בנגקוק – עיר בתנועה מתמדת

הרעש ברחובות בנגקוק, על כל סוגיו, מחריש אוזניים. מחקר חדש מראה כי מטרד הרעש הממוצע עובר את הגבול העליון לרעש סביבתי. הממשלה הודיעה כי היא מתכננת להאריך את קווי הרכבות אל הפרברים, משם נכנסים כמה מיליונים מדי יום כדי לעבוד בעיר הגדולה צילום : TAT

אדונים ומשרתים
בנגקוק – על עשרה מיליון תושביה וחמישה מיליון וחצי כלי הרכב הנעים בה – נמצאת בתנועה מתמדת. שינויים רבים מטלטלים את העיר – תמהיל של כאוס ושלווה, קניוני ענק ושווקים שוקקים, רחובות צפופי דוכנים וכמה איים של שקט מבורך. כדי להבין את המתחולל בעיר, כדאי להכיר את מגוון הנפשות הפועלות בה.
רוב נותני השירותים – נהגי מוניות, מלצריות, בנאים, עוזרות בית, עובדי מפעל וגם עובדי תעשיית המין – באים מכפרים בחבל איסאן (Isaan) שבצפון־מזרח תאילנד, החבל העני במדינה. הם מגיעים אל העיר הגדולה כדי להתפרנס ולשלוח כסף הביתה: מאה־מאתיים דולר בחודש בממוצע.
"אני רואה את האשה והילדים פעם בחודש. לא מסוגל פחות מזה, כמו חברים אחרים שלי. הגעגועים הורגים אותי", מספר וויצ'יאן, נהג מונית ממחוז רוֹי אֶט (Roi Et) בשעת לילה מאוחרת במזרח בנגקוק. נהגי המוניות עובדים במשמרות של 12 שעות, חולקים בדרך כלל חדרים קטנים בפרברי בנגקוק וחושבים הרבה על הבית.
כמעט אף נהג מונית לא נולד בעיר, ולרוב מקדמת את הנוסע מוזיקה איסאנית, עם שירי כיסופים וערגה בנוסח: "חושב עלייך, מתגעגע, כאן לבד בעיר הגדולה. את בטח פוסעת בין שדות האורז. האם את בכלל זוכרת אותי?".
לעומת מהגרי העבודה מחבל איסאן, מזוהים התאילנדים ממוצא סיני – קבוצה המהווה כ־11 אחוז מהאוכלוסייה – עם הון ושלטון. אלה, יחד עם משפחות

תאיות עשירות, יכולים לשלוח את ילדיהם ללמוד בחו"ל. במקרים רבים הילדים חוזרים כדי להשתלב בעסק המשפחתי, בעבודה בחברה או במוסד ממשלתי.
לא לכולם קל לחיות בלי משרתים. בבית הספר ללימודי אסיה ואפריקה באוניברסיטת לונדון למדו איתי כמה ילדים מפונקים כאלה. ביחד עבדנו בסבלנות על הוראות הכנת חביתה.
אחת מידידותי שם חיה בהיחבא עם החבר שלה, דבר לא מקובל בעליל בתאילנד. כאשר אמה. באה לביקור, החבר היה צריך לסלק את חפציו מהדירה ולהיעלם.
חבר אחר ללימודים התחיל לצאת עם גברים, הרחק מעיניהם הבוחנות של ההורים הסינים השמרנים. אחר כך הוא חזר לבנגקוק ולארון, והשתלב במפעל הפלסטיק ובשאר העסקים המשפחתיים.
ומה בין ילדי העשירים לנותני השירות מהכפרים? בניגוד למדינות אחרות בדרום־מזרח אסיה, בשנים האחרונות הולך ונוצר בבנגקוק מעמד בינוני גדול יחסית, עם בעלי מקצועות חופשיים המרוויחים משכורות של 500־600 דולר בחודש.

