"אבא, אבא, בוא מהר!" – הצעקה הדהדה ברחבי "עולם הקומיקס" (BD World), קומפלקס שמכיל חנות, בית קפה ופינות יצירה בפאתי העיירה הבלגית וובר (Wavre), ממש מול פארק השעשועים הידוע Six Flags. ילד בהיר שיער רץ בהתרגשות לעבר ארון תצוגה שבו ספיידרמן נתלה על קור עכביש לצדה של בובת הענק הירוק. "בוא תראה" – עכשיו הצעקה כבר לוותה בקפיצות קטנות מרגל לרגל – "נוּוווו כבר!".
אבל האב, שלפי הז'קט המחויט ותיק העור המשובח הוא איש עסקים מצליח, רק הנהן
 |
קיר מצויר המתעד את בריסל על רקע העיר, ליד הגראן פלאס. ברקע, מגדל בניין העירייה. ציורי קיר ענקיים, חלקם מתוך סיפורי קומיקס ידועים, מוסיפים כתמי צבע מפתיעים ומגע הומוריסטי בעיר בעיר השקטה והאפורה הזאת | צילום : דורון הורוביץ |
והמשיך לחטט בעצבנות הולכת וגוברת בשורה של ספרים דקיקים. אצבעו, שחלפה במהירות על הכריכות הצבעוניות, קפאה לפתע. הוא שלף בהתרגשות ספר שבחזיתו מצויר קאובוי חסון, ששיערו הארוך מתבדר ברוח המדברית. "Voila!" – הוא לא צעק בקול, אבל מבט אחד הבהיר שהוא נלהב לא פחות מבנו בן השמונה – "בְּלוּבֶּרִי מספר 15! יש!".
במשך חמישה ימים עקבנו, הצלם דורון ואנוכי, אחר חייהם הפתלתלים של גיבורי הקומיקס הבלגיים: טינטין – העיתונאי החוקר שמשוטט ברחבי הגלובוס, בלוברי – הקאובוי האידיאליסט, נטשה – הדיילת שחולצותיה מכילות אך בקושי את שדיה המתפרצים, ורבים אחרים. נפגשנו עם מנהלי מוזיאונים כסופי שיער, עם אוצרי תערוכות נלהבים, עם מנהלת חנות מקסימה, עם סופר שובה לב, שגם עכשיו, אחרי גיל שישים, מתפרנס היטב מכתיבת סיפורי קומיקס. שוטטנו במשך שעות ברחבי בריסל, מגלים עוד ועוד קירות מצוירים, שדמויות קומיקס ענקיות מעטרות אותם. בחנויות שמתמחות בקומיקס שיחקנו עם בובות טינטין ומילוּּ, והצצנו לתוך כפרים זעירים של דרדסים (למי שהפרוטה מצויה בכיסו: מחירו של כפר דרדסי, כולל גמדים כחולים העוסקים במיני מלאכות, יכול להגיע ל־500 אירו).
בסיומה של כל פגישה שכזאת הגיע שלב השאלה הזהה: איך זה שדווקא בלגיה הקטנה והשלווה הפכה למעצמת קומיקס חשובה כל כך? הדוברים השונים הציעו תשובות שונות, אבל בסופו של דבר התמונה (או אולי הציור) החלה להתבהר.
ארון הספרים הבלגי
מי שמבין בקומיקס יודע: הבלגים הם בין הטובים בציירי ובסופרי הקומיקס, וסיפורי הקומיקס הבלגיים מהווים אלטרנטיבה ברורה לגיבורי העל האמריקאיים. הבלגים הם גם צרכני הקומיקס הנלהבים ביותר שאפשר להעלות על הדעת. בעוד שסופרמן, באטמן וחבריהם מהעבר השני של האוקיינוס האטלנטי נועדו בעיקר לילדים ולבני נוער (שלא לדבר על מיקי מאוס ודונלד דאק), בבלגיה קומיקס זה גם עניין רציני, לא רק ילדותי. לא רק התוכן, גם האריזה שונה: סיפורי הקומיקס האמריקאיים נמכרים בחוברות נייר דקיקות בסגנון "קרא וזרוק", ואילו עלילותיהם של הגיבורים הבלגיים מגיעות באלבומים בעלי כריכות עבות ונייר משובח. האריזה המכובדת מכתיבה התייחסות שונה, ובבתים רבים בבלגיה אפשר למצוא סדרות של אלבומי קומיקס בארון הספרים בסלון.
