• למפת גאנה »בעשר בלילה נחת המטוס באַקְרָה. גל החום שקידם את פני היה שילוב בלתי אפשרי של סדום בצהרי יום קיץ ולחות של חמאם תורכי. פלגי זיעה זרמו מכל חלק בגופי, והיה נדמה לי שגם שיני מזיעות.
התור הארוך בדלפקי אולם הנוסעים האטום והמחניק בבירת גאנה לא עורר הרבה שמחה בלב, וזה היה כאין וכאפס לעומת מה שחיכה לי בביקורת המכס הדקדקנית. בלית ברירה עשיתי את מה שאני שונא: שלפתי שני שטרות של דולר, וחיפשתי בעיני את האדם הנכון. בתוך שתי דקות מצאתי את עצמי מחוץ לאולם הנוסעים, לוחץ את ידו של מר פנגוסי, מנכ"ל המשרד לאיכות הסביבה שקיבל את פני.
ד"ר ביל קלארק, איש ארגון שמירת הטבע העולמי המסונף לאו"ם, גוף אליו קשורה גם רשות שמורות הטבע בישראל, כבר שהה במלון ימים אחדים. היו איתו דודי ורניק, טייס ובעל חברה ישראלית להרכבת מטוסים קלים מסוג זאנר, איציק גלזר, מכונאי בעל ידי זהב, וצוות טלוויזיה שתיעד את המסע. ביל קלארק אסף את החבורה, כדי לפתוח מבצע לשימור הפילים באפריקה. הוא בחר בגאנה כמדינה הראשונה, בזכות החביבות והנכונות שגילה בקרב אנשי שמירת הטבע במקום.
לאחר שהשיג תקציב של 100,000 דולר מממשלת טייוואן, רכש ארבעה מטוסי סיור קלים. משימתם היתה לסייע לפקח ולבקר את הציד הבלתי החוקי בשמורת מולה (MOLE) בצפון־מערב המדינה – אלף קילומטרים רבועים של סוואנה סבוכה, שרובה חסום למעבר אדם.
המטוס שרכש מסוגל לטוס במהירויות נמוכות ובגובה נמוך, כמעט ללא השמעת רעש, כך שאפשר להפתיע בעזרתו את מפירי החוק. שמירת טבע באפריקה רחוקה מלהיות משחק ילדים, ולעיתים היא הופכת לקרב קטלני בנשק חם. כדי להבטיח את שלום הטייסים, התקינו דודי ואיציק בגחון המטוס מיגון נגד ירי מן הקרקע. חלקי המטוס הראשון נשלחו לגאנה כשהם ארוזים היטב, ובתוך כמה שעות הרכיב אותם איציק באחד מבסיסי חיל האוויר של גאנה.
בנוסף למטוסים, הביא קלארק לגאנה כמה רכבי שטח תרומת הצבא האמריקאי ומספר ג'יפים תרומת חברת מרצדס. בכוונתו לצייד באופן דומה גם את מאלי וסנגל וליצור בסופו של דבר שיתוף פעולה בין מדינות האיזור.
הנשיא נחלץ לעזרה
שלושה ימים שהיתי באקרה, ועקבתי אחרי הניסויים שנערכו לקראת הצגת המטוס בפני נשיא גאנה ושרי הממשלה. דודי הפגין ביצועי טיסה מופלאים לנוכח עיניהם המשתאות של טייסי קרב מקומיים. נשיא גאנה, ג'רי רולינגז, התגלה כטייס מיומן. הוא התיישב ליד מוט ההגה, ובעזרתו של דודי השתלט על המטוס והפגין ביצועים מרהיבים. אבל המטוס לא נועד לשעשועים.
שני טייסים מרשות שמורות הטבע של גאנה, אידי וקליידיס, למדו במשך שלושת הימים הבאים את סודות הטסת המטוס. חיל האוויר של גאנה סיפק לנו מפת ניווט לשמורת מולה. דודי הציץ במפה ונדהם לגלות שהיא בקנה מידה של 500,000:1. אחד הטייסים הביא מפה נוספת, באותו קנה מידה, ומבט חטוף גילה כי הדמיון בין שתי המפות מקרי לגמרי. דודי נבהל. הוא החליט לוותר על הטיסה בשטח הלא מוכר, בגלל "אי־ההסכמה" בין המפות, ובעיקר בשל תנאי הראות הקשים עליהם דיווח השירות המטיאורולוגי. אבל אז, כמו בסרטים, הגיע הנשיא לביקור נוסף ופתר את הבעיה: הוא "תרם" לדודי שני מטוסי קרב על טייסיהם, ואלה לימדו אותו את המסלול. הוא גם מינה את אלוף משנה קלי, שהיה בעבר מפקד טייסת הקרב של גאנה, כאחראי על הפרויקט כדי להקל על ביצועו.
