בית ספר למטאדורים בספרד

עד לפני שני עשורים, מי שחלם להיות מטאדור נאלץ להרחיק לאחת מחוות גידול הפרים (פינקות) הפזורות בעיקר בחבל אנדלוסיה, ולבקש להצטרף לצוות החווה. זה היה עסק משפחתי, ומרבית לוחמי הפרים היו באופן טבעי בני משפחה של מגדלי פרים או של מטאדורים.

עם השינויים הכלכליים והחברתיים של המאה הנוכחית, ובעיקר עקב הנהירה לערים הגדולות, חל שינוי גם במסורת זאת. צעירים שגדלו בעיר התקשו לוותר על חייהם הנוחים ועל האפשרויות לרכוש השכלה מסודרת. להיות עובד חווה במקום מרוחק מן המרכז כבר לא נחשב עניין אטרקטיבי. אבל הדרישה להכשרה מקצועית בתחום זה לא פחתה; וכך נוסד ב־1975 במדריד ESCUELA DE TAUROMAQUIA –  MARCIAL LALANDA, בית הספר המודרני הראשון למטאדורים. שכר הלימוד סמלי; הלימודים מסובסדים, כדי שכל ילד בבירה הספרדית יוכל ללמוד. המגבלה היחידה היא גיל הקבלה. אם לא מלאו לך 12 שנים, עליך להמתין.

ההצלחה היתה מיידית. מאות צעירים נרשמו ללימודים, מוכנים לעבור מסלול מפרך של  ארבע שנות לימוד, עבור הסיכוי הקלוש שיום אחד יזכו לעמוד בזירה, אחד על אחד מול ה"טורוס" האימתניים. והסיכוי אכן קלוש; בכל שנות פעילותו של בית הספר יצאו ממנו לא יותר משלושים מטאדורים מצליחים.

מריו זפאטרו, בן 17, וחורחה גזידו מרטינז, בן 15, הם שניים מ־250 התלמידים שהצטרפו לבית הספר לפני כשנתיים. מאז מוקדש זמנם הפנוי למטרה אחת: מלחמה בזירה. כל יום, בתום יום לימודים ארוך בבית הספר, הם באים להתאמן. ההתמסרות הזו מבטאת במידה רבה את חלומם של צעירים לפרוץ את השגרה ואת המסגרות שבהן הם חיים. "גדלתי בבית עירוני רגיל", מספר מריו, "הורי עובדים בעבודות משרדיות משעממות, ודואגים כל הזמן לכסף, לחשבונות, לחובות. ככה זה אצל רוב האנשים בעולם, ואני לא רוצה להיות כמוהם. נכון שיש לי סיכוי קטן מאוד להגיע לדרגה של מטאדור בכיר, אבל  אם זה יקרה, אזכה לחיים הכי מרתקים שאפשר".

גם אם הם אינם מדברים על כך במפורש, יש קשר ברור בין הפנטזיה על המטאדור לבין העיסוק בזהות הגברית, אולי המאצ'ואיסטית, האופייני למתבגרים. עם זאת, גם כאן מסתמן שינוי, והיום יש בספרד גם מטאדוריות. בבית הספר שבו ביקרתי אין אמנם בנות, אבל במקומות אחרים יש ויש.

נערותם של מטאדורים לעתיד מזכירה את זו של לוחמי הסומו ביפן, שכבר מגיל צעיר נתונים במשטר אימונים ובדיאטה חמורים. אלא שבמקום לייצר מכונות מלחמה עתירות שומן ושרירים, יוצאים מבית היוצר הספרדי לוחמים דקיקים, גמישים וחזקים, בעלי תנועות וגינונים הדומים לאלה של רקדני בלט. גם את הפרים בוחרים בגיל צעיר, ולאחר ארבע שנות התחשלות ודיאטה עשירה הם גדולי ממדים וחזקים באופן חריג.

חוזה לואיס בוטה, אחד ממורי בית הספר, סבור שכדי להצליח צריך להיוולד מטאדור. הלימודים אמנם מקנים השכלה וידע, אולם כל הידע שבעולם לא יעזור למטאדור צעיר ברגע האמת, כשמולו עומד פר זועם, אם אין לו אינטואיציה מפותחת. "אם המטאדור לא יודע לקרוא את הפר, אין לו סיכוי בזירה", אומר חוזה. ו"לקרוא את הפר" זו מיומנות שבאה מבפנים, מהבטן, אחרי שנים של התמדה, אימונים רציניים והתבוננות ממושכת.

