"פעם חלמתי והנה אני באפריקה, עורך ציד על פילים פראים, אריות, קרנפים, תוכיים. הקיצותי וליבי דפק בחוזקה: הלא יכול אני לנסוע לשם ממש!… מדוע לא אסע לשם באמת?" (נחום גוטמן, "בארץ לובנגולו מלך זולו").
ברור היה לי שיום אחד עוד אגיע לאפריקה. זה לא היה סתם חלום ילדות, זה היה הגורל. והגורל בחר שכף רגלי תדרוך לראשונה דווקא במערב אפריקה, בבֶּנִין – שנקראה עד 1975 דַהוֹמֵיי. מבחינתי, היה זה מסע לגילוי שורשים. תשאלו, מה לו לפולני למהדרין ולאפריקה?
הכל התחיל מאהבת ברזיל: המוסיקה, המזון, הקפה, הסמבה והכדורגל. ב־1979 נסעתי לברזיל לראשונה, וזה הפך לדיבוק שנתי. בשיחה מיוחדת שהיתה לי בלילה תל־אביבי אחד עם הזמר הברזילאי ז'ילברטו ז'יל, תהיתי מדוע אני נמשך כל כך לברזיל. את התשובה קיבלתי בסלבדור שבבאהייה, כשנפגשתי שם בחודש פברואר עם המאי מניניניה דו גאנטואה – הכוהנת הגדולה של הקנדומבלה (כת שהובאה לברזיל על ידי העבדים השחורים, שייבאו הפורטוגלים ממערב אפריקה). "זו השאלה הקלה ביותר ששאלת", היא ענתה, "אתה היית עבד שחור שהגיע ממערב אפריקה לברזיל לפני מאות שנים, לכן אתה אוהב מוסיקה שחורה".
בפסטיבל מונטרה האחרון, בחודש יולי, לחופו של אגם ז'נבה שבשווייץ, פגשתי שוב את ז'ילברטו ז'יל, וסיפרתי לו שאני יוצא עוד מעט לבנין. הוא עצמו סיפר לי בהתרגשות, שאחרי שנים של חיפושים ברחבי אפריקה הוא מצא כי אבות־אבותיו הם משבט היוֹרוּבָּה שבבנין. "אתה זוכר את המאי מניניניה דו גאנטואה?" שאל, "לא במקרה אתה נוסע דווקא לבנין, שם תמצא את שורשיך האמיתיים".
המטוס נחת בשדה תעופה קטן בעיר הגדולה של הרפובליקה – קוטונו (COTONOU). שדה התעופה היה שונה מכל מה שהיכרתי עד כה, ודמה יותר לשוק צבעוני ענק. כולם לבשו בגדים בצבעים מרהיבים. הססגוניות שלטה גם בדרך למלון. הרחובות הסלולים היו מועטים, ובדרכי העפר צעדו המוני בני אדם או דהרו על הרכב הלאומי – הטוסטוס.
הטוסטוסים בבנין הם גם המוניות, ואת אלה אפשר לזהות על פי צבע חולצתו של הנהג. בקוטונו הנהגים לובשים צהוב, באבומיי (ABOMEY) – כתום, ולכולם מספר גדול על החולצה, כדי להקל על הגשת תלונות על הפקעת מחיר או על אי־נוחות. בצידי הדרך, על שולחנות רעועים, מונחים בקבוקים מלאים. זה אינו משקה טרופי, אלא דלק לטוסטוסים.
כוחן של אמזונות
לפני ששלטו כאן הטוסטוסים, ביקר בדהומיי החוקר והסופר סר ריצ'רד ברטון. היו אלה שנות השישים של המאה ה־19, וברטון נשלח לממלכה המערב־אפריקנית כנציג השלטונות הבריטיים כדי לקיים משא ומתן דיפלומטי עם המלך גללה (GLELE), ששלט משנת 1858 עד 1889. מדיווחיו על הפגישה עולה, כי הסר האנגלי התרשם מאוד מההופעה המפוארת של המלך ומהתנהגותו המעודנת, אך הוסיף: "נימוסי החצר המסוגננים של המלך עומדים בניגוד חמור להחלטתו העיקשת להתעלם, אפילו בפרטים הקטנים ביותר, מבקשת ממשלת הוד מלכותה [ויקטוריה]". המלך האפריקני תיאר את נציג האימפריה הבריטית כ"אדם טוב, אך מלא זעם".
