דורדון: כל האתרים, הטירות וההנאות

ויכוח קבוע התנהל בכל בוקר. נ' בן ה־13 טען לאורך כל השבוע שהוא מעדיף להישאר במלון. הוא דווקא מרגיש טוב, לא כואב לו כלום, אבל לדעתו יש במלון כל מה שצריך כדי לבלות חופשה נעימה. הוא פשוט לא מבין למה אנחנו מתעקשים להמשיך לחפש אם כבר מצאנו. 

הבחירה במלון היתה אמנם מקרית לחלוטין, אבל כנראה מוצלחת מדי. כיוון שהזמנו באינטרנט שני חדרים, קיבלנו מחיר לא רע. הוטל דו שאטו (Hôtel du Château), ליד העיירה הקטנה רוקאמאדו (Rocamadour) שבדרום־מערב צרפת, התגאה בעיקר בפעילות המגוונת שהציע לאורחיו. היו שם מגרשי טניס, בריכה פתוחה, בריכה מקורה ועד כמה משחקים כמו טניס שולחן וביליארד. את נ' זה סיפק לחלוטין.

הנחת הבסיס שלו היתה שנפלאות חבל דורדון (Dordogne) שבמחוז פריגור (Périgord) לא יספקו ריגושים גדולים יותר. הגישה המינימליסטית הזאת הציבה בפנינו אתגר לא קטן. בכל יום, בתום הוויכוח, יצאנו להוכיח שהאתרים הפזורים במרחק לא גדול סביבנו מרתקים יותר מקפיצות לבריכה. לא תמיד הצלחנו.

העיירה רוקאמאדו במרכזו של חבל דורדון | צילומים: שאטרסטוק

הבחירה ברוקאמאדו נבעה בעיקר מן המיקום. רצינו לבלות שבוע בחבל דורדון, והעיירה נמצאת במרכזו. ספרי ההדרכה שקראנו, הצילומים שראינו וסיפורי חברים הבהירו שמדובר באזור ירוק, יפה, שעל פני מרחק לא גדול פזורים בו כמה אתרים שעשויים לעניין שלושה בני עשרה ביקורתיים מאוד, וגם שני מבוגרים שרוצים לגבש את המשפחה, לספוג קצת תרבות, לאכול טוב ולסגור כמה חודשים אחר כך את משיכת היתר בבנק.

מפריז נסענו דרומה שלוש שעות וחצי עד פואטייה (Poitiers), שם שכרנו מכונית והמשכנו עוד כ־250 קילומטר דרומה, דרך לימוז' (Limoges) ובריב (Brive), עד רוקאמאדו. התמקמנו בהוטל דו שאטו למשך חמישה ימים. לא עוד סחיבת מזוודות, ריב על מיטות או אריזות חפוזות. אין כמו הבית.

יום 1: טירות, יין ואבנים מבהיקות
השתדלנו לחלק את הימים כך שכולם יבואו על סיפוקם. ביום שלאחר הגעתנו טיילנו בכמה עיירות קטנות, ביקרנו בשתי טירות, עשינו קניות ושתינו המון יין (זוג הורים מרוצים. שלושה ילדים רוטנים). המבחר לבילוי יום כזה כמעט אינסופי באזור הזה. כיוון שהמלון שוכן מאתיים מטר מן המצודה של רוקאמאדו, התחלנו ממנה. המצודה היפה הזאת מציגה (בתשלום) בעיקר סימני שאלה סביב חישובי אדריכלות וכוח המשיכה. היא תלויה על קצה צוק, משקיפה על עמק גדול שמשתרע מאות מטרים מתחתיה ומבהירה בכל יום את החשיבות שייחסו בוניה להתגוננות מפני תוקפים. קשה לדמיין מישהו בעל תעוזה מספקת שיטפס על הצוקים האלה כדי לנסות לכבוש את המצודה.

הרבה מדרגות אבן חלקלקות והליכה לא ארוכה מובילות מן המצודה אל העיירה. כיוון שמדובר בסוכרייה תיירותית, שופע הרחוב חנויות מתוקות, דוכני תכשיטים, בתי קפה, מסעדות וכל מה שהופך תייר למאושר. בתום כמה שעות ברוקאמאדו הודה נ' שהחנות היקרה להחריד למאובנים ואבנים מבהיקות, שבה בילה את רוב הזמן, היא אתר תיירות חשוב.

שאטו דה לוס על ראש גבעה מעל נהר הווזר 

הטירה השנייה שונה מאוד: זהו ארמון גדול בשם שאטו דה לוס (Château de Losse), שניצב בראש גבעה ליד העיירה תונאק (Thonac), על גדת נהר הווזר (Vézère), כשלושים קילומטר מערבה מרוקאמאדו. הטיול הזה חוצה את העיר סארלה (Sarlat), הגדולה קצת יותר ובעלת רובע עתיק יפהפה שאפשר לשוטט בו שעות רבות.

