כשהגעתי להוואנה גיליתי שכפי שדמיינתי, הרחובות שלה מנוקדים בכתמי צבע ממונעים של רכבים אמריקאים משנות החמישים. רכבים מצוחצחים ומלאי "פוזה" בצבעי מסטיק בזוקה, אדום לוהב וירוק של מארקר זרחני. חגיגה צבעונית ומרגשת שעוררה בי ציפייה שג'ון טראוולטה יקפוץ אלי מאחת מהן, באצבע זקורה ותנועת אגן. התגעגעתי פתאום לנעורי ולסצנת "גריז" לוהטת בתפאורה קובנית.
מראה הרכבים המצועצעים על רקע המבנים הקולוניאליים המרשימים של הוואנה (מתקופת השלטון הספרדי באי בין המאה ה-16 למאה ה-19), בילבלו אותי לרגע והצליחו להסתיר ממני את המציאות העגומה של קובה. למעלה משמונים ושניים אחוז מהתושבים משתכרים בפחות משני דולר ליום, וכשמתקרבים אל הבתים, מגלים כי למעשה הם מתפוררים ומטים לנפול. בכל יום מתמוטטים חלקים מלפחות חמישה בתים בהוואנה.
לקריאה נוספת:
- מסע בקובה – כשוודו פוגש נצרות
- עולם הטבק והסיגרים של קובה
- מדריך מסע אחר לקובה
- מדריך מסע אחר להוואנה
- מכוניות עתיקות בקובה
מראה הרכבים המצועצעים על רקע המבנים הקולוניאליים המרשימים של הוואנה, בילבלו אותי לרגע והצליחו להסתיר ממני את המציאות העגומה של קובה
אחיזת העיניים המפוארת והיוקרתית בהוואנה, התגברה כשהגעתי אל טיילת "המליקון", אתר חובה בהוואנה, על גדת האוקיינוס האטלנטי.
לאורך טיילת "המליקון" נערות בנות חמש עשרה חוגגות ברכבים אמריקאיים ישנים, את טקס "הבת מצווש" המסורתי שלהן. בשמלות מלמלה מפונפנות הן נכנסות לכרכרה קובנית והופכות לסינדרלה מקומית לשעה קלה. ואם כבר סינדרלה, גם "נעל הזכוכית", הושאלה מהאגדה. הנערה מגיעה לטקס עם נעל שטוחה ואביה מחליף את נעליה לנעלי עקב לראשונה בחייה כסמל לשלב הנשיות החדש. בעבר תצוגת ראווה ממונעת זו, היתה מובילה להצעות נישואין, אך כיום גיל הנישואין עלה והמנהג נטבע כגימיק מתוך טקס התבגרות הנקרא – "קינסיניירה". טקס זה נהוג גם במקסיקו, ארגנטינה וברזיל. חמישה עשר בני משפחה המשפיעים ביותר בחייה, מתלווים אליה לנסיעה. הנסיעה תסתיים במסיבה בה תרקוד הנערה עם חמישה עשר נערים בגילה ותקבל ורד אדום מכל אחד מהם.
בזמן שהמערב התקדם אל תוך המאה ה-21 קובה נותרה בתוך ריח של סולר, בנזין ועשן תמידי של רכבים ישנים, וכבר בנחיתה היה נדמה לי כי הריח הזה ידבק בי לעולמים בשיער, בעור ובטעמים.
מכוניות יפות אלה מקרטעות על הכביש ומזמן הפכו לקולאז' עתיק שבו השלדה מתוצרת שברולט, הפנסים מתוצרת קאדילק, המושבים תוצרת דודג' והמנוע של פיאט. זן ממונע נדיר העומד בפני סכנת הכחדה שכן חלקי החילוף שלו, פסו מן העולם. ניתן לפגוש אותן כאן הרבה יותר מאשר בבית האם והיצור שלהן בארה"ב.