לפני שנים אחדות היה חוזה מטאדור כוכב, אך הקריירה שלו נקטעה בעקבות פציעה בעמוד השדרה במהלך מלחמת פרים. תחילה חשבו שיישאר משותק לשארית חייו, אבל אחרי שלוש שנים של ניתוחים וטיפולים רפואיים אינטנסיביים, הוא הצליח ללכת שוב ואפילו חזר להילחם בזירה. הפציעה פתחה בפניו עולם חדש, עולם ההוראה. "תהליך הלימוד הוא הדדי", אומר חוזה, "אמנם אני מטפח את דור העתיד של הזירה, אך גם מקבל מהם המון. תראה את מריו וחורחה", הוא מצביע על שני הנערים הבולטים בקבוצת הצעירים שהתאמנו בזירה. "הרצינות שבה הם עובדים וההשקעה האדירה שלהם בלימודים הן שתיים מהתכונות החשובות ביותר הנדרשות ממטאדור".

הפילוסופיה של הפר
מדי יום מתחילים בשעתיים של אימוני כושר, שרק הצפייה בהם עלולה לגרום תשישות. תחילה רצים התלמידים חמישה קילומטרים, אחר כך עוברים לזירת האימון, שם מחכה להם סדרה של אימוני כושר, גמישות וכוח במשך כשעה וחצי.

אחרי הפסקה קצרה מתפצלים התלמידים לשתי קבוצות. הראשונה ניגשה לחדר הכיתה, ללימודי תיאוריה. המורה, מנואל מרטינז מולינרו, לשעבר מטאדור מפורסם והמייסד של בית הספר, מלמד מה שהוא מגדיר "הפילוסופיה של הפרים": אנטומיה (הרי צריך לדעת איפה בדיוק הכי כואב להם, כשדוקרים), וכמובן – היסטוריה של הקורידה, מלחמות הפרים; שהרי למסורת יש תפקיד חשוב. זו גם ההזדמנות להבהיר שהמונח הנכון לקורידה הוא מלחמת פרים ולא מלחמת שוורים. שור הוא פר שסורס, וככזה, אין בו יצר הקרב ורוח הלחימה של הפר, וממילא אינו מתאים לקורידה.

הקבוצה השנייה, זו שנשארה בזירה, מתרגלת בינתיים את אמנות השימוש בקפוטה, או קאפה – גלימה שצידה האחד צהוב והשני ורוד. התלמידים מתחלקים לזוגות, אחד מהם מגלם את המטאדור והשני את הפר. מדהים לראות באיזו הזדהות עמוקה הם נכנסים לתפקיד. הנער המשחק את הפר מנפח את לחייו, לובש הבעה "חייתית" ומשמיע קולות נהימה. הרושם מתחזק בזכות הקרניים המעוקלות שהוא מהדק אל מצחו. גם המטאדור לוקח את תפקידו ברצינות תהומית: הוא לוקח פסק זמן כדי להתרכז, נעמד בתנוחת המוצא הנכונה ואז, בהינף גלימה טקסי, מסמן ל"פר" להתקרב אליו.

זה מתכופף לתנוחת תקיפה, מניף את קרניו המאולתרות, ובצעדים תוקפניים והחלטיים מתנפל על המטאדור, כשהוא משמיע קולות זועמים ושולח מבטים מאיימים. אחרי כמה דקות הם מחליפים תפקידים: המטאדור מחליף את הגלימה בזוג קרני פר, והפר הזועם לוקח לידיו את הקפוטה ומתחיל לתרגל את צעדי הריקוד המעודנים של  "מעברי ורוניקה", התנועה המפורסמת ביותר של הקורידה – הטיית הגו הצידה תוך כדי חיכוך קל בגוף הפר.

לקראת סוף שנת הלימודים הראשונה יורשו התלמידים המצטיינים להתחיל ברכישת אומנות ה"פאנה דה מולטה". מולטה היא הגלימה האדומה, שעזרה לבנות חלקים נכבדים מהמיתוס הסובב את הקורידה; ה"פאנה דה מולטה" היא סדרת התנועות הווירטואוזיות שמבצע המטאדור עם הגלימה, במטרה להתיש את הפר, לפני שהוא מגיע להריגה עצמה. תחילה לומדים את ה"נטוראלס" – סדרה של תנועות פשוטות יחסית אך בעלות סיכון לא מועט, אותן עושה המטאדור כאשר הפר עובר מימינו או משמאלו, בנסיונו לנגוח בגלימה האדומה שהמטאדור מחזיק בגובה המותניים. אחר כך בא תורן של תנועות מסובכות ומסוכנות יותר, כמו ה"דה פצ'ו" – הנפת הגלימה מעל ראשו של הפר, כשזה תוקף את המטאדור מהחזית.

