הפעם האחרונה שביקרתי בוורנאסי הייתה ב-1991 במהלך ה"טיול הגדול שלי לאחר הצבא". עכשיו פגשתי וורנאסי אחרת – צבעונית, המונית, עמוסה ורועשת יותר, בהיותה העיר הקרובה ביותר בדרך לעיר הקדושה "אללה-אבאד", בה מתקיים השנה הפסטיבל.
נדמה היה כי כל שניים וחצי מיליון תושביה יצאו אל הסמטאות. פקקת של ריקשות, טוקטוקים ואופנועים שהצפצוף הפך לחלק מתרבות הנהיגה שלהם עוד בטרם יצאו בכלל לדרכם. גם לו צעקתי את הצעקה העוצמתית ביותר, הקול שלי היה נבלע כלחישה רפה. נתקענו מספר פעמים מבלי יכולת לזוז בסבך אנושי בסמטאות, בדרך לראיון עם באבא ג'י – סאדו מהזרם האנאגורי.
הפעם פגשתי וורנאסי אחרת – צבעונית, המונית, עמוסה ורועשת יותר, בהיותה העיר הקרובה ביותר בדרך לעיר הקדושה "אללה-אבאד", בה מתקיים השנה הפסטיבל
סאדואים
פסטיבל הקומבה מלה ידוע בין היתר כהזדמנות לפגוש סאדואים – נזירים סגפנים מזרמים שונים. לכן היה לנו חשוב לפגוש ולראיין סאדו בטרם נגיע לשם.
כל קבוצה של סאדואים, מייצגת זהות קבוצתית שמחויבת לאורח חיים מסוים. הם שואפים ליצור אוטונומיה מהחברה הכללית אך לבנות קבוצה עצמאית מבחינה רוחנית וחברתית. בתוך תת הקבוצה שיצרו, הם פועלים כחלק מקולקטיב ומאמצים מנהגים חברתיים משותפים, כמו קבלת אמונה חדשה או סמלים כלבוש, צביעה באפר, תספורת מסוימת וכו'. כך הם מדגישים את שייכותם לקבוצה הזו.
32 זרמי סאדו קיימים בהודו כיום. המשותף לזרמים השונים, הוא התמקדות בעצמיות ומחויבות להגשמה רוחנית באמצעות פרישה מהחיים החומריים והחברתיים. לחלקם היו משפחות, אישה וילדים. חלקם עבדו במשרות מכובדות וביום בהיר אחד, הם קמו ופרשו מהבלי העולם הזה על ידי התנזרות מכל מה שקשור לתשוקות, תענוגות וצרכים חומריים לטובת הארה רוחנית.
קיווינו שבעזרת ראיון מקדים לפסטיבל, נצליח להבין כיצד אנשים בוחרים בדרך חיים המוותרת על כל מה שנותן לי משמעות בעולם הזה – משפחה, אהבה, חברות ומימוש עצמי.
פסטיבל הקומבה מלה, ידוע בין היתר כהזדמנות לפגוש סאדואים – נזירים סגפנים מזרמים שונים
באבא ג'י
באבא ג'י (טרילוק נאט בארו) חי בתוך חדרון קטן של 4 מ"ר על גדת הגנגס, בסמיכות לאתר שריפת הגופות "מניקרניקה גהאט". גחלת לוחשת שהובאה משם, מעשנת את חדרו עשרים וארבע שעות ביממה.
בקירות החדר הצבועים באדום, שלוש גומחות עם תבליט האל גאנש עטוי בשרשראות פרחים כמעט נבולים. בתוכן דחוסים גם מעט החפצים האישיים שברשותו – מברשת שיניים עכורה, מספריים גדולים, קופסת גפרורים, שתי חולצות ושני זוגות מכנסיים שחורים. וזהו.
נאמר לנו כי ברגע שבאבא ג'י יראה אותנו, הוא ידע להסתכל לתוכנו ולראות את עתידנו. ידע בדיוק את מה שאני הכי לא רוצה לדעת.
המיתוס טוען כי בעבר האנאגאורים, בהיותם חופשיים מכל חוק ועניין, נהגו לאכול בשר אדם. כיום הם מקיימים טקסים שמאנים באמצעות גולגולות של אנשים שתהליך השריפה שלהם לא הושלם. הם מקיימים אפילו טקסי וודו וכישוף שהתגלגלו לכאן מאפריקה.