בעוד דודי טס לדרכו, השכמנו קום ופתחנו במסע של 900 קילומטרים, לאורכה של גאנה כולה מדרום לצפון, אל שמורת מולה. 31 שעות ארכה הדרך, ובמהלך רובן קירטע הרכב בדרכי עפר. היה חם, למרות שהטמפרטורות היו נמוכות יחסית. האקלים של גאנה טרופי ומושפע משני גורמים: רוח יבשתית חמה ויבשה, המביאה עימה כמויות גדולות של אבק מן הסהרה שבצפון, ורוח ימית חמה ולחה, הבאה מן הדרום. אקלים זה מצטיין בכמויות גשם גדולות, ממוצע של יותר מ־2,000 מילימטרים גשם בדרום וקרוב ל־1,000 מילימטרים בצפון, שם רבה השפעתו של האקלים המדברי. העונה הגשומה בגאנה מתחילה במאי ונמשכת ארבעה חודשים. במשך חודשיים־שלושה לאחר שהיא מסתיימת השמים נקיים מאבק, אך השמש קופחת בעוצמה רבה. בשאר חודשי השנה מכסה את גאנה ענן האובך הנורא מהסהרה, אך הטמפרטורות סבירות יותר. בתקופה זו שהינו בגאנה. בשעת לילה מאוחרת הגענו ללודג' של השמורה, ונפלנו כאבנים על המיטות.
מי שמכיר את הלודג'ים של קניה, נכונה לו בגאנה הפתעה לא נעימה. רק אחת לכמה ימים זרמו מים בברזים, ואת הגנרטור שסיפק חשמל כיבו בעשר בלילה. רוב הפעילות הלילית התבצעה לאור עששיות. בחצר היתה בריכה מלאה מים. בוקר אחד ניקו אותה משיכבה עבה של בוץ, שכיסתה את הקרקעית, ולאחר הניקוי מילאו אותה שוב. אחד העובדים קפץ והתרענן במימיה, אך מנהל הלודג' התרגז. המים, צעק, נועדו למקלחות ולבישול. הגילוי הזה פתר תעלומה שהטרידה אותי מהיום הראשון לשהותי במקום: מדוע צבעו של התה מוזר?
עם בוקר יצאנו לסיור ראשון בשמורה. לא הרחק מן הלודג' גילינו שתי בריכות מים גדולות מאוד. אלה, סיפר הפקח שליווה אותנו, משמשות מקור המים העיקרי לבעלי חיים ואתר מרבץ פופולרי לתנינים ולשאר חיות הבר. בירור קצר העלה שאחת הבריכות היא גם מקור המים שלנו בלודג'.
כתם לבן
התנועה ברכב בתחום השמורה כמעט בלתי אפשרית, ולכן סיירנו בעיקר ברגל. לפקח שהוביל אותנו היה רובה, למרות שרובה רגיל אינו יעיל נגד פילים. את רוב השטח מכסים עצים וצמחים עשבוניים, היוצרים סבך בלתי עביר, גם לא להולכי רגל. אפשר לצעוד רק בשבילי החיות, שהפכו גם לשבילי הציידים. מי שסוטה מן השביל עלול לאבד את הדרך. למעשה, אופיה של השמורה מאפשר לסייר רק בקצותיה; שאר השטח ריק מאדם. זהו שטח ענק ולא מוכר, המהווה "כתם לבן במפה".