במוזיאון ז'יז'ה (Jije) בבריסל, בניין תעשייתי מרשים ששופץ והפך מקדש־קט ליצירותיו של אמן הקומיקס ז'וזף ז'ילן (שכינה עצמו ז'יז'ה), אני שואלת את המנהל למי נועדו ספרי הקומיקס הרבים שיוצאים לאור בבלגיה. הוא עונה ללא היסוס: "לאנשים כמוני. אני בן 45, ואני קונה אלבומי קומיקס כל הזמן. יש לי ארבעה ילדים וגם הם קוראים קומיקס, אבל הם אוהבים את הגיבורים החדשים, בעוד שאני מעדיף את הגיבורים הקלאסיים".
הקלאסי שבגיבורים ופורץ דרך בעולם הקומיקס הבלגי הוא, כמובן, טינטין (הבלגים דוברי הצרפתית מבטאים את שמו טַנְטַן), שאביו מולידו, ז'ורז' רֶמי, חתם על יצירותיו בשם העט הֵרְזֶ'ה. טינטין יצא לאוויר העולם בשנת 1929, כשנה לאחר הופעת הבכורה
של גיבור קומיקס מסוג אחר לגמרי: מיקי מאוס. הוא בן בלי גיל – ציצת השיער המזדקרת, הגבות המורמות והמבט הסקרן מקנים לו חזות ילדותית, אבל הוא אוחז בקריירה רצינית בהחלט: עיתונאי־חוקר, שעבודתו לוקחת אותו לקצווי כדור הארץ ואף מעבר להם (הוא נחת על הירח עשר שנים לפני ניל ארמסטרונג). כדי להבין את המרחק הרוחני בין הגיבור הבלגי לבני דורו המתקתקים ממשפחת דיסני, די אם נזכיר שהמשימה הראשונה אליה שלח הרז'ה את טינטין היתה בברית המועצות.
טינטין משוטט בעולם בלוויית כלבו הקטן מִילוּ (באנגלית הוא הפך לסְנוֹאִי; הבלגים דוברי הפלמית קוראים לו בּוֹבּי), וידידו הטוב הוא קפטן הָדוֹק, רב חובל שיכור שמרבה לקלל. וגם אם לא גדלתם על ברכיו של טינטין, עם מספרים קשה להתווכח: אלבומי הקומיקס של טינטין תורגמו לחמישים שפות (כולל עברית, יוונית, אינדונזית, יפנית וערבית) והם נמכרו עד כה ביותר ממאתיים מיליון עותקים ברחבי העולם.
אם אין רעש אין חיים
טינטין הוא אולי הבלגי הכי מפורסם בעולם – פסל שלו מקבל את פני הנוחתים בשדה התעופה של בריסל, והבלגים מספרים שדה גול נשמע אומר שהדמות המצוירת מפורסמת יותר מדמותו שלו – אבל הוא בפירוש לא גיבור הקומיקס היחיד שצמח בבלגיה ויצא ממנה לעולם הגדול.
את הפריחה הגדולה של הקומיקס הבלגי אפשר לזקוף, בין השאר, לזכותו של המגזין ספירוּ, שהחל לצאת לאור בסוף שנות השלושים של המאה הקודמת
ושימש בית גידול לטובי הקומיקסאים של התקופה. בכל אחד משני השבועונים של התקופה, ספירו וטינטין, השפיעה דמותו של היוצר גם על הטקסטים: הציורים של הרז'ה היו נקיים ומדויקים, עם רקעים מפורטים וכתובים ברוח רצינית יותר, ואילו בספירו של אנדרה פרנקן הדגישו יותר את הצד ההומוריסטי והגרוטסקי של הסיפור, ובציורים יש הרבה תנועה והתרחשות. פרנקן אמר פעם שדף שאין בו רעש הוא דף ללא חיים.