השאלה הראשונה שסקרנה אותי כפסיכואנליטיקאית היתה נקודת המעבר של באבא ג'י מחייו הקודמים לפאזה הנוכחית ומאיזה רקע הגיע.
באבא ג'י טען שחייו הקודמים נגמרו ולכן נמחקו מזיכרונו. לדבריו לפני 12 שנים בשנת 2001, כשהיה בן 26 ולאחר שאביו נפטר, הגיע לראשונה לפסטיבל הקומבה מלה, שם פגש את הסאדואים. כך (לדעתי) מילא את החוסר באב עם דמותו של שיווא, והבין כי סיים את כל תפקידיו בחייו הקודמים.
באבא ג'י השתתק והדליק לעצמו צ'ילום, כלי עישון מחרס דמוי צינור, עם מנה נדיבה של מריחואנה. לאחר שאיפה עמוקה והשתנקות קלה, פלט עשן ודרכו מסר מידע נוסף. במשך חמש שנים הוא שוטט במקומות קדושים בהודו תחת עינו הבוחנת של הגורו ג'י בתקווה שיסכים לפרוש עליו את חסותו ולהוביל אותו.
הוא שקע לתוך שתיקה נוספת ובעיניים עצומות שאף מנה נוספת מהצ'ילום. מרגע שהתקבל על ידו היה עליו ללמוד לתרגל מדיטציה סודית, "סאנדה מנטרה", אל מול שריפת גופות על גדת נהר הגנגס.
חשבתי שאולי שאלות קטנות וקונקרטיות, יחליקו בגרון את התשובות שלו בקלות רבה יותר וכך התנהל הריאיון.
לשאלתי כיצד מתנהל סדר היום שלו, ענה שהוא עושה כל מה שהגורו אומר לו. "אתמול אמר לי להתבונן חמש שעות מול שריפת המתים. היום אמר לי לשבת ליד הגנגס וזה מה שאני עושה בלי לשאול שאלות, בלי לערער. להיות כנוע, זה המפתח".
בתשובה שלו לשאלה שלי, מהי האמונה המובילה את דרכו, מצאתי תשובה, שהבהירה לי משהו על משמעות הבחירה עבורו 'בדרך הסאדו". הבנתי אולי משהו על חוסר הנחת שלו, או הסבל עבורו הוא מחפש פתרון.
באבא ג'י ענה שעבורו יש רק אמת אחת והיא ללכת אחרי האל שיווה. האל שיווה הוא אחד מבין שלושת האלים המרכזיים בהינדואיזם, המכונים "הטרי מורטאליטי". הוא דמות מופת במיתולוגיה ההינדואיסטית, המייצגת את האיזון בין הרס לבנייה. הוא אל השינוי של התחדשות הרוח והיכולת להסתכל מעבר למציאות החומרית של העולם. דמותו משקפת את הרעיון של הגעה להארה מתוך התמודדות עם ההרס. שיווה אחראי על ההרס וההתחדשות, על מחזור החיים, קצת בדומה לעוף החול – הפניקס.
"שיווה הוא האב שלנו", אמר באבא ג'י, "הוא הכל בשבילנו. שיווה לא עושה הפרדה בין אנשים, בעלי החיים או אפילו אבן קטנה. אין שוני ואין קאסטות (ריבוד המעמדות הנוקשה בהודו) וחוקים בהתאם. תהיה פשוט, רגוע ומאושר. אין לי דאגות. אני לא צריך לדאוג לפרנסה או משפחה. אני מסתפק במועט שפשוט מגיע אלי.
נאמר לנו כי ברגע שבאבא ג'י יראה אותנו, הוא ידע להסתכל לתוכנו ולראות את עתידנו. ידע בדיוק את מה שאני הכי לא רוצה לדעת (צילום עמית אלוני)
בקירות החדר הצבועים באדום, שלוש גומחות עם תבליט האל גאנש עטוי בשרשראות פרחים כמעט נבולים
ומה קורה אם דברים לא מסתדרים? שאלתי ובאבא ג'י סיפר שנקע את הקרסול ולא הצליח ללכת. הוא פנה לשיווה ואמר לו שמספר ימים לא יצא לו לאכול משהו מתוק. למחרת חיכו לו עוגיות בחלון.
