הלמות פרסות הסוסים נשמעה כבר מרחוק. מרכבת הנוסעים הלכה והתקרבה לעיירה דדווד (Deadwood), השוכנת בצפון הגבעות השחורות (Black Hills) שבמדינת דקוטה הדרומית בארצות הברית, מביאה עימה אורחים אחדים וגם כמה מתיישבים, שבחרו בדדווד כביתם הבא. השנה
היתה 1876, וזה לא כבר התגלה בקרבת מקום, ממש סמוך לעיירה, על הגבעות השחורות, מרבץ זהב. השמועה על כך הלכה והתפשטה באיזור, מושכת אחריה טיפוסים מעניינים במיוחד. קלאמיטי ג'יין לא היתה ביישנית. לא חלף זמן רב וכל אנשי הגבעות השחורות הכירו את נפלאותיה: היא רכבה על שור אדום ברחובה הראשי
של רפיד סיטי (Rapid City) לקול תשואות העוברים והשבים. בהוט ספרינגס (Hot Springs) התנוסס שמה בכותרות העיתונים, לאחר שערכה תצוגת שתייה ורכיבה שלא נראתה בעיר זה זמן רב. באחד מתיאטראות דדווד הקימה מהומה אדירה כשערכה מפגן מדהים של יריקות טבק, על רקע אורות הבמה, מכתימה שוב ושוב את שמלות הערב המפוארות של כמה גבירות מקומיות. וכשהגירה משקאות לגרונה, העידה עליה חברתה הטובה דורה דופראן, "נהגה ליילל כעדת זאבי ערבות". בקיץ 1876 התאהבה קלאמיטי בוויילד ביל עד כדי טירוף. היא לא טרחה להסתיר את רגשותיה, השתדלה להימצא בקרבתו ושמרה את צעדיו כגור העוקב אחר פסיעות אמו. אך הגבר המרשים ויפה התואר לא השיב לה אהבה. הוא לא רצה לבזבז את זמנו על האשה גסת הרוח וחסרת החן. קלאמיטי המיואשת הפיצה בכל דרך אפשרית את השמועה כי היתה אהובתו של הסייר הנערץ, אבל רק מעטים האמינו לה. ביל המשיך להתעלם מקלאמיטי. הוא לא ידע שהחיים אולי מפרידים ביניהם, אך במותם, יתאחדו לנצח. מכת ארבה
על פניה היה שפוך חיוך רחב. בשנת 1868 חתמה ממשלת ארצות הברית על הסכם המותיר את הגבעות השחורות של דקוטה הדרומית בידי שבט הסיו האינדיאני (ראו "מסע אחר" 41). אך כדרכם של הסכמים שעשו האמריקאים עם האינדיאנים, גם זה לא החזיק מעמד. שש שנים לאחר מכן הנהיג גנרל ג'ורג' ארמסטרונג קאסטר משלחת צבאית אל הגבעות, שאליה צורפו כמה
חוקרים. המשלחת גילתה שם סימנים לקיומו של מצבור זהב – ונתנה את האות ל"בהלה" חדשה. דדווד, שמרבץ הזהב העשיר שלה הפך ללהיט מיידי, היתה בירתה הבלתי מוכתרת של הבהלה לזהב בגבעות השחורות. נהרו אליה גברים ונשים מכל רחבי העולם, שהסיכוי להפוך למיליונרים ולשוב לארצם מבוססים באבקת זהב הצית את דמיונם ויצר בהם דחף אדיר לנטוש את ביתם ולנדוד למחוזות ארץ לא נודעים. [banner] זבובים וכינים
היקוק רכש לעצמו מוניטין כששירת כצלף וכגשש בצבא הצפון. האגדות מספרות שכנהג מרכבה בנברסקה, נקלע למארב שטמנה לו כנופיית שודדי דרכים. היקוק חיסל תשעה מהם בעצמו. את כינויו "וויילד ביל" קיבל ביולי 1865, כשהרג אקדוחן ידוע בדו קרב. לאחר מכן שב לשרת בצבא ארצות הברית, שימש כגשש וכסייר בחיל הפרשים, השתחרר שוב ופנה לעסקי החוק. הוא שימש שריף בהייז סיטי (Hays City) ובאבילין (Abilene), שתיים מן העיירות הפרועות ביותר בקנזס, והתפרסם כמי שהותיר אחריו שביל גופות ארוך במיוחד. ב־1876, בעקבות שמועות על מרבצי זהב ענקיים בגבעות השחורות, החליט וויילד ביל לחפש את מזלו בדדווד. דדווד היתה אז מחנה כורים שוקק ופעלתני, שבו התרוצצו אלפי כורים. הרחובות היו בוציים רוב ימות השנה והסניטציה