על ההרים המחודדים של גווילין שמעתי הרבה לפני שנבקעו הסדקים בחומה הסינית. כשביקרתי באזור בפעם הראשונה, בסוף שנות השמונים, היה נדמה שהזמן עמד בו מלכת. אלא שעם השנים גווילין (Guilin) הפך לאחד האתרים המתוירים ביותר בסין, ובעשור האחרון, כשמיליוני סינים מטיילים בארצם, הוא מתמודד רציני על תואר "המקום הפופולרי ביותר בעולם". המגיע מצפון סין, מכיוון נהר היאנגצה, דרומה, אל המחוז העצמאי גואנגשי (Guăngxi), ימצא עצמו צופה אל עמודים זקופים – חלקם נראים כאצבעות גרומות המושטות אל על או קמוצות לאגרופים, אחרים כגושים מעוגלים מגיר אפרפר, המתרוממים בתלילות מעל פני הקרקע. ככל שמדרימים מתחלפים הצבעים מצהוב-אפור לירוק רענן, ועמודי הגיר מתכסים בצמחיה סובטרופית צפופה. לעיני המבקר נפרש נוף של שדות אורז מוריקים, תעלות מים צרות, נחלים ונהרות הממלאים את המשטחים שבין אצבעות הגיר. הנוף מוכר מהציורים הסיניים, שבהם נראים חקלאים, עצים וסירות דייגים על רקע של הרים מאורכים – ספק נטועים בקרקע, ספק מרחפים באוויר.
בדרום סין מתרוממים פני הקרקע בהדרגה מים סין הדרומי לכיוון צפון וצפון-מערב, עד שהם מגיעים לשיאם בהרי נאנלינג (Nanling). הרי גווילין הם חלק משרשרת הרי נאנלינג, המהווה את גבולו הצפוני של האזור, ומפרידים בין תחום אגן הניקוז של נהר הפנינה (האן ג'יאנג) בדרום, לבין איזור היאנגצה – לבה של סין, שמצפון לו. לפני כ-300 מיליון שנה היה האזור שקוע בקרקעית הים. לחצים מתחת לקרום כדור הארץ גרמו להתרוממותו, ומשנחשף החלו כוחות הבליה לכרסם בו. המשקעים הרבים שטפו את סלעי הגיר, המיסו אותם ועיצבו את פני מחוז גואנגשי כולו בטופוגרפיה של קארסט. אך המופלא מכל הוא איזור גווילין הבולט בייחודו לעומת יתר חלקי גואנגשי. התגשמות הפנטזיה הסינית גווילין נוסדה בתקופת שושלת צ'ין והתפתחה כמרכז בתקופת כריית תעלת לינג (214 לפני הספירה), שקישרה בין נהר הפנינה שבדרום לבין הינגצה. לקראת סוף המאה ה-14, בתקופת שושלת מינג, הפכה גווילין לבירת המחוז וירדה מגדולתה רק עם העברת הבכורה לננג'ינג שבדרום. במשך דורות הסינים חובבי הטבע היללו את הדרה של גווילין, ובכתובים רבים כינו אותה כ"מקום היפה ביותר בעולם". האמת פחות זוהרת. בעבר הלא רחוק, היתה העיר גווילין, גוש צפוף של מבנים בסגנון סטליניסטי, שהזכיר להפליא שיכונים מכוערים שנבנו במזרח אירופה. התמונות שפורסמו בעלונים לתיירים נלקחו ברובן מינאנגשו (Yangshuo) הסמוכה.
אולם לפני שנים אחדות הבינו פרנסי העיר את האפשרויות הגלומות בתיירות והוסיפו לתפאורה האטרקטיבית של הצוקים גם פגודות יפות מקושטות בנורות צבעוניות – הפנטזיה הסינית בדמיונו של איש המערב. כמו כן ניקו אגמים קיימים, כרו תעלות המשמשות לשייט, ואם לא די בכך, הפיקו מופע מהוקצע להפליא עבור תיירים הנקרא Dreams like. המופע, שמרבית הצופים בו הם תיירים סיניים, מציג יכולות פנטסיות של ריקוד, גמישות, עיצוב ותאורה ויוצר אפקט חווייתי מצמרר ממש. הנהר כמו סרט מלמלה ירוק
בגבעות פובו (Fubo), ממערב לנהר, יש מערה יפה ובה כ-200 פסלי בודהה. האגדה מספרת שפובו היה גנרל משושלת האן (206 לפני ספירה עד 220 לספירה). באחת המלחמות עמד בראש הגבעה וירה בצוק חץ, שניקב את הסלע והמשיך לעיירה יאנגשו שבדרום. לפי גרסה אחרת, "פובו" פירושו מערבולת, והשם ניתן לגבעה משום המערבולת הנוצרת על ידי זרמי המים היורדים בקיץ מהשטחים החקלאיים הגבוהים יותר. גם גבעות אחרות נקראות בשמות ציוריים כמו "גבעת ערימת המשי" ו"גבעת פריחת האפרסק". מערת הנטיפים לודי יאן (Ludi