בלוג: באה בהפתעה, עמי בן בסט

הסיפור של ה- SARS-CoV-2, להלן: ווירוס הקורונה, תפש את כולנו לא מוכנים. ה"יצור" הזעיר הזה – צבר של חלבונים וחומצות גרעין עם מסה של מיליונית, טריליונית הגרם, שינה לחלוטין את חייהם של מיליארדי בני אדם בפלנטה וגרם לדרמה אנושית בממדים חסרי תקדים. בכל אופן שלא נביט בזה, המגיפה הזאת הייתה הפתעה עצומה. קשה בשלב הזה להעריך את ממדיה ואת ההשלכות שיהיו לה על אורחות החיים שלנו בשנים שיבואו, שהרי האירוע עצמו עדיין מתרחש, אבל כבר עכשיו אפשר להעריך בזהירות שהיא ניפצה לחלוטין את תמונת העולם היציבה והבוטחת אליה התרגלנו בעת המודרנית.

בימים הללו כאשר רבים מאתנו מנסים עדיין לעכל את העובדה שהם שותפים לאירוע בסדר גודל של מלחמת עולם, עולה שאלה אחת מטרידה במיוחד: איך זה קרה? איך זה שאנחנו, בני המין התבוני האוחז בידע מדעי מרשים ובטכנולוגיות חדשניות, לא ידענו שזה יבוא? נכון שהיו בעשורים האחרונים כמה וכמה מגיפות לא פשוטות, אלא שהספור הנוכחי הוא במובנים רבים מאיים הרבה יותר. מיום ליום זה נראה כתסריט אימים מטלטל ההולך ומתממש. התמונה לפיה מאות מיליוני בני אדם ברחבי העולם כולו ספונים בימים אלה בבתיהם, מכוסים ומוגפים, מדברת בעד עצמה.

עולם חדש וחסין

קצת קשה להאמין, במיוחד על רקע ההתקדמות המדעית והטכנולוגית העצומה שהתחוללה ברבע הראשון של המאה ה-21, במיוחד בתחומי המחשוב והבינה המלאכותית. כל אלה נתנו איכשהו את התחושה לפיה מחלות ומגיפות עולמיות הינן בגדר נחלת העבר. אני נזכר בכמה שורות מתוך "ההיסטוריה של המחר" של פרופ' יובל נוח הררי שקבע כי האנושות הצליחה להשתלט על הרעב המגיפות והמלחמות. בעשורים האחרונים סבלנו רק ממגיפה עולמית אחת – האיידס, ואנשים מתים היום מתחלואים לא מידבקים כגון סרטן, לחץ דם גבוה והתקפי לב. במקום וירוסים וחיידקים, כתב הררי, האיום הגדול ביותר על בריאות המין האנושי נשקף היום מבקבוקי קוקה קולה, מקרטונים של פיצות ומכורסאות טלוויזיה נוחות.

זה בדיוק העניין. פעם אחר פעם מתברר לנו שראיית העתיד איננה שייכת לתכונות או ליכולות של בני האדם. מסכמת זאת יפה אותה אמירה אלמותית השייכת כנראה לפיזיקאי הדני הידוע נילס בוהר, ולפיה מלאכת החיזוי הינה קשה מאד, במיוחד בכל מה שנוגע לעתיד.

השורות הללו נכתבות כאמור בעת שאירוע הקורונה מצוי בעיצומו. מרביתה של האנרגיה האנושית מופנה כיום לעיסוק בהישרדות הפיזית והכלכלית ובצעדי המנע הנדרשים. מטבע הדברים, ישנם גם אלה העוסקים בתקווה ובעולם החדש שיבוא אחרי. בכלי המדיה השונים אפשר לראות כבר שורה מכובדת של אנשי אקדמיה, אנשי תכנון וכלכלה, עתידנים, פסיכולוגים ועיתונאים – כולם כאחד מנסים לשרטט דיוקן של החיים שלנו ביום שאחרי המגיפה.

זהירות, חיבוק!

אחד מהתרחישים היותר פופולריים, וגם היותר דרמטיים, צריך לומר, מדבר על סדר חברתי וכלכלי חדש שיאופיין על ידי בידוד, או מה שמכנים היום: סושיאל דיסטנסינג. סיפור לא פשוט. קחו לדוגמה את החיבוק, אותו אקט עשיר וטעון המבטא בתרבויות רבות חום אנושי ושפע של מסרים מעודדים ותומכים כגון: חיבה, אהבה ואינטימיות. ריחוק פיזי והיעדר החיבוק ישליכו ללא ספק בצורה מהותית על התרבות האנושית ואופני צריכתה.

אלא שכאן צריך לשים הערת אזהרה! מדובר בהערכות המתקבלות בזמן אמיתי ומתוך המהומה הגדולה של האירוע. חיזוי מגמות עתידיות מתוך הפוזיציה העכשווית יכול להכיל כשלים מובנים, כמו שמראה לא פעם ניסיון העבר. מגמות עשויות להשתנות, או להתהפך "כהרף עין", למשל כתוצאה מהתפתחות לא צפויות, או, נניח, תגלית רפואית מהפכנית. יכול להיות שההספד של החיבוק הוא מעט מוקדם. הנרטיב העתידי הוא לעולם ספור חמקמק, ובהחלט יתכן – עד כמה שזה נראה כעת בלתי הגיוני, שבני המין שלנו יחזרו להתגודד כמו פעם, כמו שהם אוהבים. מה שתמיד נכון זה הצורך להישאר עם היד על הדופק ולסדוק מידי פעם את השאננות ותפישת העתיד הבוטחת שלנו. אפשר גם לשים בזיכרון איזו סימניה עם תמונה של המוטציה הנבזית הזאת המכונה: SARS-CoV-2.

