מש ממני מאז. טמונה בו כל הדרמה של אמריקה הצפונית, דרמת המפגש בין האדם לטבע.

מגדלור באגם אירי, אחד מחמשת האגמים הגדולים | צילום: סוניה פנן

סימן שאלה על המפה
האגמים הגדולים הם גדולים כל כך, שלעתים רואים בהם "ימים של פנים היבשת". כחמישית מכלל המים המתוקים המצויים על פני כדור הארץ אגורים בהם. שטח פניהם של האגמים קרוב ל-250 אלף קילומטרים רבועים, פי תריסר משטחה של מדינת ישראל. רוב האוכלוסייה מרוכזת בערי ענק שופעות גורדי שחקים, הפרושות על פני מרחבים עצומים. זהו מפגש של ענקים בענקים. הכל גדול באמריקה הצפונית (ולא רק בטקסס; גם בקנדה המעודנת יותר כביכול). הייתכן שהאנושות פשוט הגיבה על עוצמתו של הטבע בעוצמה משלה? האדם האירופאי הגיע אל המערב התיכון ברוח חלוצית, כובשת ואסרטיבית, והקים לחופי האגמים את דטרויט (Detroit), טורונטו, קליבלנד (Cleveland), מילווקי (Milwaukee) ויותר מכל – את שיקאגו (Chicago), שעליה נאמר שאין עיר אמריקאית ממנה. היום קשה למצוא בה חלון להביט מבעדו אל המים.

במקומות רבים נותרו כמובן חופים פראיים, ולא רק לחופי אגם סופּירייר הענקי שבצפון הרחוק, אלא אפילו לאורך חופה המזרחי של מדינת מישיגן. אבל אין ספק – האגמים נכבשו ובויתו. ועדיין, אי אפשר שלא לעצור ולשאול: מדוע עלה על דעתו של מישהו לנסות בכלל לכבוש ארץ פרא שהמים מפצלים אותה, שרוחות מרושעות משתוללות בה מדי חורף ושקיצים רצחניים מענים אותה?
כדי למצוא תשובה לשאלה יש להתבונן היטב בגיאוגרפיה של האגמים ובאפשרויות הכלכליות הטמונות בה. חמישה אגמים מרכזיים מרכיבים את מערכת האגמים הגדולים: אגם אונטריו (Ontario), אגם אירי (Erie), אגם יורון (Huron), אגם מישיגן (Michigan) ואגם סופירייר (Superior). אגם סיינט קלייר (Saint Clair), הקטן הרבה יותר, מצוי בין המצרים המחברים את האגמים יורון ואירי. מצרים וחיבורים אלה מעניקים את הרמז הראשון לפתרון התעלומה. האגמים הגדולים מצטרפים לכדי מערכת, והם מקושרים ביניהם בדרכי מים. מאחר שפני המים של כל אחד מהם מצויים בגובה אחר מעל לפני הים, אין לראות בהם אגם אחד גדול שפוצל, אבל היכולת לנוע בין האגמים בכלי שיט עניינה את האירופאים מרגע שהחלו להגיע לאזור.

אגם סופירייר במדינת ויסקונסין. עדיין נותרו בו חופים פראיים | צילום: ארפד בנדק

מגלה הארצות הצרפתי ז'אק קארטייה (1491 1557) ידע על קיומם של האגמים הגדולים, אבל לא ביקר בהם מעולם. גֶרארדוס מֶרקאטור, קרטוגרף פלמי בן המאה ה-16, השתמש במידע שקרטייה אסף, והכין מפה שבה מצויר אגם גדול ממערב למושבה מונטריאול. עברו האחר של האגם מוסתר מאחורי מגילה מהודרת ועמוסה במילים. במגילה זו הודה מקרטור בין השאר כי אינו יודע את מידותיו של האגם: "ים זה של מים מתוקים, אין הקנדים יודעים את מידותיו" ("קנדים" במקרה זה הם בני שבטים אינדיאניים שאותם פגש קרטייה באזור מפרץ סגונה Saguenay).