כל דוכן רחוב הופך כאן ל"מוסך מורשה". כשם שילידי מונגוליה ידעו לרכב על סוס כבר מגיל צעיר, כאן יקבל כל ילד מפתח צינורות ליד ויהפוך למכונאי מדופלם. מראה קובני שכיח, הוא אנשים הרוכנים אל תוך מכסי מנוע פתוחים או שרועים בין הגלגלים ומתקנים. הצצתי גם אני לתוך אחד המנועים האלה ומצאתי שם – מנוע מחוזק בחוטים וצינורית שתן שמחברת בין הקרבורטור למיכל הדלק ומסכת קורונה בתור מסנן לקרבורטור.
מכוניות יפות אלה מקרטעות על הכביש ומזמן הפכו לקולאז' עתיק שבו השלדה מתוצרת שברולט, הפנסים מתוצרת קאדילק, המושבים תוצרת דודג' והמנוע של פיאט
רכבים מהמאורה האפלה
מדובר ברכבים מהתקופה בה היתה קובה "החצר האחורית" של ארה"ב, או ליתר דיוק "המאורה האפלה" שלה. מרחב פרוץ של מועדוני קזינו, חיי לילה סוערים, מאפייה ושחיתות. בעלי הון אמריקאים גילגלו בה כספים ואחזו בנכסי נדל"ן מפוארים מימי הקולוניאליזם הספרדי. הם לא צפו את ה"כפה" שיחטפו עם פרוץ המהפכה הקומוניסטית שהשתלטה על קובה ב-1959, בעקבותיה איבדו את נכסי הנדל"ן שהולאמו על ידי הממשלה הקובנית החדשה. מבני פאר, פוצלו לדירות קטנטנות וחולקו לתושבים כדי לבטל את הפערים שבין המעמדות.
ארה"ב ניתקה אז (1961) את יחסיה עם קובה, ומתוך חרדה אימתנית מפני הקומוניזם המתפשט בעולם כ"דומינו ראלי" בו נופלות מדינות אל זרועות "הרשע", היא הטילה על קובה אמברגו ממית. זה נמשך באופן בלתי נתפס בצורות שונות למעשה עד עצם היום הזה, למרות שהיחסים חודשו בינתיים.
קובה שהיתה יבואן המכוניות האמריקאיות הגדול ביותר בעולם, בהיעדר כסף אפילו למזון, נאלצה להישאר מאז עם מכוניות אמריקאיות השייכות לשנות החמישים והשישים.
המשכורות החודשיות בקובה נעות בין 11 ל-17 דולר, המעטים שיש ביכולתם להחזיק רכב, כאלו שסבא של אבא קנו אותם בשנות החמישים, מטפלים ברכב כפי שמטפלים בחיית מחמד. חלק מהרכבים האלה "ישנים" בלילה בתוך הבית, בסלון או סגורים בתוך החצר הפנימית של הבית ליד שולחן משחק הדומינו.
כאשר יוצאים מהוואנה, לוקסוס המכוניות משנות החמישים מתחלף בכבישים ריקים. כמו כל דבר בקובה, גם הדלק ניתן על ידי הממשלה בהקצבה ורובו נשמר לתיירים, לאנשי המשטר ולכלי רכב ציבוריים, לא לנהגים הפרטיים. הכבישים הבינעירוניים דלילים מרכבים. התחבורה הציבורית בקריסה ומספקת ארבעים אחוז בלבד מהדרישה ומצרכי התושבים. רב תושבי קובה לא מכירים בכלל את האי ולא מתניידים בו.
הכבישים הבינעירוניים דלילים מרכבים. התחבורה הציבורית בקריסה ומספקת ארבעים אחוז בלבד מהדרישה ומצרכי התושבים
תחנות לאורך הדרך עמוסות באנשים הצריכים להגיע לעבודה. משאיות להובלת בקר מעמיסות את הנוסעים ונעשית עליהן התנפלות רבתית. בחלק מהתחנות עובדים ממשלתיים מנסים לסייע ולהשליט סדר. הם לבושים באפוד זוהר צהוב או במדים כחולים.
