גולנגיו: אי של מוזיקה

בתמונות האי נראה כמו גן-עדן קטן. בתים קולוניאליים מרשימים מציצים מתוך חורשות ירוקות ומשקיפים לעבר המים התכולים של ים סין הדרום-מזרחי. על האי חולשת גבעה בגובה 93 מטרים שנקראת "פסגת אור השמש" ומפינתו הצפון-מזרחית מתנשא לגובה של 41 מטרים פסלו של גֶ'נְג צֶ'נְג-גוֹנְג (Zheng Cheng-gong), גנרל אגדי שהבריח את הפולשים ההולנדים מטייוואן במאה ה-17 לספירה. זהו אחד המקומות השקטים ביותר בסין: אין כניסה למכוניות או אופניים והדרך היחידה להגיע ממקום למקום היא ברגל או בעזרת אוטובוסים חשמליים שנוסעים לאורך הטיילת.

במציאות, גולנגיו הוא דוגמה קלאסית להזנחה סינית פושעת. בין הבתים הקולוניאליים ששומרו ושהומרו למוזיאונים או לבתי מלון נבנו בנייני מגורים סינים – בלוקים מכוערים של בטון, מצופים ברעפי קרמיקה מתקלפים. הבתים הקולוניאליים שלא הוכרזו כאתרי שימור הוזנחו והגינות שלהם גדלו פרא עם השנים. במקרים מסוימים הן אף פלשו לתוך המבנים. ומי הים, אגב, ירוקים-אפורים כל השנה.

לתיירים הסינים זה לא משנה, והם נוהרים אל האי בלהקות. בחגים לאומיים רציף העלייה למעבורות הופך לכלוב דמים: עוד ועוד אנשים נדחסים פנימה עד שהם נלחצים בחוזקה לתוך גדרות המתכת שסוגרות מכל צד. תעשיית התיירות של האי מתוכננת עבור כמויות כאלו, והרחובות שמובילים מהרציף לתוך האי מרופדים בחנויות מזכרות, מסעדות יקרניות ורוכלים שמשדלים אותך בסינית ובאנגלית להיכנס לרגע דווקא לחנות שלהם.

לפני שטסנו לסין אחד המורים של נגה סיפר לה ששיאמן היא "עיר של מוזיקה". לא הבנו למה הוא התכוון עד שביקרנו בגולנגיו. אחרי שהבריטים הקימו את הקונסוליה שלהם על האי הצטרפו לחגיגה מעצמות מערביות נוספות. המשפחות שהגיעו לגור על האי הביאו אתן את הפסנתרים והאורגנים שלהן ועם השנים גולנגיו הפך למרכז הפסנתרים של סין. מאז ועד היום מספק האי בקביעות לפחות שני פסנתרנים מוכשרים כל עשור. אחד האתרים המרכזיים על האי הוא מוזיאון הפסנתרים שכולל עשרות פסנתרים מסוגים שונים. קירותיו מעוטרים בחיקויים של ציורי שמן, עוד תוצר מקומי של שיאמן.

יום אחד נסענו לגולנגיו כדי לחפש מגילות מצוירות עבור אחותה הגדולה של נגה. היום היה בהיר ויחסית ריק מתיירים וניצלנו אותו כדי לטייל קצת. פסלו של ג'נג צנג-גונג, שנקרא גם קושינגה (Koxinga), משך אותי כבר כמה חודשים. פסל האבן שלו משקיף לעבר טייוואן ומספרים שהוא מגן על שיאמן מטייפונים. אני אוהב סיפורים כאלו, בייחוד אחרי ששני טייפונים רציניים שפגעו בשנגחאי ובמחוז שלנו הואילו בטובם לפסוח עלינו.

בדרך לפסל נכנסנו, מתוך סקרנות, למוזיאון השעווה של האי. בדרך-כלל אנחנו לא נמשכים למוזיאוני שעווה, אבל אם למדנו משהו בחודשים האחרונים הוא שסין תמיד, תמיד מפתיעה. עוגות שוקולד עשויות משעועית ותרנגולות יכולות להיות גם שחורות וגם מרות.

מוזיאון השעווה של גולנגיו די קטן. שתי הקומות הראשונות לא מרשימות במיוחד: סופרים ומשוררים סינים משקיפים בבוז קפוא על מדונה וסלין דיון. הקומה הפוליטית היא הכוכב שבדגל. למרות שיש בה שלושה חדרים, המבקרים הסינים עוברים ישירות לחדר של גיבורי המהפכה. בכיסאות במבוק עמוקים יושבים להם מַאוֹ צֶה-דוֹנְג, דֶנְג סְיָאוֹ-פִּינְג ובכירים נוספים. אחד הכיסאות נותר ריק בכוונה, כדי שמבקרים יוכלו לשבת בו ולהצטלם עם המנהיגים. על עמוד עץ באמצע החדר הודבקו תמונות של מבקרים קודמים: האמיצים יותר מצולמים כשהם מוזגים למנהיגים תה או מציתים את הסיגריות שמוברגות לעד בין שפתיהם.

אך עבורי הגולה שבכותרת הייתה החדר הקטן שהוקדש למלחמת העולם השנייה. קשה היה לפספס את דמויותיהם של רוזוולט, צ'רצ'יל, סטלין והיטלר. הקירות מאחוריהם עוטרו בצילומים מוגדלים של טקס הכניעה של יפן לסין ובין הבובות למבקרים הפריד לא יותר מחבל רפוי. נזכרתי איך מרוב זעזוע וזעם על מוזיאון מאדאם טוסו בלונדון צריך היה לכסות את בובתו של היטלר בכלוב של זכוכית משוריינת. מקרוב הבובות של היטלר וסטלין נראות בדיוק כמו מה שהן – בובות שעווה. ואישית, התביישתי עד עמקי נשמתי שלא הכרתי את פניהם של הגנרלים היפנים והסינים.