"הרז'ה היה כמו קטר, שגרר אחריו את האחרים. אבל הוא לא היה אדם מצחיק במיוחד. לעומתו, הציירים של ספירו נהגו לצאת ביחד, לשתות ולצחוק", אומר וילם דה גראב ממוזיאון הקומיקס הבלגי בבריסל (CBBD Museum). המוזיאון שוכן בבניין מרהיב בסגנון אר נובו, שתכנן האדריכל הנודע ויקטור הורטה. הממשלה שיפצה את הבניין והעניקה אותו לאגודת אמני הקומיקס הבלגית, וזו הפכה אותו למוזיאון ולמרכז מידע. גם אם אתם לא מתעניינים בהיסטוריה של הקומיקס הבלגי, כדאי לכם מאוד להעיף מבט באולם הכניסה היפהפה, ובאותה הזדמנות לראות דגם של החללית שבה הגיע טינטין לירח…
הדורות הבאים של ציירי הקומיקס הבלגים המשיכו בעקבות האבות המייסדים, ורבים מהם זכו להצלחה מחוץ לגבולות המדינה. גם לישראל הגיעו כמה גיבורים כאלה, בעיקר בגלגולם הטלוויזיוני: הדרדסים, לאקי לוק (שבסיבוב הראשון שלו בישראל נקרא משום מה לאקי בר מזל) וסדריק.
"אנחנו מדינה קטנה מאוד ומורכבת מאוד, עם שתי קהילות – צרפתית ופלמית – שחיות זו לצד זו, אבל דוברות שפות שונות", מציע דה גראב הסבר לחשיבות שתופס הקומיקס בתרבות הבלגית. "בנוסף, בלגיה נכבשה בעבר על ידי עמים רבים, ובכל פעם נדרשנו ללמוד את שפת הכובשים. מכל הסיבוך הלשוני הזה, כנראה שלנו הכי קל לתקשר באמצעות ציורים".
הסופר המרוצה ופמלה אנדרסון
"כשהייתי ילד, על קופסאות החלב היה כתוב 'חלב מפרות מרוצות'. זה מה שאני מנסה לעשות – להעביר את התחושה שאת הסיפורים האלה כותב סופר מרוצה". ז'אן ואן האם מסובב במרץ את מטחנת הפלפל הקטנה, וגשם של פלפל שחור מתפזר על ערמת הבשר הקצוץ הנא שבצלחתו. אחר כך הוא בוחש בריכוז ביצה לא מבושלת לתוך העיסה ונאנח בסיפוק. "מאכל בלגי טיפוסי", הוא מעיר למראה המבט המעט מבועת שלי ומסמן למלצר להביא לנו עוד יין.
בראסרי הורטה, השוכנת בקומת הקרקע של מוזיאון הקומיקס בבריסל, מלאה עד אפס מקום בעובדים מהמשרדים בסביבה, שבאו לאכול פה צהריים. מדי פעם קם אחד מהם משולחנו, ניגש לוואן האם ולוחץ בחום את ידו. אין ספק, למרות מראה הבנקאי המנומס, הגבר לבן השיער שיושב לצדי הוא גיבור תרבות – וקצת מהתהילה דבק גם בי. "מיסייה ואן האם הוא הכותב הכי מפורסם בבלגיה כיום", לוחש על אוזני האחראי לקשרי עיתונות של המוזיאון, למקרה שהחמצתי את גודל המעמד, "והוא גם מוֹכר הכי הרבה".
 |
אוליבייה רמו מאת דני על קיר בבריסל. כחלק משיקום בריסל נבחרו כשלושים קירות ריקים, ובשיתוף פעולה בין אמני קומיקס לחברת צביעה מקצועית הם כוסו בציורים צבעוניים ענקיים | צילום : דורון הורוביץ |
לא במקרה סופר שכותב סיפורי קומיקס מעורר גילויי הערצה בבלגיה. ואן האם אומר שספרי קומיקס הם כחמישים אחוזים מכלל הספרים שמתפרסמים שם. "אם תראי ברכבת באירופה, בין כל האדונים המכובדים עם המחשבים הניידים ותיקי המסמכים, מישהו קורא קומיקס – תדעי שהוא בלגי. בבלגיה כולם קוראים קומיקס ולכולם יש אוספי אלבומים בבית. זה חלק מאוד חשוב מהתרבות שלנו, וגם מהכלכלה".