סימן השאלה שהסתמן על קלף המפה עורר עניין בכל. בראשית המאה ה-17 החל החיפוש אחר "המעבר הצפוני-מערבי", נתיב מים דמיוני שהיה אמור לאפשר מעבר בכלי שיט אל חופיה המערביים של היבשת. מגלה הארצות הבריטי הנרי האדסון חיפש את הנתיב הזה במעלה הנהר הקרוי היום על שמו, והגיע למרבה אכזבתו למקורותיו שבהרי אדירונדק (Adirondack). הרפתקנים אירופאים אחרים חקרו את נתיב האגמים וציירו מפות ראשונות משלהם, אבל כולם מצאו את עצמם חסומים. האגמים לא הוליכו אל האוקיינוס שמן העבר האחר.

גם התנועה בין האגמים לים הפתוח ממזרח לא היתה אפשרית. בין האגמים אירי ואונטריו, למשל, מקשר נהר הניאגרה. אפשר לנחש בנקל איזה מכשול עמד בדרכו של כלי שיט שניסה לעבור בו. ובכל זאת, ככל שנחקר האזור, כן גבר הפיתוי למצוא פתרון: יערות מינסוטה הציעו עץ, הערבות שממערב הציעו פרוות. ענפי חקלאות חדשים התפתחו במערב התיכון, והחקלאים ביקשו דרכים להפליג מפעם לפעם מזרחה כדי להפיץ את מרכולתם אל מרכזי אוכלוסייה. בסופו של דבר, מהם מפלי ניאגרה מול שאיפותיו הכלכליות של האדם?

חוף סלעי עטור בעצים שצומחים כמעט עד קו המים באגם יורון | צילום: janeff

כך הפכה שיקאגו למרכז מסחר
בשנת 1825 הושלמה חציבתה של תעלת אירי, המקשרת בין אגם אירי לנהר ההאדסון, והתנועה הימית האמיתית באגמים הגדולים החלה. עם השלמתן של תעלות נוספות היה נמל העיר דולות' (Duluth) שבמדינת מינסוטה, השוכנת בקצה המערבי של ימת סופירייר, לנמל המרוחק ביותר מהים שספינות מטען ימיות מגיעות אליו. בין דולות' לאוקיינוס מפרידים יותר מ-1,500 קילומטרים בקו אווירי. מראה אונייה העוגנת לצד אחד ממזחיה ודגל פנמה או קפריסין מתנופף מעליה מרגש ממש כמו זה של טורונטו שניבטת מעבר לאגם.

דולות' היא הקטנה והמבודדת בערים החשובות שלחופי האגמים. העיר הגדולה והמרכזית, שיקאגו, קמה סביב מבצר צבאי מראשית המאה ה-19, והתפתחה בהמשך אותה המאה בעקבות הנחת מסילות הברזל במערב התיכון. כאן, בנקודת המפגש שבין הרכבות וספינות הקיטור שנעו על האגמים, התפתח צומת המסחר המרכזי של אמריקה. וזו היתה רק ההתחלה: כריית תעלת "אילינוי ומישיגן" קישרה את מערכת האגמים לנהר המיסיסיפי ושינתה לחלוטין את כללי הסחר באזור. כך הפך למעשה כל מזרחה של ארצות הברית לאי המוקף ימים, תעלות ונהרות.

שיקאגו של היום אינה עיר נמל, וגם בדולות התנועה מועטה יחסית. סלילת הכבישים המהירים, התפתחות רכבות המסע והתעבורה האווירית וגדילת נפח הסחורה המועברת על פני מרחקים הפכו את השימוש באגמים, בנהרות ובתעלות לכדאי פחות, אבל הערים נותרו במקומן והן משגשגות. לעתים השגשוג מוגזם. אזורי התעשייה שמדרום לשיקאגו, רובם בתחום מדינת אינדיאנה, מזהמים את מימיו של אגם מישיגן יומם וליל. רצועת התעשייה שסביב העיר קליבלנד גורמת נזק דומה לאגם אירי. דטרויט, עיר תעשיית הרכב, פוגעת הן באגם אירי והן באגם יורון. משנזנחו האגמים כנתיבי תחבורה, היו לכלי קיבול נוחים להזרמת פסולת תעשייתית.