לבקשתי הוא שיתף ברגע מרגש שחווה. "בשנה שעברה חליתי עם חום גבוה. שכבתי וחשבתי שאני לא אשרוד. הרגשתי לבד ואז דמיינתי או הזיתי את הגורו שלי. ראיתי אותו מלטף לי את הראש. כשפקחתי עיניים החום שלי נעלם".
לדבריו הוא מאמין בגלגול נשמות ובגלגול הקודם שלו היה גם נזיר. בזכות הקארמה הטובה שהייתה לו בגלגול הקודם, הוא שב וחזר להיות נזיר גם בגלגול הזה.
האם מותר לך להיות עם אישה?
"לא זה אסור. אני מתפלל ל'מאדר טארה' וכל אישה עבורי היא האימא שבראה את העולם. אני עושה אימוני טנטרה כדי לשלוט על האנרגיה המינית שלי".
אבל אם כולם יהיו כמוך איך נתרבה ?
"לא כולם יכולים להיות סאדו כמוני. התפקיד שלי הוא לעזור עם האיזון בעולם. אין בי רצון לסחוף את כולם אחרי. זו מהות החופש. זה החלק שלי לטובת הקולאז' החברתי בעולם".
ביקשנו מבאבא ג'י להדגים לנו טקס שמאני והוא הצטנע ואמר שאם כבר טקס אז אין טוב מלצפות בגורו שלו, מוביל הדרך.
לשם כך היה עלינו לקבל תחילה את הסכמת הגורו לפגוש אותנו. באבא ג'י ביקש לצלם אותנו בעזרת הסמארטפון החדיש שלו ולשלוח את התמונות בוואטספ לגורו. ניסיתי לארגן את התלתלים הפרועים ולהגדיל את החיוך. מתח ההמתנה לתשובתו הרגיש כמו לפני תהליך הבחינה לקבלה לקיבוץ.
התמונות נשלחו אך תשובה לא הגיעה. מקץ עשרים דקות, באבא ג'י התקשר אליו. עצרנו נשימה. הבאבא אמר לו שאני כתבת של מגזין חשוב בישראל. לא ידענו האם זה יזדקף לטובתנו או יחתום עלינו את הגולל.
ואז התשובה הגיעה: "תבואו עוד עשר דקות, רבע שעה, אני בדיוק אוכל".
"לא כולם יכולים להיות סאדו כמוני. התפקיד שלי הוא לעזור עם האיזון בעולם. אין בי רצון לסחוף את כולם אחרי. זו מהות החופש. זה החלק שלי לטובת הקולאז' החברתי בעולם"
באבא ג'י (טרילוק נאט בארו) חי בתוך חדרון קטן של 4 מ"ר על גדת הגנגס, בסמיכות לאתר שריפת הגופות "מניקרניקה גהאט"
המסע אל הגורו ג'י
פושקר, המדריך שתיווך ותירגם עבורנו את השיח, אמר שאנחנו ברי מזל. הוא ביקר אותו מספר פעמים ומעולם לא זכה לראות את הגורו.
עשר הדקות הפכו לשעה של המתנה.
משניתן האות שאפשר לצאת אל הגורו, מסע חדש החל. מסע במעלה גרם מדרגות תלול שהתפתל בין סמטאות צרות וקירות מצולקים של שכבות צבע מתקלפות. נעצרנו מול כניסה בצבע תכלת, מנסים להסדיר נשימה. בתוך הבית בן שלוש הקומות, החל מסע נוסף, קשה ותלול יותר מקודמו. מדרגות כחולות, עם רום כפול מהתקן של מדרגה רגילה, הפרידו בין הקומות והפכו את המבנה לסולם אינסופי. חבל גס נמתח לאורך הקיר כמעקה. משכתי בו כדי לסייע לעצמי בטיפוס. הגענו לעליית הגג. כביסה וכפכפים הכתימו אותה בצבע. כסאות פלסטיק נשלפו עבורנו והוגש לנו כדור תמרים ובתוכו אגוזים, קשיו וקוקוס. פצצת אנרגיה שחידשה את כוחותיי.
חלצנו נעליים ונכנסנו לחדר בו נפרשו שלושה מזרונים ושמיכות צמר אדומות עם פרחים. על כיריים הונח סיר מפויח וצ'אי מסאלה ארומטי בחלב תאו מילא את החדר בניחוח.