תלמידי בית ספר בשיעור של אמנות דתית, רושמים ומציירים באחד המקדשים המרכזיים בבנגקוק, איים של שקט בעיר הסואנת צילום : שמעון לב

האמא של הקניונים
בשנה שעברה רשמה תאילנד כשבעה אחוזי צמיחה, ונראה כי נחלצה מהמשבר הכלכלי של העשור הקודם. על שלדי הבניינים בבנגקוק שנותרו בלתי גמורים מימי המשבר צצים באחרונה שוב מנופים פעילים, ובכל מקום צומחים עוד סניפים של סטארבקס, קניונים, בתי דירות, סופרמרקטים, חנויות מעוצבות ובנייני ספא מפוארים.
ליד "סיאם סקוור", אחד הקניונים הוותיקים בעיר, עמד עד לפני שנתיים מלון "סיאם אינטרקונטיננטל". בגן המופלא שלו, בלב בנגקוק, פיזזו טווסים בשלווה. היום, לאחר שהמלון הישן גולח עד היסוד, בונים שם במהירות את "סיאם פאראגון", האמא של כל קניוני בנגקוק, שיכלול גם מלון חמישה כוכבים, מרכז תרבות ואולם הופעות ענקי. העבודה נמשכת יום ולילה בקצב מהיר. העובדים באים כקבוצות אורגניות מאיסאן, חלקן מאותם כפרים.
אף אחד כאן אינו חושב שמספר הקניונים מוגזם – לא הרחק מפאראגון כבר עומדים שלושה קניונים גדולים, ובמרחק שתי תחנות רכבת מתנשאות לגובה עוד ארבע ממותות של מרכזי קניות. נראה שחלומה של בנגקוק הוא להיהפך יום אחד לסינגפור, שבה אפשר לעבור מקניון לקניון במנהרות ממוזגות ולא לצאת לעולם אל החום, הלחות והזיהום.
לפני כשנתיים הצהירה סינגפור כי היא מתכננת להפוך למרכז תרבותי אזורי וחנכה מוזיאונים ומרכז קונצרטים מפואר בעלות של מאות מיליוני דולרים. השנה הודיעה גם תאילנד כי היא מעוניינת להיות צומת תרבות, והחלה לארגן אירועי אופנה, שאחד מהם כלל שיירה של עשרים משאיות מעוצבות ועליהן דוגמנים ודוגמניות ממיטב בתי האופנה בעיר. באחרונה ביקשה הממשלה מצרפת לסייע לה בפרויקטים שימצבו את בנגקוק כעיר אופנה ייחודית.

ילדי החצי־חצי
אוֹ, חבר שעובד בסטודיו לעיצוב גרפי, מספר שבכל כרזה שהוא מעצב חייבת להיות כותרת גדולה ותופסת עין באנגלית, ורק מתחתיה מתאפשר לו לכתוב טקסט בתאית; אחרת זה לא עובד. ההשפעה המערבית בבנגקוק מרקיעה שחקים. צעירים בבנגקוק אימצו מלים רבות באנגלית. לזרים אולי קשה לשים לב לכך משום שהם הוגים אותן במבטא תאילנדי בולט, אבל המלים "טרנדי", "פרומושן", "גרנד אופנינג", "אין" ו"אאוט" שגורות כאן בפי כל כבר מזמן.
השפעה חשובה אחרת מגיעה מיפן, בעיקר במה שנוגע למוזיקה, מזון ותרבות. הצעירים מכורים לקומיקס יפני מתורגם לתאית. זהו בעצם עיקר תרבות הקריאה של "דור האגודל" – כך מכנים באסיה את צעירי ה־SMS, שמטפחים שרירי אגודל אימתניים בשל מספר ההודעות שהם כותבים ביום.
הצעירים הקוּלִיים של בנגקוק מכונים בתאית "דֶק נֶאוּ", משהו כמו "בנאדם עם סטייל". הם מקשיבים למוזיקת אינדי, מתלבשים כמו באם.טי.וי ולא יוצאים

