ב-1956 התקבלה ביוזמת הנשיא הברזילאי, ג'וסלינו קוביצ'ק, ההחלטה על הקמתה של ברזיליה – הבירה החדשה. עיר שנבנתה יש מאין, על שטח ריק לגמרי ושומם, המהווה בחמישים ומשהו השנים האחרונות מעבדה חיה לבדיקת שאלות קשות בתחומי הארכיטקטורה והסוציולוגיה. כבר היום אפשר אמנם לראות איך הצרכים האמיתיים של האוכלוסייה גוברים על התוכנית הארכיטקטונית, אך למרות השינויים שהכתיבו הזמן והמציאות ניכרות עדיין בברזיליה הליריקה וההרמוניה שעליהן חלמו מקימי העיר, ובראשם האדריכלים הברזילאים אוסקר נימאייר ולוסיו קוסטה. ברזיליה "מונחת" בעדינות על הטופוגרפיה. זו עיר נמוכה ופזורה המכבדת את הנוף המישורי, יש בה שטחים נרחבים של מדשאות וצמחייה, ואין צפיפות של מבנים בשטח תוכנית האב. המבנים של נימאייר הם כמעט שיריים. ממש כפי שרצה, הם מעוררים עדיין הפתעה ופליאה. בניין משרד החוץ הברזילאי, ה-ITAMARATI, מעוצב בקשתות ומוקף במים, הכנסייה המרכזית מעוצבת ברצועות בטון המופנות מעלה בצורה המזכירה כפות ידיים המתחננות לאלוהים, ובין רצועות הבטון משטחי זכוכית שקופים המאפשרים למי שנמצא בתוך שטח הכנסייה להביט היישר למעלה לשמיים. פסלים בדמות מלאכים ענקיים תלויים בחוטים שקופים ומתעופפים מעל חלל הכנסייה. גם במינהוקאו – "התולעת הגדולה" – מבנה נמוך וארוך, באורך כקילומטר, שמונח כמין חיה ארוכה על הטופוגרפיה המישורית ומהווה חלק מאוניברסיטת ברזיליה, ניכרת ההרמוניה בין הארכיטקטורה לבין הנוף. את הליריקה אפשר למצוא גם בכנסייה הקטנה בצורת שבלול, ובבית הנשיא שלצידה, המכונה "ארמון הזריחה" ובנוי גם הוא קשתות קשתות.
ב-1968, במסגרת סיור לימודים של חטיבת הביניים בבית הספר שבו למדתי בסאו פאולו, נסעתי לברזיליה. הייתי אז בת 13, וברזיליה היתה בת שמונה. הקבוצה מנתה 60 ילדים ועשרה מורים, ושהינו בברזיליה חמישה ימים. בשלושת הימים הראשונים נלקחנו לסיור בעיר החדשה. למדנו על העקרונות הארכיטקטוניים שלה, ביקרנו במשרדי הממשלה המרשימים, וצעדנו ברחובות הנקיים ועל המדשאות הירוקות. ביומיים הנותרים סיירנו בערי הלוויין. לא אשכח את הסיור הזה כל חיי: האוטובוס נעצר במרכז אחת מהן, צ'אילנדיה (CEILANDIA ). המורים חילקו לנו ניירות עבודה, ובהם שאלות שהיינו אמורים להציג לאנשי המקום, כגון בן כמה אתה? מהיכן באת? מה מקור הפרנסה שלך? כמה אתה משתכר? כמה ילדים יש לך? וכדומה. התחלקנו לזוגות וקבענו להיפגש ליד האוטובוסים שלוש שעות מאוחר יותר. המקום נראה כמו שכונת עוני ענקית וצפופה. המוני אנשים, שנראו עניים מאוד, מילאו את הסמטאות, ובכל מקום היו ילדים מלוכלכים ובוכים. הביוב זרם ברחובות, הבתים היו צריפים עשויי פח, קרטון ועץ. ההבדל בין מה שראינו בשלושת הימים הראשונים, בעיר המתוכננת והמהודרת, ובין המקום הזה – זעק לשמיים. אני זוכרת בדיוק מה הרגשתי כאשר הסתובבתי שם, כשראיתי את האנשים, וכשגיליתי שהם אלה שבנו את העיר במו ידיהם. ערי הלוויין האלה התפתחו