Yan) זכתה אף היא לשם הרומנטי, "מערת חליל הקנה", אלא שמי שהכשיר אותה למבקרים לא הסתפק בנטיפים ובזקיפים מעשי ידי הטבע, אלא האיר אותם בשלל צבעים, מיותרים לטעמי. החוויה האולטימטיבית שמספקת גווילין היא שייט על נהר הלי ג'יאנג אל יאנגשו הנמצאת במרחק כמה שעות משם, תלוי במצב המים. זהו קטע מרהיב, שאורכו 83 ק"מ, והוא מספק למטייל אינספור זוויות צילום. שיר סיני עתיק מתאר את הנוף בצבעים מוגזמים מעט: "הנהר כמו סרט מלמלה ירוק, ההרים כמו סיכות ראש מאבן חן כחולה". משוררים, דרכם להגזים, משוררים סיניים מגזימים עוד יותר, אך המציאות אינה רחוקה מכך. יש שם פסגות מחודדות, מעוגלות וכמעט מרובעות, הצמחייה הטרופית ירוקה ורעננה, לגדת הנהר צומות חורשות חזרן (במבוק) ולאורכו חיים שלווים וקשים של איכרים, רועי אווזים ודייגים הדגים בעזרת קורמורנים. שלושה אוצרות צריך הדייג הסיני כדי להיות מאושר, כך מספרים בגווילין: רפסודת במבוק, רשת דייגים וקורמורנים. לקריאת אדונם הדייג הקורמורנים, שטבעת קשורה לצווארם, קופצים אל המים, תופסים דג שאינם יכולים לבלעו בשל צווארם החסום, וחוזרים עם שללם. הדייג מחלץ את הדג מפי העוף, מכבד אותו בפרס ניחומים – דגיג או בחסילון, והקורמורן יוצא שוב לדיג.
לפני שהדחפורים יגיעו יאנגשו הסתגלה מזמן לנוכחותם של התיירים: יש בה שוק גדול, ובבתי הקפה והמסעדות מוכרים פנקייקים, ביצים מטוגנות, מיצים ושאר מאכלים שיתאימו לחיך המערבי. כשביקרתי כאן לראשונה ב-1987 היתה תחושה של עולם הולך ונעלם. מאז יאנגשו התמלאה בחנויות גדולות, בבתי מלון ובנחשולי תיירים הצובאים על רחובותיה בתום השייט. רק לעת ערב, כשההמונים שבים לבתי המלון שבגווילין, חוזר המקום לשלווה יחסית, אלא שאף היא עדיין רחוקה מימי התום של פעם. גם ליאנגשו היצע של גבעות תצפית משלה. הידועה מכולם היא יואליאנג שאן (Yueliang Shan), "גבעת הירח" שמדרום לעיר. זו גבעה גירנית בצורת מחט עבה, שבקצה חור בצורת ירח. גרם מדרגות תלול מוביל אל פסגתה והנוף הנשקף ממנה משכר חושים ממש. 360 מעלות של גבעות באינסוף של צורות וצבעים.
היזמה החופשית חוללה ביאנגשו פלאים או שמות, לפי השקפת המטייל. במקום צצו יזמים המפעילים סיורים ברפסודות, באבובים, באופניים ובמכוניות הממונעות בחשמל. כוריאוגרפים מוכשרים יצרו הופעה הנקראת "קסם על המים", חוויה מרטיטה של פעלולים באור, צבע ותנועה, עם דייגים בני המקום המשמשים כרקדנים ותפאורה טבעית של הרים מיוערים, שמים זרועי כוכבים וקרני אור המלהטטות בנוף. חובבי ההרפתקאות ייהנו מסיורים למערות נטיפים, שגולשים לתוכן בחבלים ויש בהן חדרים טבעיים קטנים, עשירים בנטיפים. עם אסל ושני דליים
ליאנגשו החלטנו לחזור בשייט על נהר. השעה היתה שתיים אחר הצהריים, והספינה היתה אמורה לצאת רק בארבע וחצי. בעזרת תרגילי פנטומימה ואי אלו שטרות כסף הצלחנו לשכנע את בעלי הסירה להפליג לפני המועד למחוז חפצנו. היום היה בהיר ומי הנהר הפכו ראי ענק. בגובה העיניים היתה גווילין של מעלה: הרים משוננים ואצבעות צוקים; במים השתקפה גווילין של מטה: קודם טפחות, אחר כך מסד. ברוח שהרעידה את פני המים נגוז החיזיון. גם הכפר פולי איננו שלו כשהיה, אך עדיין ניתן לרדת ברחובו הראשי, לחלוף על כמה סדנאות לציור, לחצות את הגשר אל שדות האורז, לדלג על פני תעלות המים, לצפות באיכרים המובילים מים לשדות המרוחקים יחסית בעזרת אסל ודליים ולחזות בתפאורה הטבעית שלעולם איננה מעייפת. ___ גילי חסקין הוא מדריך טיולים ותיק שמוביל טיולים ברחבי העולם, כולל בסין www.gilihaskin.com |