החוצה בלי ג'ל בשיער או כובע. "יש גם תת קבוצות, כמו דֶק בּוֹרד, זה אנחנו, נערי הסקייט בורד, ודֶק פֵאט, חבר'ה שמקשיבים למוזיקה של תחנת הרדיו  Fat Radioשמשמיעה היפ הופ ואינדי", מסביר לי ברצינות נער מחוצ'קן שמבצע פעלולי סקייט בורד על גשר הולכי הרגל שמול מרכז הקניות MBK.
על גבי לוחות הענק תלויות פרסומות שכמעט בכל אחת מהן מככב "לוּק קְרוּנְג" (מילולית: "ילד חצי") — חצי תאילנדי, חצי מערבי. רבים מכוכבי הטלוויזיה, הזמרים ושחקני הקולנוע הנערצים הם חצי־חצי, וזהו המראה המבוקש בפרסומות. בשל מספרם הגבוה יחסית של הזרים הנשואים לנשים מקומיות, נוצרה כאן שכבה שלמה של ילדי חצי כאלה, הדוברים שתי שפות אם והולכים לבתי ספר בינלאומיים.
אפשר להתנבא שהילדים האלה, שהפרוטה מצויה בכיסם, ילמדו באוניברסיטאות מחוץ לתאילנד, ישובו אליה ומאוחר יותר יהיו מובילים חברתיים וכלכליים ויגשרו בינה ובין מדינות המערב. תאילנד זקוקה להם: דוברי אנגלית חסרים במדינה שדרך הלימוד השגורה בה היא שינון בלתי פוסק של כללי דקדוק.

הכנות אחרונות במטבח לפני עוד פתיחה של תערוכת צילומים. הרבה צעירים תושבי בנגקוק שלמדו עיצוב בארצות הברית ובאירופה שבים עכשיו הביתה ופותחים חנויות, בתי קפה, גלריות וברים צילום : גיא שרת

שלושת השטנים והתרמילאים החדשים
מקום ששינה בשנים האחרונות את פניו הוא קאו סן (Khao San), רחוב התרמילאים המפורסם. לכאן מגיעים צעירים מכל העולם כדי להתחיל את הטיול בדרום־מזרח אסיה, ולכאן הם חוזרים כדי לקנות כרטיסי טיסה ליעד הבא. מה שהיה בשנות השמונים של המאה העשרים מעוז של הִיפים המורדים בהוריהם הבורגנים, הוא היום המיינסטרים בהתגלמותו.
בשנים האחרונות חדרו אל הרחוב מקדונלד'ס, סטארבקס וברגר קינג, וכל כמה מטרים יש מכשיר כספומט. "אני קורא לרשתות האלה שלושת השטנים. מכאן כבר אין דרך חזרה. השינוי מהיר מדי והמטיילים בורחים", אומר אסווין, מוכר ותיק בדוכן בגדים ברחוב.
ואכן, ערך הנכסים ברחוב עלה בשנים האחרונות בעשרות אחוזים, הגסטהאוסים המטים ליפול מפנים אט־אט את מקומם למלונות יקרים יותר, והטיילים נודדים לרחובות הסמוכים. בסופי שבוע אפשר לראות בקאו סן צעירים תאילנדים שבאים בהמוניהם "לנשום חו"ל" – תופעה שעד לא מזמן לא היתה מוכרת. גם תיירים מבוגרים יותר מגיעים לכאן כדי לראות בעיניהם את הרחוב המפורסם שעכשיו הפך מדרחוב.
אל נישת הטיילים הצעירים פונה ירחון חדש יחסית בשם "Farang" ("מערבי", "איש לבן"' בתאית), היוצא באנגלית ומביא מידע מעודכן על מסיבות רייב ומחירי גסטהאוסים באיים בדרום תאילנד, קעקועים ועצות טיולים מועילות. באחרונה זיהתה חברה גדולה את הפוטנציאל המסחרי הגלום במגזין וקנתה אותו, לשמחת התרמילאי הקנדי שהגה את הרעיון.
רק בשנים האחרונות הכירה רשות התיירות של תאילנד בחשיבותם של מטיילי התרמיל לכלכלה המקומית. בניגוד לתיירים העשירים יותר, אלה לא נרתעו והגיעו לתאילנד גם בזמן המלחמה בעיראק או תחת איומי שפעת העופות שפקדה את אסיה בשנה שעברה. בין השאר החליטה הממשלה להגביר את אמצעי הביטחון ברחוב, גם בעקבות התרעות לפיגועים, ועתה כלי רכב אינם מורשים להיכנס אליו ובעלי הדוכנים שעל המדרכה צריכים לפנותם ב־00:23.
אבל רחוב קאו סן עדיין שומר על הצביון המיוחד שלו עם דוכני הפאד־תאי, הרוֹטִי ("לוֹטי" בשפת הדיבור, מעין פנקייק שמוגש על צלחת נייר, אפשר עם בננה או שוקולד), כרטיסי הסטודנט המזויפים, וגם – לצערנו – עם נהגי טוק־טוק שיודעים להגיד בעברית: "אחי, הולכים לזיין?".

