דרום אנגליה – פרויקט עדן

אלו הן חממות הצמחים שבפרויקט עדן (Eden), שבמחוז קורנוול (Cornwall) בדרום־מערב אנגליה. ובעידן הנוכחי, שבו הרבה סביבות טבעיות וצמחיהן נמצאים בסכנת הכחדה, הן אכן משמשות כתיבת נוח בוטנית. בחממה אחת — מכלול אקולוגי (ביוֹם, Biome, בלעז) כפי שהחממות מכונות בפרויקט עדן – צומחים צמחים מאזורים טרופיים; חממה אחרת מיועדת לצמחים מאזורים חמים ממוזגים.

אבל בזה אין חדש. לבריטים תמיד היתה חיבה מיוחדת לחממות, שכן הן מאפשרות לגדל באקלים הקריר דברים קצת יותר מרגשים מתפוחי אדמה ותפוחי עץ. הבריטים גם הצטיינו תמיד בבניית חממות גרנדיוזיות ובאיסוף צמחים מרחבי העולם. הגנים הבוטניים המלכותיים קיו (Kew) שבלונדון הם מהידועים ביותר בין עשרות חממות הענק ואוספי הצמחים בעלי השם הבינלאומי, המהווים אתר עלייה לרגל לתיירים ומומחים. אבל בפרויקט עדן התעלו הבריטים אפילו על עצמם.

אם גינות קיו הן גן חיות עירוני לצמחים, הרי פרויקט עדן הוא ספארי צמחים ענק. המכלול האקולוגי הטרופי גם מחזיק בשיא – הוא החממה הגדולה ביותר בעולם (גובהה 55 מטר, אורכה 240 מטר ורוחבה 110 מטר). הכיפות בעלות הצורה האורגנית, שעיצב האדריכל ניקולס גרימשאו, הן אנטיתזה מוחלטת לחממות המלבניות הרגילות. החומרים שמהם הן בנויות הם, אכן, חומרי פלא. שלד הפלדה עשוי כולו מתומנים המחופים בכריות מחומר פלסטי חדשני שהוא חזק במיוחד, קל כנוצה, הוא מבודד טוב יותר מזכוכית ומאפשר ליותר אור לחדור אליו. כל ההיבטים האלה מרשימים, אבל מאחוריהם מסתתרת שאיפה מרשימה ואמביציוזית אפילו יותר.

הפלא השמיני בעולם
המשימה העיקרית של בוראי גן העדן הפורח לחופי קורנוול היא לגרום למבקרים להבין את חשיבות מערכת היחסים המורכבת שלנו עם הצמחים ואת התלות העצומה שלנו בהם. דומה שכל האמצעים להגשמת המטרה כשרים – האפקטים הדרמטיים מופעלים באתר ביעילות מדהימה, והדרך המתפתלת אליו אינה מאפשרת לראות יותר מאשר הבזקים קצרים, מתגרים, ממה שמצפה למבקר כשיגיע לפתחו, כדי לא לגרוע מעוצמת ההפתעה.

לפני הכניסה היה עלינו לעבור במרכז מבקרים, שם צפינו במיני הצגה, שנועדה להמחיש את חיוניותם של הצמחים: זוג בובות בגודל טבעי, החי בבית מודרני, מאבד בזה אחר זה את כל החפצים והרהיטים שמקורם בצמחים, עד שהבית נותר ריק כמעט ובני הזוג ניצבים עירומים כמו אדם וחווה לפני שטעמו מפרי עץ הדעת. לבסוף קורסים גם הם, ואחריהם קורס השלט של החברה שהפיקה את המיצג.

גם בהמשך המסר מועבר באמצעים אמנותיים, שכוללים פסלים, סיפורים, הצגות, סדנאות, מוזיקה, ריקוד ושיחות. יחד עם זאת, השחקנים הראשיים, מובילי המסר היעילים ביותר בדרמה של עדן, הם הצמחים עצמם. מ־25 אלף מיני הצמחים בעולם מיוצגים שם כ־11 אלף, והם מפתים את המבקר מכל עבר.

הוגה הפרויקט, טים סמית, יזם אנגלי־הולנדי, מגדיר אותו כ"תיאטרון חי". "למה שלא נספר את סיפור הצמחים שאנחנו זקוקים להם להישרדותנו?", הפטיר פעם סמית במהלך שיחת פאב. הרעיון היה לא לנקוט בטון מאשים, אלא למצוא דרך להמחיש מדוע אנו זקוקים לצמחים ולהציע – באופן שנרצה לקלוט את המסר – כמה מהדברים שאנחנו יכולים לעשות כדי לשמר אותם.