קרשנדו

בראשית דצמבר 2019 החלו במחוז חוביי בסין להישמע קולם של תופי הטם טם המודרניים שהחלו לשלח אותות האזהרה. המסרים הראשונים שהגיעו בטקסטים, תמונות וקטעי וידיאו ואודיו נשמעו מוזרים, סותרים ואפילו בלתי הגיוניים. קשה היה אז לתפוס כי הצלילים הללו שהלכו והתגברו היו בבחינת קְרֶשֶׁנְדּוֹ לקראת מה שעתיד היה לבוא.

אין צורך לתאר כעת את השתלשלות העניינים של האירוע. אתחיל מהסוף. נכון לעכשיו כשליש מאוכלוסיית העולם, כ-2.6 מיליארד בני אדם נמצאים בבידוד ובתנאי סגר. זו סיטואציה שאין לה רע בהיסטוריה האנושית. וזה לא הכל. כל אותם אנשים – כולנו, חשופים מבחירה או מאי-בחירה להפגזה בלתי פוסקת של נתונים, קולות ומראות, שמצד אחד, מטילים בנו אימה נוראה, ומצד שני מטמיעים בנו מסרים של חיבוק ועידוד שנועדים לנחם, אבל גם לשמר אותנו בבית בסגר ותחת שליטה.
(בסוגריים אזכיר שאינני מדבר כאן על הרציונל של מקבלי ההחלטות. נכון לידע הנוכחי נראה שבהיעדר חיסון או תרופה, הבידוד הינו אחד מאותם אמצעים היותר יעילים).

שיטה המקל והגזר הזאת יעילה במיוחד. זה עובד בערך כך:
– יצירת זירה עם תנאי לחץ. אתה לא יכול לצאת מהבית. אתה מתנתק מיקיריך: ילדים/נכדים וקרובים ואתה, אשכרה, כלוא בין ארבע קירות הבית.
– יצירת מיקוד. בהיעדר מוצא אתה חשוף ופגיע "כחומר ביד היצור" למסכי הטלוויזיה, המחשבים והסמרטפונים. אתה מוצא עצמך מתמסר כמעט מרצונך, למטחי נתונים סוחפים ומידבקים שניתכים בך, פעם אחר פעם, 24 שעות ביממה. יש שם מסרים מפחידים ומלחיצים יחד עם תקוות וחיבוקים מנחמים, וחוזר חלילה. קוראים לזה התמכרות. אפשר לדמות את המצב שבו אנו מצויים בו למעין אפייה קולקטיבית וסימום מתמשך של התודעה שלנו. זו נחבטת שוב ושוב בסרטוני היגיינה ושמירת מגע, בקטעי וידאו מצמררים מבתי החולים, בגרפים אדומים של מספרי הנדבקים והמתים, בתמונות של חייזרים (צוות רפואי במסכות), וכמובן במם (MEME) החזק מכולם: "מכונות הנשמה". וואו! איך אפשר לעמוד בזה? קצת קשה לנשום, לא?

מי שמסייע בכך ביעילות אינסופית הינן כלי התקשורת למיניהם שרואים במגיפה -גם- אמצעי להגדלת הרייטינג וההכנסות, וזאת באמצעות מהדורות חדשות בלתי נגמרות ותכניות מטופשות שמכוונות להעצים את הדרמה ומיד לחבק.
אסור גם לשכוח את מקומם הדומיננטי של הרשתות החברתיות, ובכלל, את השליטה האולטימטיבית של הממסד והדיפ סטייט במצב הפגיע הזה, אבל אלו לדיון אחר.

סיכום זמני:

נכון שזה לא כמו הארטילריה בחפירות של מלחמת העולם הראשונה והפצצות הבליץ בשנייה, ונכון שמספר המתים, נכון לעכשיו, הוא "רק" 60,000 איש, אבל זה לא כל העניין. הטראומות של מלחמות העולם ההן נבנו וחלחלו באטיות כאשר הלוחמים, אלו שנותרו, חזרו מהקרבות. היום זה אחרת. הטכנולוגיות המודרניות דואגות לכך שהקורונה על כל גווניה, מוזרקת בעוצמה רבה היישר לוורידים שלנו, ויוצרת, כפי שזה נראה, טראומה פלנטרית הולכת ונבנית כמעט בזמן אמיתי. דמו לעצמיכם מה קורה, או אולי מה יקרה ל-2,600,000,000 בני אדם מוגפים הנמצאים בחפירות שבועות ארוכים, שכל זה איכשהו יסתיים?

אירוע הקורונה נראה כמלחמת עולם מאחר ומיליארדי בני אדם מעורבים בו וחווים אותו, גם אם חלקם הגדול אינו נגוע ישירות במחלה עצמה. ואם מזכירים סיום, מילה אופטימית: ההומו סאפיינס הוא שרדן מובהק שידע כנראה להתגבר במהירות על המשברים הקשים הצפויים בתחומי הכלכלה והחברה. אבל תחשבו גם על הפולקלור ועל הפריחה הספרותית והאמנותית שכמעט בטוח תתפרץ בעקבות זמני המצוקה והלחץ הללו. גם זה משהו, לא כן?

הבלוג של עמי בן בסט