עיר החטאים והרובע הסיני
פָּטְפּוֹנג (Patpong), אזור החטאים של העיר, שבו מועדונים המציעים הופעות שבמהלכן שולפות צעירות סכיני גילוח וכדורי פינג פונג מִפּוֹתָן, שינה אף הוא את פניו. בשוק הלילה הסמוך למועדונים אפשר לראות משפחות של תיירים עושות קניות, והמקום כבר אינו נחלתם של גברים בודדים בלבד (ראו "מסע אחר" 102).
בניגוד לרושם המקובל, תעשיית המין בנויה בעיקר על לקוחות מקומיים; חוקרים מעריכים כי רק כחמישה אחוזים ממנה פונים לתיירים. בשנים האחרונות פועלת הממשלה למיגור תופעת זנות הילדים: רשות התיירות מחלקת לתיירים עלונים ומסבירה את העונשים החמורים הקבועים בחוק לעברייני פדופיליה, אך עדיין ממשיכים דיווחים על סחר בבני אדם לצורך זנות, בעיקר נשים וילדות מלאוס, קמבודיה ובורמה.
עם כל השינויים המטלטלים את העיר, יש דברים שלא משתנים. אחד האזורים שנותרו כמעט כמות שהם הוא צ'יינה טאון, לא הרחק מארמון המלך, על השווקים והסמטאות שלו. לכאן, כך הוחלט, לא יגיעו רכבות, ופה לא בונים גורדי שחקים. רבים מהבתים הסיניים המסורתיים – חנות בחזית ובית מאחור ובקומות מעל – שופצו, וכשפוסעים ברחובות הקטנים מרגישים שהזמן עמד מלכת (ראו "מטיילים" 44 — בנגקוק).
השכונה הסמוכה, פהוראט (Pahurat), היא מקום ריכוזה של הקהילה ההודית, ומול שוק הבדים יושבים גברים מנפאל, הודו ובנגלדש וצופים בקולי קולות בסרטי בוליווד תוך כדי אכילת קארי וצ'פאטי ושתיית צ'אי.

שקט במקום הרועש בעולם
גם זיהום האוויר נותר על כנו. אין קמפיין ממשלתי הקורא להשאיר את המכונית בבית ולנסוע בתחבורה ציבורית. אוטובוסים נתפסים כנחלתם של בני המעמד הנמוך, והבוס הגדול לעולם לא יגיע לעבודה באוטובוס. מכונית היא סמל סטטוס, ומעטים יסכימו לוותר עליה למען איכות הסביבה.
הרעש ברחובות בנגקוק, על כל סוגיו, מחריש אוזניים. מחקר חדש מראה כי מטרד הרעש הממוצע עובר את רמת השמונים דציבל (שבעים דציבל נחשב לגבול עליון לרעש סביבתי). הבמאית הצרפתייה אנייס וָרדַה, שבאה כאורחת כבוד לפסטיבל הסרטים הבינלאומי בבנגקוק לפני כשנה, לא יכלה להתעלם מכך, ואמרה שבנגקוק היא המקום הרועש ביותר בו היתה מעודה.
אולי, אבל בסמטאות היוצאות מהרחובות הראשיים, כמטחווי קשת מלב המאפליה, דווקא שקט מאוד. בשעות הבוקר אפשר לראות תושבים המעניקים מנחות מזון לנזירים שעוברים ברחובות כשקערות אלומיניום בידיהם; ובמהלך יום העבודה אנשים נכנסים להתפלל במקדשים שכונתיים, לפעמים סמוך לקניוני ענק, ושם שורה שלווה.