מעקב אחרי ההיסטוריה של ממלכת דהומיי מבהיר מדוע סירב המלך גללה לקבל את תכתיבי האימפריה הבריטית. דהומיי, ארצם של אנשי הפון (FON), היתה אחרי הכל ממלכה חזקה ואיתנה בזכות עצמה. לאחר שנוסדה בתחילת המאה ה־17, ביססה את מעמדה הפוליטי והכלכלי במערב אפריקה על כוח צבאי אדיר, והיתה אחת האומות העשירות והחזקות בחלק זה של היבשת במאות ה־18 וה־19. מכל קרב חזרו לוחמיה מלווים בשבויים, ששימשו ככוח עבודה ואף תרמו מכשרונם לבניית הכלכלה של המדינה כטוֹוים, חרשי ברזל וכאומנים באבן ובמתכת. כך גם הובאו לעיר אבומיי מאמיני הוודו – הדת שכבשה לה במהלך השנים מקום של כבוד במדינה.
הכוח הצבאי היה מבוסס בחלקו על גדודי "אמזונות", נשים לוחמות שלא נפלו בתעוזתן ובגבורתן מעמיתיהן ויריביהן הגברים. האמזונות לא היססו לחסל מאות שבויים ולהקיז את דמם, כשאחד המלכים רצה לבנות מקדשי וודו. אבל מרבית השבויים נותרו בחיים ונמכרו כעבדים לאירופאים שחיפשו כוח עבודה זול במטעי העולם החדש. העבדים הפכו למעשה ל"ענף היצוא" העיקרי של דהומיי, ומכירתם העשירה את הממלכה. תמורת השבויים, שיש האומדים את מספרם ב־10,000 בשנה, סיפקו האירופאים לבני הפון בדי כותנה, כלי נשק ואבק שריפה, אלכוהול וטבק.
אחת הדרישות העיקריות של האימפריה הבריטית שהביא ברטון בפני המלך גללה היתה להפסיק את סחר העבדים. המלך השיב, שאין בכוונתו להפסיק נוהג ממושך שפותח בעידוד מעצמות אירופה עצמן. "אני אמשיך לספק לאירופאים את הסחורה שהם רוצים לקנות", הדגיש.
היסטוריה על הקירות
חלק מעושרה של הממלכה הוקדש לבניית ארמונות חול באבומיי, הבירה העתיקה, הנמצאת היום בליבה של רפובליקת בנין. לפי המסורת, נבנה הארמון הראשון על ידי המלך דאקודונו (DAKODONOU) ב־1645, ומאז בנה כל מלך ארמון משלו בשכנות לאלה של קודמיו. על שטח של 440 דונם עומדים היום כתריסר ארמונות חול, כולם נמנים עם רשימת אתרי מורשת עולמית הנכחדת של אונסק"ו.
החל מתקופת שלטונו של המלך אגאדז'ה (AGADJA), שמלך בין שנת 1708 ל־1732, עוטרו חזיתות הארמונות בתבליטים שנעשו בגומחות שבקירות החיצוניים. יש הטוענים כי מקור התבליטים הוא במקדשי הוודו, וכי מלכי אבומיי חיקו את מנהגי הדת שהגיעה לדהומיי במאה ה־18. התבליטים, העשויים מעפר יבש צבוע בצבעים עזים ומבהיקים, תיארו את המסורת העשירה של אנשי הפון. בין השאר, מופיעות בהם סצינות מיתולוגיות וציורים המתארים את גדולתו של המלך, את נצחונותיו במלחמות ואת העינויים האיומים שעינה את יריביו.
סמלו של המלך אגאדז'ה, למשל, היה אונייה, משום שהוא לא רק איחד תחת שלטונו את רובו של השטח הידוע היום כרפובליקה של בנין, אלא גם השתלט על העיר ווידה (OUIDAH) לחופו של הים, והפך למלך הראשון שבא במגע עם יורדי הים האירופאים. בעל החיים החוזר בתבליטיהם של מלכים רבים הוא נשר ענק הנושא בפיו אדם (ומשמעותם המילולית של התבליטים היא: "כי כנשר אעוט על אויבי, ואשאם במקורי כעוללים"). את המלך גזו (GUEZO), ששלט מ־1818 עד 1858, סימל באפלו (ופירוש התבליטים הוא: "אני חזק כבאפלו – אשמיד את כל הציידים הבאים בעקבותי"). סמלו של המלך גללה היה אריה, ועל קירות ארמונו הופיע האריה ב־15 מתוך 56 התבליטים.
בתרבות שאין לה היסטוריה כתובה שימשו התבליטים כמקור למידע ציבורי על קורות המלכים ומעשיהם. "זוהי היסטוריה כתובה על קירות", הסביר לי אחד ההיסטוריונים בני המקום. היום, מאה שנים לאחר מותו של גללה, מנסים מכון פול גטי לשימור והרפובליקה של בנין לשקם את התבליטים הללו.
