המסע שלנו בגאורגיה החל בבירה טיביליסי, שקיבלה את פנינו במזג אוויר חם ולח. משם יצאנו אל עבר ההרים הגבוהים, אל הקווקז. כל זוג או שניים נסעו בג'יפ משלהם, ואת השיירה הוביל בגאון המדריך, שגילה בקיאות מופלגת בדרכים הפתלתלות, בהיסטוריה ובתרבות המקומית, בחי ובצומח, ובעצם בכל דבר. הדרך צפונה לא סיפקה לנו רמזים על העתיד לבוא. ראינו לא מעט מפלצות בטון סובייטיות מוזנחות ועלובות, רכבי לאדה ישנים שמיועדים לארבעה נוסעים ומסיעים שבעה ויותר, משאיות רוסיות עצומות, שכבר שנים לא ביקרו במוסך, כביש מחורר שחלקו נשטף והוא נראה כמו דרך משובשת להחריד ותחנות דלק עם משאבות שאצלנו היו מונחות אחר כבוד במוזיאון.
ארוחת ערב אצל ז'אז'א קרחונים ושלוגיות (שלוליות של שלג) כיסו את המדרונות העצומים. פה ושם נראו עדרי צאן משוטטים על הפסגות. כשחצינו מעבר הרים בגובה של 3,000 מ' מעל פני הים, גילינו פתאום את הכפר דרטלו, ששוכן על גדת נהר גדול. בדרטלו פגשנו את ז'אז'א, שאירח אותנו באכסניה שלו, שמיועדת לתיירים המעוניינים להכיר מקרוב את האתרים האותנטיים והמעניינים ביותר בגאורגיה. אחרי שהתמקמנו בחדרים הצנועים, התכנסנו לארוחת ערב שכללה הרבה משקאות חריפים, חינקלי כפרי (כיסוני בצק מאודים ממולאים בשר), חצ'פורי מעולה (בצק ממולא גבינות), סלטים עתירי כוסברה, סלטים נטולי כוסברה, שיפודי בשר גדולים ומצב רוח משובח. גאורגיה היתה ועודנה ארץ מעבר חשובה בין הים השחור לים הכספי. חלק מנתיבי המסחר של דרך המשי עברו בין הקווקז הגבוה לקווקז הנמוך במדינה. מיקומה האסטרטגי גרם במשך ההיסטוריה למעצמות רבות (יוונים, פרסים, רומים, מונגולים, טטארים, עות'מאנים ורוסים) לכבוש את המדינה ולהשתלט על דרכי המסחר ועל הגישה לים השחור. כל אחד מהכובשים הטיל על האוכלוסייה מיסים רבים. לא מעט תושבים ברחו אל "מקלטי המס" של ההרים, הרחק ממשטרים זרים וממחוזות ילדותם. הבידוד מהסביבה יצר אצל אנשי ההרים ז'רגון מקומי ומנהגים ייחודיים והשפיע גם על סיפורי העם ואפילו על סוגי האלכוהול שהם לוגמים. התושבים שנמלטו מארצם הקיפו את עצמם במגדלים כדי לחמוק מהפולשים, קווקזים, צ'צ'נים או שבטי קווקז אחרים, שפלשו למרחב המחיה של המקומיים כדי לבזוז את תבואתם ונשיהם. כדי לשרוד את תנאי החורף הקשה, התושבים יצרו ביניהם ערבות הדדית, שבמסגרתה לימדו את ילדיהם קרוא וכתוב, בנו כנסיות, שמרו על המורשת והעבירו אותה מאב לבן. הגאורגים ה"גולים" למדו לגדל לעצמם חיטה וירקות, פרות, כבשים ויאק, ולדאוג לעצמם למאגר מזון שלא יושפע מגורמים חיצוניים. המאחר שלנו, ז'אז'א, בן חבל טושטי, מקבל את ההזמנות לביקורים באכסניה שלו בביקור החודשי שהוא עורך בבירה טיביליסי. רק מעטים מגיעים לחבל הארץ ההררי הזה, ברגל או בג'יפים, המלא קרחונים, נהרות, מפלים, פרחים, כפריים קווקזים ופסגות של 5,000 מ'.
חיוך שכולו זהב את הבוקר שלמחרת התחלנו בשוק של טלאבי, שם נתקלנו בצבעוניות נפלאה. על המדפים ראינו עגבניות אדומות וגדולות בטעם של פעם, דגים חיים באמבטיות קטנות, גבינות יבשות ומלוחות מסודרות לגובה, פירות, הרבה צמחי תבלין, עשבי תיבול והרבה נשים. הנשים, שרובן מאזרבייג'אן ולרובן זקנקן קטן ומטופח וחיוך החושף שיני זהב, מנהלות את השוק. הגאורגים מתעקשים שלנשותיהם שיניים מקוריות, בעוד ש"בעלות הדוכן" האזוריות חושפות חיוך של זהב, שגורם לך לקנות אצלן עגבניות ולהצדיק את הקלוז-אפ על פניה המחויכות של המוכרת. אספנו תצלומי חניכיים, קנינו מצרכים לשקשוקה ונסענו מערבה לעבר אגם ז'ינוואלי.