לקויה: ההרגל המקומי של השלכת האשפה אל הרחוב הראשי, כמו גם העובדה שאותו רחוב עצמו שימש נתיב למעבר של עדרי בקר אשר הותירו בו "מזכרות" ריחניות, לא הוסיפו למראהו המפוקפק. הלכלוך משך לשם נחילי זבובים, שמהם עוד הצליחו התושבים להתעלם איכשהו. כינים, לעומת זאת, קיבלו תשומת לב רבה יותר, מאחר שהכורים התייחסו אליהם כאל דבר שיש להתבייש בו. ווטסון פרקר, היסטוריון מקומי, סיפר על עגלון שלא הצליח להיפטר מהכינים שש שנים תמימות. רוב הגברים הרתיחו את בגדיהם, הוסיפו חומר מחטא והשתדלו לשמור על מגורים נקיים ככל האפשר. בר בשם ציון
באולמות ריקודים, שכונו Hurdy-Gurdy House. הלקוחות נהגו לבחור את הבחורה המועדפת עליהם ולקבל שעשועים וחסדים בתא שכוסה בווילונות כבדים. הזווית שבה ישב לא אפשרה לו לראות את הנווד הצעיר שנכנס פנימה בצעד מהיר. ג'ק מקול, צייד לשעבר, ניגש במהירות לביל, שלף אקדח, הצמיד אותו לעורפו של ביל – וירה. וויילד ביל מת במקום. הקלפים נשמטו מידיו והתפזרו על הרצפה, וכתם גדול של דם חם התפשט על פני השולחן. בית הדין קיבל את טענת מקול שאמר כי ירה בוויילד ביל כנקמה: הוא סיפר שאחיו נורה למוות על ידי ביל, אשר שימש באותו זמן שריף בקנזס. אלא שמקול היה שוטה. הוא עבר לשאיין (Cheyenne) והתרברב שם כי הוא האיש שחיסל את וויילד ביל האגדי. הצבא, שזכר את ביל לטובה ותבע נקמה, עצר את הנווד, ובמשפט החוזר, שנערך הפעם כחוק, התברר כי למקול לא היה אח כלל – וטענת הנקמה הופרכה סופית. מקול הורשע, נתלה וגופתו נטמנה בקבר לא מסומן, כשחבל התלייה כרוך עדיין סביב צווארו. וויילד ביל נקבר בגבעה שעליה הוקם בית העלמין הראשון של דדווד. שלוש שנים מאוחר יותר הועבר ארונו להר מוריה, המשקיף על העיירה. קלאמיטי עזבה את דדווד ב־1880. היא הצטרפה למופע המערב הפרוע של באפלו ביל קודי, שימשה תקופה נוספת כיצאנית וניסתה להרוויח את לחמה באמצעות מכירת קורות חייה לכותבי רומנים בפרוטה. ב־1898 שבה לדדווד, אך לא הצליחה להחזיק מעמד בשום מקום עבודה בשל שכרותה והתנהגותה הפרועה. היא הפכה למרירה יותר, התבודדה בבקתה רעועה והתמכרותה לאלכוהול גברה והלכה. ב־1903 מתה בעיירה קטנה בשם טרי (Terry), קילומטרים ספורים מדדווד. עיר של שני רחובות
ארבעה מתוך חמשת הקלפים שאחז ביל בידיו בעת שנרצח נמצאו מאוחר יותר. היו אלה אסים ושמיניות. צירוף הקלפים הזה, שזכה לכינוי "יד של איש מת" (Dead Man’s Hand), מוצג כיום ב"בית אדמס", המוזיאון המקומי. בבניין השוכן ברחוב לי ממחיזה להקה דרמטית את משפטו של ג'ק מקול. הקהל, אגב, משתתף בחריצת דינו. באותו מקום שוכן גם מוזיאון רוחות דדווד, המציג תערוכה קטנה וחביבה של דמויות ססגוניות מעברה של העיר מפוסלות בשעווה, ובקצהו הדרום מערבי של מיין סטריט נערכים סיורים מאורגנים אל מכרה ברוקן בוט, המאפשר להציץ אל עולם הכרייה של הימים ההם. העיירה אינה הומה בחודשי הסתיו. במסעדה הסינית הנעימה "מיס קיטי'ס", השוכנת גם היא ברחוב הראשי, מספרת מלצרית בשנות השלושים המוקדמות לחייה כי מדי שנה, בשבוע השני של חודש אוגוסט, מתרחש בעיירה "בום" תיירותי של ממש. אלפי אופנוענים נוהרים אל המקום כדי לצפות ולהשתתף בראלי של סטורג'יס (Sturgis), עיירה במרחק רבע שעה נסיעה מדדווד. בעונה זו, ממלאים אנשי ה"הארלי דייווידסון" את המלונות, את האכסניות ואת אתרי הקמפינג. דדווד, הסמוכה למקום ההתרחשויות, נהנית גם היא ממבול התיירים הזה, וקשה להחמיץ את הגברים המזוקנים, ארוכי השיער והמקועקעים, המסתובבים בין הפאבים ומשחקים במכונות ההימורים. ההימורים הגיעו אל דדווד אחרי שנים ארוכות שבהן דשדשה בשכחה, עזובה והתפוררות איטית. העיירה, שהוקמה ב־1874, בגל הבהלה לזהב,