לאורך הדרך, אנשים צועדים ברגל בין הכפרים. לכל אדם רביעי בקובה יש זוג אופניים ומדוושים כאן פי כמה יותר באשר בסין. ניתן לפגוש כאן המצאות אנדמיות של רכבים מאולתרים, כדוגמת ה"אוטובוס גמל" – קרון נוסעים המורכב על גבי משאית ויכול להסיע עד 350 איש או ה"לאדה" – חיבור של שתי מכוניות רוסיות יחד ליצירת "לימוזינה" או אם תרצו כלב נקניק. באחת הנסיעות חלפנו על פני נוסע שעמד על אבוב הרתום לשני שוורים.
בהיעדר הדלק בקובה, עגלות עם סוסים ושוורים, עשו כאן "קמבק" והפכו לכלי הרכב הדומיננטיים בערים ובכבישים הבינעירוניים
לכל אדם רביעי בקובה יש זוג אופניים ומדוושים כאן פי כמה יותר באשר בסין
תפילת הדלק
האמברגו של ארה"ב דחף את קובה לידי בריה"מ כגב כלכלי ו"מכוניות פח" קטנות החלו לזרום פנימה. רכבים אלו מהווים עד היום, מחצית מהרכבים המעטים שרואים בדרכים. אך גם כאן, התעוררה קובה ביום בהיר אחד למציאות קשה כאשר גילתה שבריה"מ התפרקה לה ב-1991. בבת אחת נגמרו לה הסובסידיות וסלילת הכבישים הופסקה. הכבישים מלאים בבורות ונגמרים באופן פתאומי. מחצית מהם הם בכלל דרכי עפר לא סלולות. גשרים שהיו באמצע תהליך בנייה, ננטשו ולאורך האוטוסטרדות ניתן לראות גשרים כתומים המובילים משום מקום לשום מקום. בקובה נסיעה קצרה לוקחת שעות, אם בגלל הנהג, הרכב או הכביש.
בהיעדר הדלק בקובה, עגלות עם סוסים ושוורים, עשו כאן "קמבק" והפכו לכלי הרכב הדומיננטיים בערים ובכבישים הבינעירוניים.
אנחנו, בדומה למקומיים, אימצנו את "תפילת הדלק" והתדפקנו על דלתן של תחנות דלק לאורך הדרכים. עמדנו בתורים אינסופיים בתקווה לקבל הקצאה של בין עשרה לחמישה עשר ליטר דלק בלבד בתחנה. בסיומו של כל תדלוק, כשפיית משאבת הדלק עדיין טובלת במיכל המנוע, קפיטן היה מטלטל אותי יחד עם הרכב, מין מנהג מקומי כזה המסייע כנראה לכל טיפה נוספת של דלק להיספג.
מראה קובני שכיח, הוא אנשים הרוכנים אל תוך מכסי מנוע פתוחים או שרועים בין הגלגלים ומתקנים. הצצתי גם אני לתוך אחד המנועים האלה ומצאתי שם – מנוע מחוזק בחוטים וצינורית שתן שמחברת בין הקרבורטור למיכל הדלק ומסכת קורונה בתור מסנן לקרבורטור
———
 צילום תמונה: קפיטן אבי הזאב |
לימור שדה-חן צדוק – פוטותרפיסטית, פסיכואנליטיקאית לאקאניאנית ותרפיסטית בתנועה, הבעה ויצירה. מרצה. צלמת ומדריכת טיולים ותיקה ומוסמכת בעולם. התמחות בהדרכת טיולים בדרום מזרח אסיה החל משנת 1991.
האתר של לימור טיולים קרובים
פייסבוק
אינסטגרם – zadoklimor
קפיטן אבי הזאב – הפיק את המסע, מדריך ומלווה. צלם עיתונות ומדריך תיירים, שחי ונושם את קובה