מאוד שנים שחלפו מאז. חלקן הפך לשכונות פועלים מסודרות, ותנאי החיים בהן השתפרו. אחרות, במיוחד צ'אילנדיה, נותרו שכונות עוני, ותנאי החיים בהן קשים מאוד גם היום. תקווה חדשה האתר שנבחר הוא הרמה המרכזית, כאלף קילומטרים צפונית-מערבית לריו דה ז'נירו, וכ-900 קילומטרים צפונית לסאו פאולו. מבחינה גיאוגרפית זוהי רמה הנמצאת בגובה של כ-1,000 מטר מעל פני הים, במדינת גויאס (GOIAS). מזג האוויר בה יבש, גשמים יורדים שם רק במשך שלושה חודשים בשנה – מדצמבר עד פברואר – השטח מישורי לחלוטין, פתוח, והצמחייה נמוכה ודלילה. ב-1956 הוקמה ועדה שהיתה מורכבת מארכיטקטים וממתכנני ערים. הם בחנו הצעות שונות למבנה העיר שהובאו בפניהם. בוועדה זו ישב, בין היתר, האדריכל הברזילאי אוסקר נימאייר. תוכנית האב שנבחרה היא של מתכנן הערים לוסיו קוסטה. על פי תוכניתו של קוסטה היתה העיר אמורה להיות בעת ובעונה אחת מפוזרת ומרוכזת, כפרית ועירונית, לירית ופונקציונלית. אוסקר נימאייר הוא האדריכל שליווה את ביצוע העבודות, ותיכנן ועיצב את הבניינים הציבוריים המרכזיים של העיר. עבודות הכנת הקרקע (במקום לא היה יישוב כלשהו קודם לכן) החלו בסוף 1956, וב-21 באפריל 1960 נוסדה העיר ברזיליה. תפיסתו החדשנית של קוסטה בכל הנוגע למבנה הבסיסי של העיר, בצירוף העיצוב הבלתי שגרתי והמרהיב של הבניינים שבנה נימאייר, הפכו את ברזיליה לשם דבר בעולם האדריכלות של שנות ה-60. ברזיליה סימלה את התקוות החדשות ואת הפריחה התרבותית שהתחוללו בברזיל בסוף שנות ה-50 ובתחילת שנות ה-60. באותה התקופה פרחו הבוסה-נובה, בתחום המוסיקה, יוצרים כוולפי וקריבה באמנויות הפלסטיות, והקודים, השפה והצורות של נימאייר באדריכלות. כל אלה, ובייחוד ברזיליה, סימנו אז את הסטנדרטים החדשים. נימאייר חולל מהפכה בכל המושגים הארכיטקטוניים של ברזיל דאז, והאוונגארד שהיווה בתחום זה העניק לו מהר מאוד מנהיגות מקצועית, הערכה ויוקרה בינלאומיים. במאמר שכתב על הרעיונות שהינחו אותו בתכנונה ובבנייתה של ברזיליה כתב: "ניסיתי להנחות את הפרויקט מתוך ראייה ארכיטקטונית חופשית ויצירתית – ארכיטקטורה שאינה מבוססת על הכפייה הקיצונית של הפונקציונליזם, אלא על חיפוש אחר פתרונות חדשים ומגוונים, שעולים במידת האפשר בקנה אחד עם ההיגיון ההנדסי. כל זאת מתוך הוודאות, שבסופו של דבר ישארו אך ורק הפתרונות היפים, הבלתי צפויים, ההרמוניים… אני משוכנע שהארכיטקטורה אינה מהווה שאלה של הנדסה בלבד, אלא ביטוי של הרוח, הדמיון והשירה… רציתי שהבניינים יהוו דבר מה חדש ושונה, ושיגרמו להפתעה ולהתרגשות. וכך חיפשתי צורות אחרות, שלמרות שסתרו דרישות פונקציונליות מסוימות, מקנות למבנים אופי מיוחד, קלילות ותחושה כאילו הם מונחים בעדינות על האדמה". לוסיו קוסטה עיצב את תבניתה של העיר בצורת צלב – העיר כולה בנויה סביב שני צירים מרכזיים המצטלבים במרכזה. יש הרואים בזה סמל לכיבוש ברזיל על ידי הציוויליזציה הברזילאית – אזכור לכובשים הפורטוגליים, שהציבו צלבים בכל מקום חדש שאליו הגיעו כדי לסמן את שלטון הציוויליזציה הפורטוגלית הנוצרית. כאן הציב קוסטה, את הצלב שלו, את שני הצירים המרכזיים של ברזיליה בלב ליבה של ברזיל. על הציר המתמשך מצפון לדרום ("הכנף" בפי אלה המשווים את תבנית העיר לציפור או למטוס), שאורכו כ-13 קילומטרים, נבנו בנייני המגורים, רובם רבי קומות. בציר מזרח-מערב ("הגוף"), שאורכו כשישה קילומטרים, נבנו בנייני המשרדים, המרכזים הפוליטיים והאדמיניסטרטיביים. ארמון הנשיאות, בית המשפט העליון וארמון האסיפה הלאומית שוכנים בצידיה של כיכר המכונה "כיכר שלוש הרשויות". מוקדי התרבות והבילוי והפעילות הכלכלית מרוכזים סביב נקודת המפגש בין שני הצירים. אלה המשווים את העיר ליונה ורואים בה ביטוי לרוך, לנועם ולהרמוניה שלוסיו קוסטה ואוסקר נימאייר רצו לשוות לעיר, רואים במפגש-הצירים, בתחנה המרכזית של ברזיליה, את לבה של היונה.
רמזור כסימן תכנון התחבורה בעיר התבסס על עיקרון הזרימה המתמדת. כלי הרכב נותבו למפלסים שונים ולכבישים שעוברים זה מעל זה, ללא צמתים וללא רמזורים. עם זאת, כיום מתמודדת התחבורה העירונית עם בעיות קשות של עומס תנועה, ובשנים האחרונות נאלצו להציב בעיר רמזורים. בתוכנית האב המקורית לא נכלל בברזיליה איזור תעשייה. העיר תוכננה כמרכז פוליטי ותרבותי בלבד. ריבוי התושבים והצורך למצוא מקורות פרנסה לאוכלוסייה מאלצים את הרשויות לשנות את התפיסה המקורית, ולפתח איזור תעשייה הגורם זיהום אוויר. מתכנן הערים סרג'יו לרמן נולד בברזיל וחי בתל אביב. לדבריו, תחנת האוטובוסים המרכזית של ברזיליה היא פסגה אמיתית בתחום תכנון הערים. התנועה זורמת ממנה ואליה בשישה מפלסים שונים באופן שוטף, ללא פקקים, ללא הפרעות לחיים התקינים של העיר, ללא פילים לבנים. כל התחבורה העירונית, הבין-עירונית והבין-מחוזית, עוברת באופן הרמוני וחלק בתחנה הפתוחה, המאווררת והיעילה. לרמן אמנם מעריך את יופיים של חלק מהבניינים של נימאייר, אך מותח ביקורת חריפה על תכנון העיר בהקשר הארכיטקטוני של ימינו. לטענתו, נימאייר הוא דוגמה למהפכן אוונגרדי שהפך לחלק מן הממסד עצמו, ממסד שהאדריכלים של ימינו צריכים להתמודד עימו ולהילחם בו. ברזיליה, הוא אומר, תוכננה בתקופה שבה ניסה עולם האדריכלות שפה חדשה בהתפתחות האנושית – שפת המהירות והתנועה, שפת הזרימה המתמדת. קנה המידה והמרכיב המרכזי לבניית ערים על פי שפה זו הוא המכונית ולא האדם. כמו העיר שנדיגר בהודו, שתיכנן האדריכל הנודע לה קורביזייה, כך גם ברזיליה נבנתה עבור מכוניות. העיר אינה מתאימה להליכה ברגל. הקצב שלה הוא קצב המכונית ולא קצב האדם. מתכנני הערים של ימינו מנסים לחזור לקנה המידה האנושי, ושואבים את רעיונותיהם מערים עתיקות באירופה כפירנצה, סיינה, לוקה, פיסטויה – ערים שהכיכרות הקטנות בהן היוו נקודות מפגש אנושיות. בכיכרות האלה ניצבו תמיד הכנסייה, בניין העיריה ובמה קטנה