כשישלטו בכל אלה, יזכו סוף סוף התלמידים לאחוז בידם את חרב ההריגה, האספדה. בשנתיים הראשונות הם יתרגלו את ההריגה על דחלילי קש, שעוצבו במיוחד למטרה זו. רק בשנה השלישית יורשו המצטיינים להתאמן על עגלים או פרות, ואחר כך גם על  פרים זקנים. בשלב זה עדיין אסור להם להרוג את בעל החיים. עם סיום ארבע שנות הלימוד יתקיים טקס ההסמכה של התלמיד למעמד של מטאדור מתחיל. המטאדור הוותיק ביותר בסביבת מגוריו יגיש לו את המולטה והחרב האישיות, ויעניק לו היתר רשמי להרוג  פר שנבחר במיוחד בשבילו.

סודות מחדר ההלבשה
מריו וחורחה לוקחים אותי לקורידה. השניים משתדלים לצפות בקרבות רבים ככל האפשר, בדומה לספורטאים אחרים שאינם מחמיצים אף משחק חשוב. בסופי השבוע, כשהם לא מתאמנים, ממהרים השניים לפלסה דל טורוס, הקורידה המרכזית של מדריד. יחד עם עשרות תלמידים אחרים נדחקים השניים בכניסה האחורית לקורידה, דרכה יגיעו המטאדורים. מריו וחורחה מקווים לזכות במבט, תמונה חתומה ואולי אפילו לחיצת יד מעודדת מאחד מאליליהם.

היה לנו מזל. קונטלו הרננדז הוא מטאדור צעיר, שסיים לא מכבר את לימודיו בבית הספר, ובעזרתו זכינו להיכנס לחדר ההלבשה של המטאדורים. הרננדז מתלבש במלון סמוך לזירה, בסוויטה מהודרת המתפקדת כשילוב מוזר במקצת של חדר מבצעים, בית תפילה וחדר הלבשה. סביבו מכרכרים אנשי פמלייתו, ועל הקירות תלויות תמונות ממוסגרות של בני משפחתו, מטאדורים נערצים עליו וקדושים של הכנסייה הקתולית. לשיפור המזל, הונחו על כל מדף ושידה פסלונים של קדושים פטרונים ומיני קמיעות שונים ומשונים. על המיטה הגדולה נפרשו הבגדים; עבודת יד, כמובן. חליפות המטאדורים הן מעשה אמן, תפורים מהבדים המשובחים ביותר, שזורים חוטי זהב מבריקים ומדגישים כל חיטוב בגופו של הצעיר.

תהליך הידחקותו של המטאדור אל מדיו ההדוקים מזכיר סצינות מפורסמות בסרטים ישנים, שבהן נדחסות נערות לתוך מחוך סרבן. הרננדז נאבק והתפתל כדי להיכנס לתוך המכנסיים הצרים, בעוד עוזריו מסייעים לו בהזזת אשכיו מצד לצד, כדי שיתאימו בדיוק לגזרת המכנס המיניאטורי. בעיצומו של התהליך הראה לי הרננדז תיקון שנעשה בבד באיזור המפשעה, ואמר בחיוך: "לפני שנה לא הייתי זהיר מספיק, ובאחד הסיבובים הצליח הפר לתקוע את הקרן בדיוק בין רגלי. למזלי לא נגרם נזק גדול, רק צלקת קטנה, שמזכירה לי כל יום שהסכנות בספורט הזה הן בהחלט לא חד־צדדיות".

ביום שהגעתי לקורידה היה זה הקרב ה־25 שלו השנה. שני קרבות בחודש זה הקצב האידיאלי למטאדור, כך נשאר לו די זמן להתאושש ולנוח לקראת הקרב הבא. הקרב הוא עניין מתיש למדי. "למרות שלצופים הלא־מקומיים נראה שאני בכלל לא מתאמץ בזירה", אומר הרננדז, "הלחימה בפרים היא ספורט מתיש ומסובך, שמצריך שליטה מלאה בגוף ובטכניקות השונות. כדי להיות מסוגל להתייצב בזירה ולעמוד בשלווה מול הפר, צריך להיות בכושר מעולה ובשליטה מוחלטת, אין פה מקום לטעויות".