ואכלסה כמה מהדמויות הססגוניות של מיתוס המערב הפרוע, כלתה באש בשנת 1879, ובמשך השנים הלכה ונעזבה. בזה אחר זה נטשו הסוחרים את החנויות הישנות שבמיין סטריט, הרחובות הוזנחו וחזיתות בתים שנבנו בתקופה הוויקטוריאנית התקלפו והתפוררו. פרנסי העיר עמדו חסרי אונים נוכח עזיבתם של תושבי המקום. העיירה גססה. "נראה היה כי גם אנו עומדים לגווע", מעירה טימי ריי, שהגיעה לדדווד לפני 15 שנה, "אבל המקום הזה פשוט יפה מדי, והסיפורים שמסתובבים בו מקסימים מדי. אי אפשר להרשות לו למות". הניסיון הצליח מעל לציפיות. כ־100 מיליון דולר זרמו מהכנסות ההימורים ומימנו שיפוץ ושימור של מבני קהילה ישנים, כולל תיאטראות, בתי הימורים, מוזיאונים, כנסיות, בתי מגורים פרטיים עתיקים ואפילו את תחזוקו של בית העלמין הישן בהר מוריה, הסמוך לעיירה. מיין סטריט ושרמן סטריט עברו מתיחת פנים מקיפה, והתהליך כולו היה כה מהיר ומוצלח, שמומחי שימור הגדירו אותו כנס. עד כה הצליחו האחים קוסטנר לרכוש אדמות בהיקף של מאות דונמים, אבל גם לעורר עליהם התנגדות מחזיתות שונות. קוסטנר ארגן לובי פוליטי שיקדם את הגדלת סכום ההימורים המותר בחוק ל־100 דולר, אך תושבי דקוטה הדרומית בחרו לדחות את ההצעה במשאל עם. צאצאי שבט הסיו האינדיאנים, שטוענים לבעלות על הגבעות השחורות (ראו מסגרת בעמ' 60), מתנגדים אף הם ליוזמה של השחקן ההוליוודי, וגם פעילי טבע ואיכות הסביבה אינם רואים בעין יפה את רמיסת הנוף היפהפה לטובת בתי מלון ומגרשי גולף. לפני שעזבתי את העיירה, באתי להיפרד מקברו של וויילד ביל בהר מוריה. ממש סמוך אליו, ניצבת מצבת קבר צנועה שתחתיה טמונה קלאמיטי ג'יין. האשה שביל לא רצה בחייו הפכה לשכנתו הקרובה לאחר מותו.
|
פרנסי העיירה דדווד שבדקוטה הדרומית השכילו להבין את הפוטנציאל התיירותי הטמון בדמויות הססגוניות של המערב הפרוע - מחפשי זהב, נוודים, שתיינים ומהמרים. חובבי רומנטיקה ומערבונים עולים לרגל לעיירה הקטנה כדי לבלות ב"סלוּן", להשתתף במשפטו של הרוצח מקול ולפקוד את קברם של וויילד ביל וקלאמיטי ג'יין, ממייסדיה המיתולוגיים של העיירה פורסם 19.9.08 |
לאן נעלמו הכוכבים?
Array
(
[country] => WP_Term Object
(
[term_id] => 651
[name] => ארצות הברית
[slug] => %d7%90%d7%a8%d7%a6%d7%95%d7%aa-%d7%94%d7%91%d7%a8%d7%99%d7%aa
[term_group] => 0
[term_taxonomy_id] => 651
[taxonomy] => location
[description] =>
[parent] => 650
[count] => 765
[filter] => raw
[term_order] => 0
) [continent] => WP_Term Object
(
[term_id] => 650
[name] => צפון אמריקה
[slug] => north-america
[term_group] => 0
[term_taxonomy_id] => 650
[taxonomy] => location
[description] =>
[parent] => 0
[count] => 862
[filter] => raw
[term_order] => 0
) )