במהלך הסיורים הרגליים נקלעתי לא אחת למצבים בלתי נעימים. באחת הפעמים יצאתי לצלם בעלי חיים הבאים לשתות מים. הלכנו קרוב מאוד לגדת הבריכה, תוך בחינה מדוקדקת של הקרקע מחשש לתנינים האורבים לטרפם בבוץ. לפתע, מאחורי אחד העצים, במרחק חמישה מטרים מאיתנו, צץ פיל זכר גדול. קפאנו במקום. הפיל ניפנף באוזניו במחוות איום עצבניות. וכך ניצבנו: משמאלנו פיל זועם, ומימיננו בריכה שורצת תנינים. ממעמקי הזיכרון הידהד קולו של ביל קלארק: "לעולם אל תפנה את גבך לפיל, ואל תברח ממנו במרוצה. תתרחק ממנו בזווית של 90 מעלות, בתנועה איטית וקצובה". העצה הוכיחה את עצמה. ניצלנו.
אבל הטיולים ברגל לא היו רק מקור סכנה. הם איפשרו לי להתבונן באורח החיים של החיות בסביבתן הטבעית, בלי להפריע להן. פגשתי חלק מ־700 הפילים החיים בשמורה. עמדתי פנים אל פנים מול אנטילופות למיניהן, בבונים וקופים ירוקים. אריות ולביאות כמעט לא ראיתי, וגם הבאפלו התגלה כביישן גדול. במהלך השיטוטים גיליתי תילים רבים של טרמיטים, ושמעתי על כשבעה מיני נחשים ארסיים. את המפורסם בהם, הקוברה היורקת, פגשתי כשהייתי בתוך הרכב. נחש זה, שגודלו כגודל צפע, יורק ארס לעיני קורבנו וגורם למותו בייסורים קשים (ראה המאמר "ידידתי הקוברה היורקת", מסע אחר 29, נובמבר 1992).
הפקחים סיפרו לי שהשריפות בשמורה שכיחות למדי, וכי הן נגרמות בדרך כלל על ידי התושבים היוצאים לציד. בעזרת האש מבריחים הציידים את החיות ממחבואן. בשטח שרוף ופתוח קל יותר לזהות את בעלי החיים מרחוק, ומלאכת הציד נעשית פשוטה יותר. אך שטח סוואנה שרוף הוא אחד המחזות הקשים בהם נתקלתי בגאנה.
גילויים אנושיים
צילום פילים במהלך הרחצה הוא אחת החוויות המרתקות שצלם טבע יכול לאחל עצמו. הפילים הצעירים צוללים במים, ורק חדקיהם מזדקרים כמו שנורקל ארוך במיוחד. את השהות במים הם מנצלים גם לשעשועי מלחמה. באחת הפעמים ראיתי משפחת פילים מתקרבת לבריכה שבה שיכשכה משפחה אחרת. הצעירים והוריהם יצאו מן המים וליטפו בחדקיהם את האורחים. גילויי "אנושיות" אלה אינם מפתיעים את מי שמכיר את נוהגי הפילים. ידוע, למשל, שפילים אינם נוטשים פצועים בשטח. כשנפצע פיל מירייה, למשל, תומכים בו חבריו הבוגרים משני צידיו ומלווים אותו למקום מבטחים, הרחק מעיני הציידים.
את הפילים צדים בעיקר למען השנהבים, אך אפשר להפיק רווח נאה גם מבשרם. מחיר השנהב מרקיע שחקים בשוקי המזרח הרחוק, ותמורתו מקבלים בגאנה מאות דולרים. במדינה שבה השכר הממוצע בעיר הבירה הוא 30 דולר לחודש מתפתים אנשים לצאת לציד לא חוקי. בשל כך, הולכת אוכלוסיית הפילים בגאנה ומתמעטת. הציידים מעוניינים בעיקר בשנהבים הגדולים, אלה המעטרים את פניהן של מנהיגות העדרים, שגילן בין 30 ל־35 שנים. נקבה בוגרת זוכרת את הדרכים המוליכות אל מקורות מים מרוחקים, שאינם מתייבשים גם בשנות בצורת, וקטילתה עלולה לגרום למותו בצמא של עדר שלם.
אחד הסיפורים המעניינים הנפוצים בקרב תושבי שמורת מולה קשור בכוח הזיכרון של הפילים. אדם אחד עסק בציד פילים ובסחר בשנהבים ונעשה עשיר מופלג. יום אחד הגיע נשיא גאנה לבקר בשמורה. צייד הפילים התנדב לארח אותו, ומימן מכיסו את הוצאות האירוח. בסופו של הביקור, כשלחץ הנשיא את ידו לאות תודה, לא ידע שזהו גדול ציידי הפילים בגאנה.