קו הרקיע של שיקאגו מזדקר מעל מימי אגם מישיגן | צילום: כריס פריצ'ארד

טיול עירוני
כדי להתרחק מהעצבות הזאת, יש לנוע צפונה ואז להפליג לתוכם. "איי השליחים" (Apostle Islands) שבקצה אגם סופירייר, בצפונה של מדינת ויסקונסין, כלולים בשטחה של שמורה לאומית, ואנשיה שומרים גם על המגדלורים ההיסטוריים שעליהם. שמורה אחרת מגינה על דיונות "הדוב הישן", לחופו המזרחי של אגם מישיגן. רוב חופי פרובינציית אונטריו, הנושקת לכל האגמים (למעט אגם מישיגן), פראיים ונקיים מאלה של ארצות הברית שמדרום לה, מלבד התפרשותה האורבנית הרחבה של טורונטו, שהיא היוצא מן הכלל.

ובכל זאת, לא רק בנופי פרא טמון יופי. מסע בין ערי הענק המקיפות את האגמים הוא מסע בין ניסים ונפלאות. יש בהן מוזיקה: קליוולנד מציעה את היכל התהילה של הרוקנרול, שיקאגו היא מולדת הבלוז החשמלי ובדטרויט מצויים אולפני מוטאון, שבהם הוקלטו כמה מגדולי אמני הפופ של המאה העשרים. יש בהן ספורט: גרין ביי (Green Bay) שבוויסקונסין היא אימפריה של פוטבול, ובשיקאגו מתחרות זה מאה שנים שתי קבוצות בייסבול אגדיות, הקאבז והווייט סוקס, על לבם של בני העיר. יש בהן מארג תרבותי מרתק: קבוצות מהגרים מאירופה נסחפו אל החופים הללו בחיפוש אחר חיים חדשים בעולם חדש. קליבלנד ידועה בקהילה הפולנית שלה, מילווקי – בקהילה הגרמנית, מינסוטה היא סקנדינבית ובחצי האי של מישיגן, המנותק מיתר שטחה, חיים צאצאיהם של מהגרים פינים. שיקאגו מתהדרת ברובע יווני מיוחד, וטורונטו של היום היא אחת הערים המגוונות ביותר בעולם מבחינה אתנית.

יש בהן גם אדריכלות נפלאה. לא רק בגורדי השחקים של טורונטו אפשר לחזות מעבר לאגמים. גם שיקאגו מבליחה מעל למים לעיני הניצבים על חופי אינדיאנה ומישיגן, וכל כולה מוזיאון חי של בנייה שאפתנית – החל במגדלים הניאו-גותיים שלאורך "המייל המופלא" (Magnificent Mile), זכר לימי פריחתה בראשית המאה העשרים, ועד למגדל סירז (Sears Tower) הענקי, הגבוה בגורדי השחקים של ארצות הברית. באפלו, ניו יורק, מצטיינת בבנייה מסוגננת לגובה, ובמילווקי פורץ אל מי האגם מוזיאון לאמנויות הדומה לספינה שהרוח אוחזת במפרשיה, עיצובו של סנטיאגו קָלטראבה.

עד כמה באמת קשורות היום הערים הללו עם אגמיהן? הן בהחלט משתדלות. פארק גראנט (Grant Park) שבשיקאגו חובק את הכחול בזרועות פתוחות, וממנו אפשר להשקיף אל קו הרקיע של העיר בכל הדרו. דולות משמרת את נמלה ההיסטורי, ובערים אחרות מתמשכת טיילת לאורך קו החוף. אבל משהו בלב היה רוצה לראות את הערים מתמזגות עם האגמים עוד יותר, כמו שעשו פעם, בימי שיאה של הספנות באזור. אם רק ישמרו את האוצרות הכחולים האלה, יהפוך המערב התיכון לנתח של העולם שכיף באמת להפליג אליו. כי בסופו של דבר, האגמים הגדולים הם מקום שבו יכול להתקיים דו-קיום אמיתי ומיוחד בין האנושות והמים, אדם ואגם.