יום 2: שטים עם הזרם
כדי לפצות על התרבות העודפת שספגנו אתמול, הוקדש היום כולו לפעילות פיזית נמרצת. יש בתחום הזה הרבה מאוד אפשרויות, אבל המומלצת ביותר, ללא צל של ספק, היא שיט קיאקים באחד הנהרות הזורמים כאן בשפע מעורר קנאה. מלבד נהר דורדון הרחב, שמעניק את שמו לאזור כולו, יש עוד שני נהרות קטנים יותר, שמתחברים אליו ממזרח לעיר ברז'ראק (Bergerac) – נהרות הווזר והבון (Beune). מבחר חברות הקיאקים עצום, ואין צורך להזמין מקום מראש. כבישי האזור מלאים בשלטים המפנים את הנוסע המעוניין לחוות הקיאקים הסמוכה. התענוג כולו זול יחסית.

חובבי השיט (אנחנו, כמובן) מגיעים בשעת בוקר לאחד ממשכירי הסירות ופורשים את תחינתם לשוט. בחור צעיר ומנומנם לחלוטין ערך לנו קורס מזורז ("זו הסירה. זה המשוט. צריך לחתור"), הוביל אותנו אל גדת הנהר והבהיר שבעוד ארבע שעות יאסוף אותנו מן הגדה הימנית, ליד הגשר השני שתחתיו נחלוף.

את הבחירה בין האתרים השונים המשכירים סירות כדאי לעשות לפי מהירות המים בנהר, ולא – כמונו – לפי צבע הסירות. באזור העיירה סן לאון סור וזר אפשר למצוא אתרי שיט שמספקים חוויות מהירות הרבה יותר מזו שבה בחרנו. אנחנו בחרנו לרדת אל המים במקום שבו הזרימה איטית ונעימה, הנהר רחב למדי והשיט פשוט. במשך כשעה הצלחנו לרסן את יצר התחרותיות שמפעם בשני הבנים. אחר כך הנחנו להם להתחרות, בעוד שלושת הנותרים נגררים במורד הזרם, מבלי לעשות כלום כמעט, נהנים מכל שנייה. כדאי להביא לשיט הרבה בקבוקי שתייה ואפילו כריכים, חטיפים או ארוחת פיקניק. החלקים הנעימים ביותר היו ההפסקות שעשינו על גדת הנהר הירוקה, במקומות שרגל אדם לא דרכה בהם מאז אתמול, אך לפחות נראו נקיים וריקים מאדם.

הבעיה החלה כאשר ניסינו להיזכר היכן בדיוק נקבעה פגישת האיסוף. שני הגשרים נמצאים במרחק 200 מטר זה מזה וחילוקי הדעות היו רבים (גדה שמאלית גשר ראשון. לא. גדה ימנית גשר ראשון. לא. וכן הלאה). העובדה שהבחור המנומנם איחר רק בחצי שעה עזרה לנו להתלבט זמן רב יותר. הסיכום של נ' ליום הזה היה חיובי ביותר. הצלחה רבתי. הוא אפילו אמר באופטימיות ש"טוב יותר כבר לא נמצא כאן, ולכן מחר נישאר במלון".

קיאק בנהר הדורדון

יום 3: ארץ המערות
יום המערות הגדול. זו הסיבה האמיתית לכך שרוב התיירים מגיעים לחבל ארץ זה. המערות הן שהעניקו לדורדון שם עולמי. המבחר לא קטן, אבל הבולטות ביותר הן מערת לאסקו (La grotte de Lascaux) ליד מונטיניאק (Montignac), ומערת פאדיראק (La Gouffra de Padírac), כעשרים קילומטר ממזרח לרוקאמאדו.

לאסקו היא המקום החשוב יותר, ולכן התחלנו ממנה. בספטמבר 1940 יצאו ארבעה נערים מכפר סמוך לחפש את כלבם רובוט. לגמרי במקרה נתקלנו בפתח מערה לא מוכרת. כך התגלו לעולם כמה מציורי הקיר החשובים והמדהימים ביותר בתרבות האנושית. מערת לאסקו חשפה בפנינו את תרבות הציידים שחיו כאן לפני 15 אלף שנה. ציורי הקיר שלהם נחשבים היום ליצירות האמנות הראשונות שיצרו בני אדם אי פעם.