למרות שהמלכים נפטרו מן העולם זה מכבר, האתר שבו בנו את היכלותיהם אינו נטוש. בתחומו מתנהלות באופן קבוע פעילויות טקסיות של משפחת המלוכה של שבט דהומיי והמון העם. בארמונות של המלך גללה ואביו, המלך גזו, נמצא גם המוזיאון ההיסטורי של אבומיי. עשרת הארמונות האחרים נמצאים בשלב זה או אחר של בליה. בשטח מסתובבות תרנגולות עם אפרוחיהן, עיזים לועסות בשלווה עשב, ובני הכפר הסמוך מגדלים שלל ירקות בערוגות קטנות. בתוך הפעילות היומיומית הזאת קל להתעלם מן הארמונות ההולכים וקורסים לתוך השכחה.
המלחמה בבליה
הבעיות באתר הארמונות באבומיי החלו בשלהי המאה ה־19, כשצרפת הכריזה על דהומיי כארץ חסות והפכה אותה לחלק מאפריקה המערבית הצרפתית. כשנודע למלך בהאנזין (BEHANZIN) על הגעת הכוחות הצרפתיים ב־1892, הוא הורה להבעיר את העיר אבומיי, כדי למנוע את נפילת הארמונות לידי הזרים. בתבליטים מיוצג המלך בהאנזין על ידי הכריש, המאיים על אויביו ומונע מהם להתקרב אליו; במציאות, לא הרתיע האיום שלו את הצרפתים.
ב־1894 השתלטו הצרפתים על אבומיי ומינו את אגולי אגבו (AGOLI AGBO), אחיו של בהאנזין, למלך הראשון מטעמם. תחת שלטונו של המלך החדש, שסמלו היה מטאטא המסלק את אויביו משטחו כגרגרי אבק, שופצו הארמונות שניזוקו בשריפה. לא ידוע כמה ארמונות היו במקום לפני השריפה, כמה בדיוק ניזוקו וכמה שופצו. שאלות עולות גם ביחס למקוריותם של התבליטים על קירות הארמונות. לפי תעודות צרפתיות מתחילת המאה, ארמונו של המלך גללה, הידוע היום בכינוי "היכל התכשיטים", לא נהרס בשריפה, והתבליטים המופיעים על קירותיו הם העתיקים ביותר באבומיי.
ב־1911 שיפצו הצרפתים את ארמונותיהם של גללה וגזו. עשרים שנה אחר כך החליפו את הגגות המשופעים שהיו עשויים סכך בגגות שטוחים מפח. השינוי חשף את התבליטים החיצוניים לפגעי הרוחות והגשם והאיץ את תהליך הבליה. בשנות השמונים, לאחר שהכריז אונסק"ו על המקום כ"אתר מורשת עולמית", התקבלה הצעתו של אדריכל גרמני להסיר את התבליטים מהקירות, לשומרם במקום סגור ולשפץ את הארמונות. התבליטים הללו חיכו עד שהגיעו למקום אנשי מכון פול גטי לשימור. ארבע שנים נמשך שיקום התבליטים. הוא הסתיים בספטמבר 1997 ונחגג בטקסים ממלכתיים ובכנס בינלאומי של מדענים וארכיאולוגים, שבו נכחתי גם אני.
מלך בשר ודם
ערב לפני שהתחיל הכנס התכנסו המשתתפים במלון בקוטונו. ארכיאולוגים ומשמרים, אנתרופולוגים ומומחים במוזיאולוגיה מטימבוקטו שבמאלי, מדקר שבסנגל, מאבידז'אן שבחוף השנהב ומלומה שבטוגו לצד מדענים מאיטליה, צרפת וארצות־הברית. על צלחות עוף ברוטב עגבניות – שמתחרה על תואר המאכל הלאומי עם האגוטי, חולדה ענקית הנמכרת בצידי דרכים פשוטת עור – נקשרו השיחות הראשונות. אבל רק למחרת, כשהגענו למוזיאון ולחצר הענקית של אחד הארמונות כדי לקיים את טקס הפתיחה לכנס שכונה "עבר, הווה ועתיד – ארמונות אתר המלוכה באבומיי", התברר לי לפי המחלצות המוזהבות של חלק מבאי הכנס שיום קודם סעדתי עם נסיכים רמי מעלה.
כצפוי, נשמעו בטקס נאומים וברכות, אבל גם מוסיקה קצבית נהדרת, ונסיכות הארמון רקדו. נכח שם גם המלך הנוכחי – אגולי אגבו דז'אלאני, טיפוס שמנמן וחייכני, לבוש יריעת בד ענקית, ועל אפו רשת כסף קטנה. רשת זו מונעת מהמלך לנשום את האוויר שבני תמותה רגילים נושמים. היא הומצאה עם הגעת הצרפתים לדהומיי. מתברר, כי כשפגשו מלכי דהומיי הראשונים את הצרפתים הם לא יכלו לשאת את ריחם, ולכן שמו את המסננת על אפם.