את סטלין פגשנו מפוסל באחד הכפרים בדרך. למרות היד הקשה שנקט סטלין כלפי הגאורגים, כששלט על האימפריה הסובייטית, ולמרות העובדה שהתכחש למוצאו הגאורגי, הופתענו לגלות את הפסל שלו. סטלין, שהפך את ברית המועצות למעצמה השנייה החזקה בעולם, טבח בדרך בבני עמו (ובעמים נוספים בברית המועצות), יצר את הקולקטיבציה ואת הקולחוזים הידועים לשמצה, שלח איכרים לגולאגים והרעיב אותם למוות. מוזר, אבל האיש שיצא למסעות טיהורים בכל רחבי האימפריה שלו, עדיין מושא להערצה. אנחנו מתגעגעים לתקופה של סטלין, סיפרו לנו הגאורגים, לימים שבהם המשכורת, על אף שהיתה נמוכה, נכנסה בזמן. באותם הימים היה לנו ביטחון כלכלי, התשתיות טופחו, היינו חזקים. היום, אמרו לנו אנשים ברחוב, כל הכסף נמצא בטיביליסי, אנחנו חיים מהיד לפה, התשתיות קורסות ואנחנו מרגישים נטושים. עצמאות? מובן שאנחנו רוצים עצמאות, אבל אנחנו רוצים לחיות בכבוד – ועכשיו אנחנו עניים. לפני כל ארוחה משפחתית, ראש המשפחה מוזג לכוסות אלכוהול מקומי (צ'אצ'ה או ז'יפיטאורי), שמשבש את המחשבה. כשכולם נושאים את כוס המשקה מעלה, ראש המשפחה נושא נאום שנקרה "תמדה". שום נוכח אינו מעז לפצות את פיו במהלך הנאום, כולם נושאים את עיניהם אל הנואם שמאריך בדברים. בתום הנאום, עם קריאת ה"לחיים", כולם מרקנים את הכוסות לתוך גרונם, וראש המשפחה קובע מי יישא את הנאום הבא.
כשארוחת הצהרים יושבת עמוק בבטן, עלינו על הדרך הצבאית לעבר כפר הסקי גודאורי. בדרך צפינו בפריחה, בנהרות, בכפרים ובאגם. אל מרפסת התצפית שבנו הסובייטים הגענו לאחר מנוחה קלה. זכינו בתצפית מרתקת ממרומי מרפסת עגולה, שבה מצוירים חיי הגאורגים משולבים בחיי ברית המועצות ומוצגים ב"סימביוזה מופלאה". קוסמונאוטים רוסים מול עובדי אדמה גאורגים, אנשים מחוללים בחדווה כשבידם האחת חליל רועים ובידם השנייה רובה להגנת המולדת בריה"מ. הכל דבש (וחינקלי, חצ'פורי וצ'אצה) ירדנו דרך מפלי רסיסים ששטפו את הרכב לכפר שתילי, שממוקם על הגבול שבין גאורגיה לרוסיה. שורנה, גאורגית שלא מדברת שפה זרה למעט ניב מקומי, קיבלה את פנינו בבית המגדל שלה ואנו התפזרנו על דרגשי עץ.
הכפר שתילי נראה כמו ציור. מגדלים פזורים על מצוק נישא, סמטאות צרות ותלולות בין מבני הצפחה הגדולים, נהר שזורם בשאון מתחת לכפר. התחושה היא של קצה העולם: יופי שאין שני לו, בדידות בלב רכסים עצומים, תושבים שחיים על חלב הפרה ובשר הכבש, פראות וראשוניות. הרגשנו כאילו אנחנו הראשונים והיחידים שהגיעו אי פעם לכפר. הלכנו לטייל בסביבת הכפר והגענו ל"קפדוקיה הקטנה" – תצורות סלע בצורת תלים, שמזכירות את אחר האתרים התיירותיים היפים בתורכיה, וכאן, כמעט אף אחר לא יודע על קיומו. הסלעים היו בצבע סגול עמוק, התלים גבוהים ומרשימים, הגבול נמתח ממש מתחתינו ואנחנו לבד.
ערב הסיום הקווקזי שלנו היה ערב של פוקן – הגראפה הגאורגית פעלה את פעולתה וגרמה לריקודים, שירה, תמדה אחרי תמדה, בדיחות ואפילו קטעי תיאטרון. חצ'פורי, חינקלי, בשר ברוטב, כוסברה עם סלט, לחם חם וחצילים בקרם שקדים ואגוזים – כל אלה לא הקלו על הראש הכבד והגוף המתנדנד. כשהאלכוהול עושה את דרכו בתוך הנימים את הראש – דבר לא עומד בדרכו. שבנו אל טיביליסי ונכנסו למלון בשדרות רוסתוולי (על שמו של שותא רוסתוולי, מחבר האפוס "עוטה עור הנמר"). איזה הבדל של שמים וארץ. רק לפני רגע היינו בקצה הקווקז, ועתה אנחנו בקרבת חנויות מותגים. העיר רוחשת, הנהגים צופרים, הרבה עשן. סוף סוף אספרסו כמו שצריך, מיטה נוחה וטלוויזיה. המציאות המתהווה טפחה על פנינו והזכירה לנו שמחר אנו שבים הביתה. קאומרג'וס (לחיים), גאורגיה. |
יזהר גמליאלי – ממקימי חברת טריפולוג'י ובעליה, בעל ניסיון רב בבניית מסלולים למגוון יעדים. כיום מתרכז בפיתוח יעדים חדשים, בהכשרת מדריכים וביצירת תכנים |