זה נראה אולי מהרעיונות שמתפוגגים כשהאלכוהול מתנדף, אבל סמית הוא טיפוס נחרץ במיוחד וחסר מנוחה. הוא ניהל להקות פופ והוא שיקם גינות של אחוזה ויקטוריאנית, "הגינות האבודות של הליגן", שהיו לאתר תיירות משגשג ולוו בסדרת טלוויזיה ובספרים. עכשיו הגיע הזמן למשהו אחר. הרעיון שוכלל – לא רק דרמה היתה חייבת להיות בו, היו גם כמה תנאים פיזיים הכרחיים: על הפרויקט היה להיות גבוה מספיק כדי שיכיל את העצים הגבוהים של יערות הגשם, והיה עליו להיות רחב דיו למדרונות צרובי השמש של אזורי האקלים הים תיכוני. הפור נפל על אתר שנופיו הושחתו על ידי התעשייה – מחצבת חומר נטושה בעומק של שישים מטר שמשתרעת ליד העיירה סנט אוסטל (St. Austell).

המחצבה נבחרה בשל ההגנה מהרוח, הצוק הענקי הדרומי שהוא אידיאלי לאגירת שמש והמדרונות הצפוניים שעליהם ניתן לבנות טראסות של מטעים עם פסלים. זה היה ב־1994. הפרויקט נרשם כעמותה שלא למטרות רווח וזכה למימון גופים ציבוריים ומסחריים. 88 מיליון לירות שטרלינג ושבע שנים לאחר מכן נפתח למבקרים, ונודע בתקשורת כפלא השמיני בעולם.

מסע בין יבשות
ירדנו במדרגות המכתש דרך גנים פורחים לעבר מבנה דמוי פרפר שגגו מחופה בדשא, המחבר בין שתי החממות. משם פנינו לחממה הטרופית, ומיד חטפנו מנת אדרנלין, השקולה למנה שעורר בנו המראה הראשון שהתגלה לפנינו כשהגענו לאתר. מצאנו עצמנו צועדים בג'ונגל של עצים גבוהים ורחבי עלים, שיחים סבוכים וצמחים מוזרים, ששמם ותרומתם לאנושות מצוינים על גבי תוויות. ברקע נשמעו קול ציוץ ציפורים ושאון המפל שזרם במורד קיר המחצבה, ובאוויר החם והלח נישאו ניחוחות של צמחים ממקומות רחוקים.

בחלוף צעדים ספורים בלבד חצינו יבשות, עוברים מיער גשם אחד למשנהו. מאיי האוקיינוס האטלנטי סנט הלנה ואיי סיישל שבאוקיינוס ההודי הגענו היישר לבקתה מלזית, ששוחזרה לפי בית בכפר קמפונג טמפינאו שבמדינת סאבה בבורנאו. משפחה שעצרה לידו התפעלה מההיגיון הבריא של דייריו: בגינה המקיפה את ביתם צומח כל הדרוש להם למחיה, ממזון ועד תרופות וחומרי בנייה. הם לוקחים מן הטבע, מגינתם ומהיער הסמוך מה שדרוש להם, לא יותר. במערב אפריקה בחנו עצי קקאו וקפה, וכבר חצינו את האוקיינוס האטלנטי בשבילים שכל העת מובילים מעלה.

מדרום אמריקה הטרופית פנינו לתצוגת צמחים שאת תוצרתם אנו מכירים מהמרכול. עץ "מסטיק", שמהשרף שלו מייצרים מסטיק, צומח ליד עץ קולה אפריקאי, שמתחתיו תלויות פחיות קולה. ממרום החממה התבוננו באזורי העולם השונים שבהם גדלה צמחייה טרופית. משם הם נראו כמו יער גשם אחד ענקי ומוזר, שמעליו מרחפים מתומנים שקופים למחצה, ומחוץ לו משתקפים מדרונות המחצבה הצחיחים.

נוטפים זיעה החלטנו לזנוח את הסאונה הירוקה לטובת חממת האקלים הים תיכוני, ושם נשמנו לרווחה. פחות לח, והנופים מוכרים יותר – הצמחייה נמוכה, יש יותר שיחים מעצים, והעלים, הנלחמים על כל טיפת מים בקיץ, אפורים, בשרניים ושעירים יותר. מנקודת תצפית גבוהה נפרש לפנינו נוף ים תיכוני טיפוסי של טראסות, שבהן נטועים עצי זית וביניהם ירקות, צמחי תבלין וטבק.

הצמחים המיוצגים כאן הם מאזורי אקלים ים תיכוני – אגן הים התיכון, חלקים מקליפורניה ודרום אפריקה, דרום־מערב אוסטרליה וצ'ילה. אנחנו משוטטים בין שדות בר פורחים, מטעי הדרים וכרמי ענבים, שבין גפניהן עולים פסלים מהמיתולוגיה היוונית – משתאות היין של בכחוס. ליד צמחי הטבק מספר טוני, המדריך הצמוד, שבעבר הניחו לעלים להתייבש, אבל המבקרים קרעו מהם פיסות עד שלא נותר מהם דבר.