כדי להגן על המערה ועל הציורים, סגרה רשות העתיקות של צרפת את המקום בפני מבקרים בתחילת שנות השישים של המאה העשרים. זמן קצר אחר כך נפתח כמה מאות מטרים משם, במערה סמוכה שנקראת לאסקו II, אתר המציג העתקים מדויקים של הציורים. זה אמנם נשמע מתכון בטוח לקיטש איום ונורא, אבל התוצאה מעוררת הערכה. הביקור במערה מרתק והציורים (ההעתקים) מסקרנים מאוד.

המערה בפאדיראק מספקת חוויה תיירותית יותר, ומתאימה מבחינות רבות יותר לטיולי משפחות. המבקרים שטים בסירות, בלב אגם תת קרקעי קטן מתחת לאדמה, מתבוננים בזקיפים ובנטיפים, שומעים הסבר על התנאים הגיאולוגיים הדרושים להיווצרות מערה כזו ומדברים בשקט כדי לא להפריע את שלוות נטיפי האבן.

הסיכום היומי היה קצת מעורפל. מערות, כך התברר, לא מעניינות את נ' בכלל, אבל בפאדיראק הוא דווקא נהנה. "לשוט בסירות מתחת לאדמה זה מדליק", הודה, והוסיף: "מחר נשארים במלון".

מערת לאסקו. הביקור מרתק והציורים מסקרנים

יום 4: נכנעים
דגל לבן וכניעה מקיר לקיר. יום שלם בילינו בתחומי המלון. השיקול הערמומי היה שכך נמצה את החוויה המקומית ונמנע טרוניות עתידיות. אי אפשר לא ליהנות ביום כזה, שכולו השתרכות בין הבריכה לשולחן הפינג פונג, בין ארוחת צהריים דשנה למשחק טניס שמתנהל בעצלתיים. הסיכום היומי הדגיש את הטעות בגישה: "נו, אתם רואים איזה כיף היה? מחר נמשיך בדיוק באותה שיטה. אפילו אתם מודים שזה הכי טוב". לא הודינו.

יום 5: גן ואמנות גיזום השיחים
כנקמה יצאנו כבר בשעת בוקר מוקדמת לגני טירת איריניאק (Les Jardins du Manoir d'Eyrignac). הגנים, מצפון לנהר הדורדון, בין קאור (Cahors) לסארלה, נחשבים מהיפים בצרפת. הם מציגים את עיצוב הנוף הצרפתי המסודר של המאות ה־17 וה־18. אז, לפני המהפכה הצרפתית, הקדישו האצילים את זמנם לנושאים חשובים באמת, כמו אמנות גיזום השיחים.

ההיסטוריה של גני איריניאק סבוכה מעט, כיוון שהם עוצבו לראשונה במאה ה־18, אך מאה שנה אחר כך עברו הסבה לגן אנגלי. לפני ארבעים שנה החליט בעל הטירה הנוכחי להשיב עטרה ליושנה. הוא חיפש ומצא את התוכניות המקוריות והשיב את הגן לעיצובו הראשון. חלקים מן הגן זכו במסגרת הרפורמה לעיצוב נוף איטלקי.

אמנות גיזום השיחים בגנים של טירת איריניאק

כדי לבקר בגנים צועדים במסגרת קבוצה שיוצאת לדרך בכל שעה עגולה. כעשרים משתתפים התקבצו ליד ביתן הכניסה ופסעו בעקבות המדריכה. היה בטיול הזה משהו שליו מאוד. יש שפיות דעת גדולה בהקדשת תשומת לב רבה כל כך לפרטי הפרטים של עיצוב גן. נושאים הרי גורל, כמו הנוף הנשקף מחדר השינה או פינות ההתבודדות לאוהבים, זכו כאן לשיקול דעת מעורר קנאה.

סיכום ביניים בשעת אחר הצהריים העלה שהמצב מדאיג. נ' בקושי הסכים להרים את ראשו ולהפטיר "אני מקווה שנהניתם". זה היה הרגע הנכון לשלוף את האס מחפיסת הקלפים המדולדלת שלנו. "כדאי שתזדרז, כי בדיוק בעוד שעתיים ממריא הכדור הפורח שלנו". התדהמה הבהירה את גודל הניצחון.

כריסטיאן סטאיז' הוא בעליו של כדור פורח ובעל עבר כאחד מאלופי צרפת בתחום הזה. את העסק הקטן שלו הוא מנהל מן העיירה לה רוק גז'אק (La Roque Gageac). בשבע בערב המראנו משדה סמוך לביתו לטיסה שנמשכה קצת יותר משעה. כשנחתנו, סמוך לקמפינג במורד העמק, הקיפו אותנו הנופשים במבטים מלאי השתאות. זה היה יקר מאוד, אבל העונג שבטיסה והבעת ההתרגשות שבה קיבל נ' בסיומה את התעודה חגיגית, המאשרת שהוכיח אומץ לב, דם קר ונחישות, היו חידוש מעניין.