בחדר ישב דזיין, בחור בן 22 מלוס אנג'לס, עם פני מלאך לבנים שקצת הזכירו לי את ישו, אלא שהוא בחר באל אחר לגמרי. הוא לבש בגדי נזיר אדומים ובשיער מדובלל של ראסטות צעירות סיפר שהגיע לכאן לאחר ארבע שנות נדודים בהודו. מרגע שפגש את גורו ג'י, היה לו ברור שמצא את מקומו, לפחות לעת עתה. "כאן יכולתי לשאול את כל השאלות שהצטברו לי לאורך השנים".
לשאלתי כיצד הוא מצליח להתקיים כאן, אמר שהצרכים שלו מועטים. "אני יכול לישון ברחוב, לאכול אוכל במקדש, להתרחץ בנהר ולכבס בו את הבגדים שלי". הקשר שלו עם משפחתו הולך ופוחת "כי כבר אין על מה לדבר. אני לא מתגעגע ואם כבר רק נעצב על זה שעד כה חייתי חיים אחרים. אני משחרר משהו קטן כדי להרים משהו גדול יותר מזה. אני לא הגוף שלי והתחושות שלי, אני משהו אחר שהיה לפני הגוף הזה ויהיה אחרי הגוף הזה ולכן אין לי משהו לאבד בחיים האלה".
שמעתי את הגורו ג'י, מדבר דרכו ותהיתי מתי נזכה לפגוש אותו סוף סוף. אני בכל זאת מביאה איתי מקצב מערבי מודרני המתדפק עם גבולות ברורים על דלתות השאנטי באנטי.
הספקנו לשתות מספר ספלי צ'אי מסאלה ושעה נוספת חלפה לה בתוך ה"תוכלו לפגוש את הגורו בעוד עשר דקות"…
משניתן האות שאפשר לצאת אל הגורו, מסע חדש החל. מסע במעלה גרם מדרגות תלול שהתפתל בין סמטאות צרות וקירות מצולקים של שכבות צבע מתקלפות
בחדר ישב דזיין, בחור בן 22 מלוס אנג'לס, עם פני מלאך לבנים שקצת הזכירו לי את ישו, אלא שהוא בחר באל אחר לגמרי
לבסוף התבקשנו לעבור לחדר נוסף. החדר בו חי הגורו ג'י ולמעשה כמעט ולא יוצא ממנו בשנים האחרונות.
על המיטה ישב הגורו הנכסף בלבוש כתום, בזקן מאפיר ושרשראות לצווארו. משהו בנשימה שלי נעצר. הכל כמו נבלע תחת המבט שלו. המבט החודר, הנוקב שבחן כל ניע קטן ולא סר מאיתנו.
התיישבתי מולו על הרצפה, שלפתי לפטופ והתחלתי לעבוד. הגורו אסר עלי להקליד את הראיון ואסר עלי לצלם. בכך כמו הפיל באחת את כל ההגנות שלי והותיר אותי חשופה.
חוויתי אותו הפכפך, עוצמתי ואגרסיבי. לרגעים נראה היה כעומד מעל במה למרות שישב על מיטה עם סדין כתום ולעתים נראה היה כי התחבר למהות רוחנית עמוקה יותר.
המבט שלו פנה ישר לתוך עיני, הציץ לי מקרוב מדי על הנשמה. הרגשתי מאוימת ונאלמתי. משהו בלהיות אישה מולו כיווץ אותי.
לשמחתי, עמית הצליח להיות נוכח בסיטואציה מתוך מרווח שאפשר לו תנועה חופשית וגמישה יותר. הוא נע בין חוויה של עוצמה רוחנית חזקה לשעשוע והומור. הביט בחזרה אל המבט היוקד של הגורו, מגובה העיניים ולא כמוני, שהפכה פתאום לילדה קטנה.