כל ספר חדש שלו מתורגם באופן קבוע ל־14 שפות, הוא אומר, וכמו ספרי קומיקס בלגיים אחרים, הם נמכרים היטב ברחבי אירופה – בעיקר בצרפת, בהולנד ובשווייץ. "העולם האנגלו־סקסי סגור לגמרי בפנינו. הם מתייחסים לקומיקס כאל דבר ילדותי, והדמויות שלי לא ממש מתאימות לתפיסה הזאת", הוא מחייך ומצביע על אלבום הקומיקס מסדרת XIII שלו, שקניתי לקראת הפגישה. גם מי שלא קורא צרפתית יכול להבין שסקס ואלימות הם בהחלט לא מחוץ לתחום. בסיפורים של ואן האם לא תמצאו כלבלב חמוד או גמדי יער כחולים. במקומם יש הרבה אקשן, בחורים מסוקסים ברכבי שטח, בחורות פרועות שיער עם מחשופים לא מבוטלים. "הצייר שמצייר את הסיפורים שלי לא יודע לצייר אנשים מכוערים", ואן האם צוחק. "אני מתחנן לפניו שיצייר אשה רגילה, אבל לא! כל אשה אצלו נראית כמו פמלה אנדרסון".
בריחה לעולם אחר
"בשבילי קומיקס תמיד היה חלום, בריחה לעולם אחר. כשהייתי ילד הייתי מחכה בקוצר רוח לימי רביעי, כשעיתון הקומיקס היה מגיע בדואר. בימי חמישי כל הילדים היו נפגשים בבית הספר ומדברים בהתרגשות על הסיפורים החדשים. כמו מעריצים של קבוצות כדורגל יריבות, גם אנחנו נחלקנו לאוהדים של טינטין ולאוהדים של ספירו. היית אוהד של אחד או של השני באופן מובהק וברור, בלי חציית גבולות. זה היה חלק מאוד משמעותי מהחיים שלנו".
שנים אחרי ההתרגשות של ימי רביעי, דידר רושט עדיין חי ונושם את תרבות הקומיקס. מה שהחל כתשוקה הפך למקצוע: הוא מדריך תיירים, שמתמחה בסיורי קומיקס ברחבי בריסל. בזמנו הפנוי הוא עדיין מרבה לבקר בחנויות קומיקס. "יש בבריסל כמה חנויות שמתמחות בקומיקס, ולכל חובב קומיקס יש את החנות המועדפת עליו. בחנות שלי כבר יודעים מה אני מחפש ושומרים לי בצד אלבום נדיר או מזמינים עבורי חוברות שחסרות לי באוסף".
רושט לוקח אותנו לסיור בשכונות השונות של בריסל, בעקבות ציורי קיר ענקיים מתוך סיפורי קומיקס ידועים. הנה ארבעת השודדים מתוך לאקי לוק; כאן טינטין ומילו משקיפים על הבית שבו הרז'ה צייר את דמותם; מעל רחוב סואן במיוחד משקיפה דמותו של החתול (Le Chat), שספריו הם הנמכרים ביותר כיום בבלגיה ובצרפת. הקירות האלה מוסיפים כתמי צבע מפתיעים ומגע הומוריסטי בעיר השקטה והאפורה הזאת.
בעבר הלא מאוד רחוק בריסל היתה בעיקר מקום לעבוד בו, רושט אומר. בערבים חזרו אנשי הצווארון הלבן לפרברים ולכפרים מסביב. אבל בעשרים השנים האחרונות נעשים מאמצים נרחבים לשפץ את מרכז העיר ולהפוך אותו למקום נעים גם למגורים. כחלק מהשיקום הכללי של בריסל נבחרו בראשית שנות התשעים כשלושים קירות ריקים, לעתים של בתים נטושים, ובשיתוף פעולה בין אמני קומיקס לחברת צביעה מקצועית הם כוסו בציורים ענקיים, צבעוניים ומשעשעים של דמויות שהבלגים מכירים ואוהבים כל כך. וכמחווה פטריוטית לעירו של הרז'ה, האבא של הקומיקס הבלגי, הוכנס לכל ציור שכזה פרט אחד קטן שמתקשר לבריסל של ימינו.
"אנחנו אנשים פשוטים", רושט אומר. "אין בנו את הסנוביות של הצרפתים ואנחנו לא לוקחים את החיים יותר מדי ברצינות. זאת גם הסיבה לכך שגיבורי הקומיקס שלנו הם בעצם אנטי גיבורים. האמריקאים אוהבים גיבורי על; הבלגים מעדיפים אנשים רגילים שחיים בעולם רגיל, ממש כמונו".