ב"דרום אפריקה" אנחנו פוגשים את סילנס, דרום אפריקאי שעובד בתיירות אקולוגית. פרויקט עדן אמור להיות, בין היתר, מפגש מוחות של העוסקים בצמחים ובשימור הסביבה מרחבי העולם. סילנס בא לשם לתקופה קצרה כדי לתרום את חלקו. בפרויקט יוזמים גם מחקרים ותוכניות לימוד לעידוד שימור הסביבה, וכרגע מוקם בו מרכז חינוך, שייפתח בשנת 2005.

אחד הרעיונות המרכזיים הוא שפיתוח הפרויקט אף פעם לא תם, והוא מתחדש ומתרחב כל העת. בעתיד מתוכננת בניית חממה נוספת שתוקדש לאזורים צחיחים, שבהם הישרדות האדם והצומח מוטלת תמיד בספק. גם המערכת האקולוגית באזור שבו עוסק סילנס – הפיינבוס (Fynbos, חורש שיחים תדירי ירק בחצי אי מעל כף התקווה הטובה) – נמצאת בסכנה, והוא מדבר עליה בהתלהבות ובחום. יש בפיינבוס מספר מיני הצמחים הרב ביותר לחבל ארץ מסוים בעולם — יותר מ־7,000 מינים, כ־5,000 מהם אנדמיים, המופיעים אך ורק בחבל ארץ זה. האזור, הוא אומר, סובל מההתרחבות העירונית והפיתוח, משינויים בשיטות החקלאות ומעצים זרים שייבאו הלבנים למולדתו, ושהפרו את האיזון האקולוגי העדין. כעת הם עוסקים במיגור העצים הזרים. המלחמה קשה, שכן זרעיהם ממשיכים לנבוט, אבל סילנס לא מתכוון לוותר.

הגירוש מגן עדן
הדרמה ממשיכה בחוץ, שם נמצא המכלול האקולוגי השלישי – הנוף הפתוח שלפני החממות, המהווה גן עדן לצמחים לא פחות מאשר הנוף המוגן שבתוך הבועות. כאן, בתוך המיקרו אקלים המוגן על ידי מדרונות המכתש, תופסים את מרכז הבמה צמחים המאפיינים את קורנוול, בצד אלה הצומחים באזורי אקלים דומים כמו ההימלאיה, צ'ילה, אוסטרליה או ניו זילנד. הצמחים מסודרים בטראסות, שורות־שורות של צורות וצבעים, לפי נושאים הקשורים לרוב בשימוש שאנו עושים בהם. חמניות מכאן וצמחי תה משם, מטע תפוחי עץ ושעורה כורעת ברוח הקיצית.

במסעדה, שבערוגותיה צומחים עשבי תבלין וירקות, אנחנו סועדים מכלי אוכל שעשויים מחומרים מתכלים. הגישה היא של "נאה דורש – נאה מקיים". גם השקיית הצמחים והדחת האסלות נעשית במי גשם ומעיינות, והחשמל מיוצר על ידי טחנות רוח. מי שמגיע לפרויקט ברגל או באופניים נהנה מהנחה בכרטיס הכניסה. בסיום הארוחה אנחנו ממיינים את האשפה לפחים המתאימים. המתקשים מופנים לעמדת מִחזור ומסתייעים בעובדי המקום.

אי אפשר לפספס את המסר. המידע המוגש ישירות אמנם מתובל באופטימיות זהירה – מזכירים לנו שיש עדיין מה לעשות ומספרים על קהילות שכבר נוקטות בצעדים לשימור סביבתן – אבל מאחורי כל אלה מסתתרת אזהרה. כל דימוי שחרות לנו בתודעה מנוצל. מדרונות המכרה הנטוש מזכירים את הנוף שהושחת על ידי האדם, והמתומנים השקופים של החממות מזכירים את הבועות שיגנו עלינו בעתיד מהחור באוזון. גם השם, פרויקט עדן, מזכיר את הגירוש ממקום שבו חיינו בהרמוניה עם הטבע.

לא מפליא על כן שנושא השיחה של קבוצת הסועדים לידנו הוא השפעת הרס יערות הגשם על האקלים, ומהעבר האחר זוג צעיר תוהה אם הוא "ירוק" מספיק. לשורת פחי האשפה למִחזור ניגשת בצהלות קבוצת ילדים, ותוך שהם צועקים את שמות העצים שהציתו את דמיונם, הם ממיינים את האשפה שייצרו. על פרחי התבלין נחות קרני שמש רכות, וביניהם מתעופפים פרפרים וציפורים. ופתאום נדמה שאולי דווקא יש מקום לאופטימיות.