בקרבתו ובשונה ממני, עמית הרגיש שהוא יכול גם להיות הוא עצמו וגם להרגיש בית. מעין תחושה של אל תדאג יהיה בסדר. הוא אפילו יכול היה לראות את עצמו נשאר כאן לעת עתה בנוח, במקום שיש בו תמיכה רוחנית גבוהה יותר המאפשרת לו "להיות". "אבל ברגע הראשון בו היה מבקש ממני להדליק לו את הצ'ילום",אמר עמית, " זה היה גם הרגע בו היה מאבד אותי ברגע ולתמיד…"
למרגלות הגורו ג'י, ישב בישיבה מזרחית על השטיח, בחור צעיר, מתלמד נוסף שלו, לאורך כל המפגש, תפקידו היה להדליק את הצ'ילום לעישון הגאנג'ה של המאסטר. הוא עקב בדריכות אחר הג'סטות של הגורו שהורו לו להצית גפרור נוסף. הרגשתי כיצד נשמה תועה נאחזת בכריזמה של הגורו. מודה שהיה לי מאד קשה עם זה. אותה הכניעות שבאבא ג'י דיבר עליה, הפכה לבלתי נסבלת כאשר ישבתי ליד "הגוזל" האבוד הזה.
האם יצאנו יודעים יותר? מבינים יותר? מבינים אולי בצורה ברורה את העוצמה שבמפגש איתו, את הכריזמה שבקלות ניתן להישאב אליה או להתבטל – גם לתורה וגם לאדם שבעצם לא מייצג דת אלא דרך חיים.
על המיטה ישב הגורו הנכסף בלבוש כתום, בזקן מאפיר ושרשראות לצווארו. משהו בנשימה שלי נעצר
צילום: עמית אלוני
למרגלות הגורו ג'י, ישב בישיבה מזרחית על השטיח, בחור צעיר, מתלמד נוסף שלו, לאורך כל המפגש, תפקידו היה להדליק את הצ'ילום לעישון הגאנג'ה של המאסטר
טבילת הנאגה-סאדו
אחד מרגעי השיא של הקומבה מלה והסצנה המרשימה ביותר, היא טבילת הנאגה-סאדו. הסגפנים האדוקים ביותר מבין הסאדואים ההינדואים. הם מופיעים בהמוניהם במהלך הפסטיבל ונעלמים כלעומת שבאו בסופו. איש לא באמת יודע כיצד הם חיים. יש הטוענים שהם גרים בהרי ההימלאיה המושלגים וביערות. הם הולכים עירומים, משוחים באפר מדורות לבן או באפר משריפת המתים. שערם ארוך ונטוש בתוך ראסטות המבטאות את הפרישות מהחברה.
הינדים המבקשים להצטרף אל קהילת הנאגה-סאדו, צריכים לעשות אקט דרמתי וקיצוני שיוכיח את התמסרותם. עליהם לשבור את האשכים שלהם ובכך לעצור את המערכת ההורמונלית. התהליך ימשך לאורך שבע שנים, במהלכו יבצעו סיגופים אותם הם גם מפגינים במהלך הקומבה מלה: החדרת שיפודים לאיבר המין, נשיאת משקל כבד בעזרת הפין ווריאציות נוספות מכל הטוב הזה. מולנו סאדו החדיר מקל עץ לאיבר המין וסובב אותו בתנועה הסוחטת מיץ.
אחד הנאגא'ס התפרסם בכך שכבר שנים רבות רק עומד וכשמתעייף נשען על נדנדה. נאגה אחר שפגשנו והצלחתי לצלם, נדר נדר שלא להוריד לעולם את ידו השמאלית. הציפורניים שלו צמחו ביד הזאת בפראיות. הן מאונקלות, שחומות ומגיעות מעבר לשורש כף היד.
נשים המצטרפות לשורותיהם לא צריכות לבצע אקט מוסדר על מנת להשתייך אליהם. במהלך טקס הטבילה בו צפינו, הן נשארו לבושות בגלימות כתומות ושיערן היה מגולח. הן ישבו בנפרד מהגברים ושמרו עליהן מכל משמר. לא הרשו לנו להתקרב אליהן ובעיקר לא לצלם אותן.
הנאגה-סאדו מגלמים את הבחירה בחיים הקשים ביותר כהקרבה לשיווה. ההינדים תופסים אותם כאלו ששומרים את המסורת והדהרמה-סמטרה. הם יכולים להגיע מכל הקאסטות.
הנאגה-סאדו, הסגפנים האדוקים ביותר מבין הסאדואים ההינדואים
צילום וידאו: עמית אלוני
הם מגיעים לקומבה מלה בהמוניהם לאחר הליכה של מאות קילומטרים וירידה מההרים.