הפקחים והקצינים בשמורה נפגעו והחליטו ללמד את הצייד לקח. הם עקבו אחריו במשך זמן רב והפגישו אותו פנים אל פנים עם פילה בוגרת. זו לא היתה סתם פילה גדולה; ארבע שנים קודם לכן היא נפצעה מירייה של אותו צייד, ודמותו היתה זכורה לה היטב. כאשר נתקלה בו שוב, זיהתה אותו מיד, רצה לעברו ורמסה אותו למוות.
לא כל הציידים מחפשים פילים. ציד פילים, אחרי הכל, אינו משימה של מה בכך; אי־אפשר לקטול פיל ברובה רגיל, וציידי הפילים המקצועיים מצטיידים ברובים ובתחמושת מיוחדת, המכילה כמות גדולה של חומר נפץ. סוג זה של נשק עולה כסף רב. בדרך כלל, אין הציידים מתרגשים מנוכחות הפקחים בשטח. במקרה של עימות, הם עלולים לירות בהם, והיו אירועים שהביאו למותם של אנשים.
בעקבות הציידים
תפקידנו היה להניס את הציידים. לאורה של עששית תכננו באחד הלילות בלודג' את פריסת המארבים. השכם בבוקר, לאחר שיעור קשר קצר, בו למדו פקחי השמורה להתקשר עם הטייסים, יצאנו לדרך. החוליות התפזרו בשמורה. הם התרכזו באיזור הבריכות הצפוניות, המרוחקות כמה עשרות קילומטרים מן הלודג'.
דודי ואידי סרקו את השטח מן האוויר, והיו אמורים לכוון את צוותי הקרקע במקרה של זיהוי ציידים. לאחר שעות אחדות התברר שהציידים החליטו לא לצאת לשטח: אימת המטוס החדש שהגיע לאיזור נפלה עליהם.
למחרת יצאנו לפגוש שני ציידים שנתפסו בידי הפקחים, ועמדו למשפט. אחד הציידים נאשם בכך שירה בפקח ופצע אותו. מצבם הכלכלי של העוסקים בציד היה טוב יותר מזה של שאר תושבי הכפר. הם לבשו בגדים מערביים ונראו מטופחים יחסית.
כאשר מרשיעים בפעם הראשונה אדם בציד פילים, הוא נאסר למשך שלושה ימים ומשוחרר בערבות של 200,000 סדי (קרוב ל־70 דולר) למשך שנתיים. הקנס מרתיע, משום שהוא שווה ליותר משלושה חודשי משכורת ממוצעת. לתושב גאנה אין בדרך כלל סכומי עתק כאלה, והוא נאלץ ללוות את מרבית הסכום מבני משפחתו שבכפר ומחבריו. אלה ינסו למנוע ממנו מלהמשיך את הפעילות הבלתי חוקית בעתיד, שכן אם ייתפס שנית, יילקח מהם הכסף ויועבר לרשות המדינה. צייד שנתפס פעם שנייה צפוי לשלוש שנות מאסר בכלא שהתנאים בו קשים מאוד.
בשמורת מולה הוקמו כמה מחנות פקחים, בריחוק מיישובים, והפקחים אורבים לציידים. עיקר הציד מתבצע באיזור הדרומי והמזרחי של השמורה ושם מרוכזים מרבית הפקחים. כקילומטר מן הלודג' שוכן כפר מיוחד, שהקימה ממשלת גאנה עבור משפחות פקחי השמורה. הכפר בנוי כ"רכבת", והחצרות בין הבתים משמשות כמטבחים פתוחים. כל משפחה חיה בחדר אחד המיועד לשינה, והמטבח והשירותים נמצאים בחצר. בכל כניסה ניצב כלי עץ גדול המשמש להכנת המאכל הלאומי, הפופו, דייסה לבנה וסמיכה שנעשית משורש דמוי בטטה. לרשות כל תושבי הכפר עומד ברז מים אחד.
תוך כדי שיטוט בכפר נתקלתי בלהקה מקומית. הלהקה הנעימה את השעות שלפני שקיעת השמש במוסיקה קצבית, שגרמה לילדים ולבני הנוער לפרוץ בריקודים. העור שעל אחד התופים היה מוכר: החברבורות בצבעי לבן וחום הסגירו את העובדה שפעם היה זה עורה של אימפלה.