המלך צעד ברחבה, כשאחת מנשותיו מצילה על ראשו בשמשיה צבעונית. לחצתי את ידו והחלפנו כמה משפטי נימוס בצרפתית. חשבתי לעצמי: הנה אני לוחץ את ידו של מלך בשר ודם; סיבה טובה לתמונה. אלא שאז שמעתי רעש מוזר: המצלמה התקלקלה לי בידיים.
אבל לא רק מלך פגשתי, אלא גם נשות מלכים – נשים שהועידו את עצמן לחיות ו"לתנות אהבים" עם מלכים מתים ששלטו לפני מאות שנים. הקהילה דואגת לכל מחסורן, והצעירות שבהן מבקרות לעיתים בשעות הערב את הגברים בקהילה. "לצעירות יש עדיין דרישות מיניות", הסבירה לי מלכה מבוגרת. המלכות הזקנות יושבות בחצר הפנימית, ליד בקתותיהן, כל אחת סוגדת ל"בעלה" המלך הקדום ומרבה לחשוב על הימים שבהם סגדה למלך בשעות היום, ובלילות בילתה במיטתו של גבר מפשוטי העם. אחת לחמישה ימים נכנסות הנשים הללו לקברי המלכים, כל אחת לקבר "בעלה", ומניחות בשקעים שברצפה מאכל ומשקה לאהוביהן ומחכות שנשמת המלך תיכנס לגופן.
דיון עם האלים
הכל כאן עניין של אמונה, והוודו הוא הדת העיקרית. דהומיי נחשבת לערש הוודו. לדת זו יש פנתיאון שלם של אלים, שבראשו עומד אל עליון ומתחתיו יישויות על־טבעיות אחרות ורוחות – הוודון. לכל וודון תפקיד, והוא שולט בגורלם של המאמינים העובדים אותו ועוזר להם בפניותיהם אל האל הגדול. המתווכים האנושיים בין האדם לרוחות הם אנשי הרפואה המסורתיים, עצמים מקודשים (פֶטישים) וכוהני הז'וז'ו. לא נהוג לתקשר עם הוודון ללא מנחה הולמת, ואין לשכוח באותה הזדמנות לתת מתנה גם ללגבה (LEGBA), שסמלו הוא איבר המין הזכרי והוא שומר פרשת הדרכים בין העולמות ומקשר בין האלים לאנשים.
אילו מנחות אוהבים האלים? דם של עופות נדירים, בעלי חיים, גולגלות אדם; אך הם אינם בוחלים גם ביין דקלים או בג'ין. אם התקבלה מנחתו של אדם, צפויים לו חיים טובים ומאושרים, כל זמן שימשיך להפקיד מנחות במקדש המקומי. כדאי להשתמש בקמיעות (גרי־גרי), אותם עונדים על היד, על הרגל או על הצוואר. תפקידם להגן על המאמין מהרע הצפוי לו.
עד היום נערכים בבנין טקסי וודו, ופסטיבל הוודו הגדול ביותר נערך מדי שנה ב־10 בינואר בווידה – עיר הנמל שממנה נשלחו העבדים אל העולם החדש. עבדים אלה לקחו עימם את תרבותם ואמונתם בוודו אל מעבר לים, וצאצאיהם עדיין מאמינים בדת זו ובכיתות השונות שצמחו ממנה.
השתתפנו בהרבה מסיבות, שמארחינו כינו מסיבות וודו. לא שחטנו עופות וגם לא תקשרנו עם הוודון, אבל לקחנו חלק במחולות מסורתיים שהפכו בשעות הקטנות של הלילה למסיבות של ריקודי סלסה, האהובים על אנשי הפון. כשסיפרתי למארחי את קורותי כעבד שחור ממערב אפריקה, זכיתי לכבוד מלכים. שוב ושוב הזמינו אותי לחזור ולבקר בפסטיבל הוודו הגדול שבינואר.
ייתכן שאסע יום אחד לפסטיבל הוודו ואקבל שם תשובות נוספות מכוהנת הדת המקומית, שתבהיר לי מאין באתי ולאן אני הולך. מה שברור לחלוטין הוא שיום אחד אשוב לבנין על ארמונותיה, מלכיה, האמזונות ורקדני הסלסה הבלתי נלאים שלה. אבל העיקר, כמו שכתב נחום גוטמן בסיום ספרו "לובנגולו מלך זולו": "תם ונשלם. שבח לאל בורא עולם, עולם יפה, עולם נאה, זאת ראינו וידענו, אמן".