למקהלה. לרמן מזכיר בהקשר זה גם את יפו כדוגמה מנוגדת לברזיליה בכל הקשור לדרך החשיבה של מתכנני שתי הערים. המוטיב החוזר ונשנה בהשוואה עם ברזיליה ובביקורת עליה הוא היעדרן של נקודות מפגש אנושיות. לדעתו של הרמן אין קושי רב למצוא מרכיבים בעלי מאפיינים פשיסטיים בתפיסה הארכיטקטונית של ברזיליה: מרחבים ענקיים, מבנים בעלי ממדים אדירים, שטחים ציבוריים ריקים וגדולים, ובתוך כל זה האדם הקטן, חסר-האונים מול העוצמה של השלטון המוצאת את ביטויה בארכיטקטורה המרשימה של העיר. בברזיליה, בניגוד לערים כיפו או פירנצה, אין מקום לאדם. אין בברזיליה תחושה של שכונה, אין עצים, אין הגנה מפני הרוחות החזקות המנשבות בחללים הפרוצים, אין חמימות של נקודות מפגש. זוהי עיר מנוכרת וקרה. הראיה לכך היא שתושבי ברזיליה מרבים לבקר ולבלות בערי הלוויין. שם, במרכזי העוני המקיפים את תוכנית האב, מוצאים תושבי ברזיליה מקומות בילוי, בארים, מסעדות קטנות, רחובות שכונתיים ושווקים. לשם הם נוהרים בסופי השבוע על מנת לחפש נקודות מפגש אנושיות. ערי הלוויין האלה הוקמו כמעט באקראי על-ידי פועלי הבניין שהובאו בשנות ה-50 מצפון-מזרח ברזיל כדי לבנות את הבירה החדשה. הפועלים הגיעו עם משפחותיהם, והתיישבו בשכונות עוני ארעיות סביב אתר הבנייה. רק לאחר זמן מה הבינו הרשויות את התופעה שהתהוותה: אוכלוסיית הערים הללו גדלה במהירות רבה (כאמור, היא עולה על זו של תושבי העיר עצמה ) ורוב תושביהן עובדים בברזיליה בעבודות שירות, בנייה, ניקיון ופקידות במשרדי הממשלה, בשגרירויות זרות ובארגונים כלכליים הפועלים בעיר.
לגור בברזיליה לאנארי מאשר חלק מהטענות שהעלה מתכנן הערים סרג'יו לרמן. הוא מספר שאנשים רבים, בעיקר אלה שעוברים לברזיליה מערים כמו ריו דה ז'נירו וסאו פאולו, אינם נהנים מחייהם בעיר. אווירתה המדכאת נובעת ממבנה העיר. יותר מדי שטחים ענקיים וריקים, בנייני ציבור מונומנטליים רבים מדי, התחושה שאין בתוך העיר מקום חמים ואינטימי להיות בו – כל אלה גורמים לכך שאנשים רבים מתלוננים על החיים בברזיליה ומרגישים בה בודדים ומנוכרים. ואם לא די בכך, דבר פעוט – היעדרם של שמות לרחובות, המסומנים באותיות ובמספרים – מוסיף ב-1978, עשר שנים לאחר הביקור הראשון, חזרתי לברזיליה. הזיכרון החזק ביותר שנשאר לי מביקור זה הוא מן השמיים הפרוסים מעל העיר. מעולם לא ראיתי שמיים כאלה: ענקיים, פתוחים ובהירים. ראיתי שם יותר כוכבים משראיתי אי-פעם בכל מקום אחר. מיסטיקנים ברזילאים רבים טוענים שבברזיליה קיימות "אנרגיות חזקות". יש משם יותר דיווחים על עב"מים מבכל מקום אחר בברזיל. זו אולי גם הסיבה לכך שבקירבת ברזיליה קמה אחת מהקהילות המיסטיות הגדולות בעולם: עמק הזריחה, שם חיים במסגרות שונות, בכל מיני מקדשים, כנסיות ומקומות פולחן כ-7,000 מדיומים. הם מצפים בקוצר רוח ליצירתה של ציוויליזציה חדשה שתיווצר לדעתם מיד לאחר שכשלושה רבעים מן האנושות ייעלמו מעל פני כדור הארץ. |