במהלך ארבע טבילות מרכזיות, הם מקיימים תהלוכה מרשימה בשעות הקטנות של הלילה. סוסים ומרכבות מובילים טורים ארוכים של נאגה-סאדו עירומים. הם יוצאים מהמאהלים שלהם, חוצים גשר מעל נהר הגנגס, צועדים כקילומטר וחצי נוספים לאורכו ואז מסתערים אל מי הנהר. שם הם מטהרים עצמם והכל בקריאות פראיות של "בהאר מדאר" המהללות את האדון שיווה.
בדומה לשיווה, מושא ההערצה שלהם, גם לנאגה-סאדו עצבים מתוחים והם בלתי צפויים. לרגע חייכו אלי וביקשו שאצלם אותם, הזמינו אותי לשבת איתם ולשתות איתם צ'אי וברגע הבא שהגיח משום מקום, כמעט והיכו אותי במקלות ההליכה שלהם. אחד חטף את המצלמה לעמית ושני, לאחר שחייך, זרק חופן אדמה הישר לפרצופי. הוזהרתי מכך שצלמת גרמניה שניסתה לצלם אותם בניגוד לרצונם, נדקרה על ידי קלשון ולצלמים אחרים הם ריסקו את המצלמות. בתחילה הם אסרו עלי בתוקפנות רבה להתקרב אליהם או לצפות בטבילה, אבל לאחר שעות ארוכות של שהייה במחיצתם, למדתי להתקדם בישיבה לאט ובזהירות עד שהצלחתי ממש לשבת בסמיכות וקרוב אליהם.
מתוך הקירבה אליהם, למדתי שהפרישות שלהם מהבלי העולם הזה והחומריות, אינה קשורה לפלאפונים. חלקם הסתובבו איתם וממש אהבו וביקשו להצטלם. הבנתי שהפרישות שלהם, מתייחסת בעיקר לחוקים ולנורמות החברתיות. מאחר והם אינם "תפוסים" בתוך אלו, הם משוללי רסן, דחפיים ומסוכנים. מתוך שיחות רבות שקיימנו עם המקומיים, למדנו שכפריים שהורחקו מהחברה בשל פשעים או שיבוש דעתם, מצאו מקלט קהילתי בקרב שורות הנאגה-סאדו.
אחד מרגעי השיא של הקומבה מלה והסצנה המרשימה ביותר, היא טבילת הנאגה-סאדו
איש לא באמת יודע כיצד הם חיים. יש הטוענים שהם גרים בהרי ההימלאיה המושלגים וביערות
השנה באישון לילה, בדרכם אל הגנגס לטבילה הגדולה, אירע אסון. המון אדם נדחס אל תוך גשר צר מלהכיל ואנשים נמחצו למוות. הייתי שם בפתחו של אותו הגשר כאשר זה אירע, אך זה כבר סיפור אחר ויפורסם בכתבה הבאה.
—–
המסע אל הקומבה מלה הוא בשליחות מסע אחר ובחסות אתיופיאן איירלנס, המגיעים לרחבי המזרח הרחוק וליעדים רבים נוספים.
 |
לימור צדוק – פסיכואנליטיקאית לאקאניאנית ותרפיסטית בתנועה, הבעה ויצירה. כתבת וצלמת מסע אחר בכירה. מרצה. צלמת ומדריכת טיולים ותיקה ומוסמכת בעולם, מחברת הספר "סיפורי חיים: אשנב לתרבויות נעלמות".
האתר של לימור
פייסבוק
אינסטגרם
עמית אלוני – צלם תרבות, מדריך צילום.
פייסבוק
אינסטגרם
משתמש אנונימי (לא מזוהה) הגיב:
כתבה מרתקת. לולא התמונות הכל כך "חיות" אי אפשר היה להאמין שאנשים כאלה אכן קיימים ובכמויות. ישר כוח, לימור ועמית.
דוד דקל הגיב:
כתיבתך מרתקת. קראתי כל שורה במתח. הצילומים ממחישים מעט מקצת החוויות שלך ומכניסים אותנו לסביבה כצופים מרחוק. תודה רבה. חיבוק. ואו. (לא רוצה לכתוב שאני מקנא. אבל רגשות מעורבים של אהבה וגאווה על כל מה שאת עושה. שמח שזכיתי להכירך. שומע בדמיוני את קולך.) אכן באישיותך המיוחדת את פותחת דלתות סגורות ומגיעה למקומות מיוחדים.