כמה שעות לאחר מכן הדגים הרננדז את דבריו. בשיאו של הקרב, כשחיפש הפר הזועם מטרה לנעוץ בה את קרניו, הסתובב פתאום הרננדז לקהל וקד לעברו קידה אבירית, באקט הפגנתי של התעלמות מאימת הפר העומד מאחוריו. לא במקרה מכונה מעמד ההריגה  SUERTE SUPREMA, "מזל עליון"; ברגע הקריטי, לפני ההריגה, קרובים המטאדורים לקרני הפר. חיזוי של תנועת הפר והתנהגותו, כמו גם דקירה מוצלחת ב"קרוז" – הנקודה בין שכמות הפר שבה יש לנעוץ את החרב – אינם רק תוצאה של אימונים מפרכים. גם למזל יש כאן תפקיד.

תמונות מבית מטבחיים
כמו בכל סוגי הספורט, גם המטאדורים מסווגים לפי קטגוריות, אלא שכאן מתבצעת החלוקה לפי נסיונם בזירה ולא על פי משקל או גיל. רמתו של המטאדור נקבעת לפי מספר הקרבות שבהם השתתף וכמות האוזניים וזנבות הפרים שאסף, עדות מדממת ליכולתו בזירה.

ביצועיו של המטאדור נמדדים בכל רגע על ידי השופטים, ובעיקר על ידי קהל הצופים, שמריע או קורא בוז. גידופים וקריאות בוז מבטאים מורת רוח ממה שנראה לקהל "הרג לא נקי". הריגת הפר אמורה להיות רגע שיא טקסי, וביצוע כושל נחשב ביזוי של הרגע הזה. בשניות שלפני הקטילה עומד המטאדור זקוף מול הפר, כולו דרוך ומתוח לקראת השלב הקריטי. הפר עומד מולו, מותש לחלוטין, מדמם. עד לרגע זה התגרה בו המטאדור בקולות נהמה ונשיפה, ובשריקות שהוא מפיק באמצעות נפנופי בד הקפוטה. ההתגרות נפסקת, והפר ניצב מבולבל ונבוך. לרגע קופאים שניהם, ונראים כאילו הם עומדים לצאת בריקוד אינטימי.

ואז, ברגע הנכון, מזנק המטאדור קדימה, נועץ את חרב ההריגה דרך השכמות בליבה של החיה וגורם לה לקרוס מיד על אדמת הזירה. אחרי שנדמו תשואות הקהל, מגיע אחד העוזרים ונועץ פגיון קטן במרכז העצבים של הפר המובס, כדי לוודא הריגה. בארבעה מתוך ששת הקרבות שבהם צפיתי עם מריו וחורחה לא עבר רגע האמת בהצלחה. המטאדורים החטיאו את ליבו של בעל החיים והפכו את הדו־קרב המהולל לזירת טבח. הקהל שבא לראות קרב "אלגנטי", ולא סצינה מבית מטבחיים, הגיב במנה גדושה של גידופים עסיסיים וקריאות מחאה. כמה תיירים מזועזעים עזבו את הזירה כבר לאחר הסיבוב הראשון.

הקורידה היא ספורט שנוי במחלוקת. רבים רואים בו התעללות בבעלי חיים חסרי ישע (ראו מסגרת). חסידי מלחמת הפרים רואים בה ביטוי למסורת ארוכת שנים, שריד לפולחן השור העתיק, שהדים ממנו השתמרו באגדות על המינוטאור – דמות מיתולוגית שחציה אדם וחציה שור. בשלהי המאה ה־18, כשהכתר הספרדי היה נתון בידיים צרפתיות, ניסו הצרפתים לאסור על עריכת הקרבות והסירו מהם את החסות המלכותית שניתנה להם עד אז. התוצאה היתה הפוכה: במקום להכות מכה ניצחת את המסורת, נעשה ספורט הדמים פופולרי עוד יותר; ללא חסות האריסטוקרטיה הפכה הקורידה ל"ספורט של העם".

במדינות אחרות שבהן מתנהלות מלחמות פרים, צרפת ופורטוגל למשל, הגיעו כבר מזמן להכרה שההרג אינו מחויב המציאות, ושם ניצחון של המטאדור לא חייב להסתיים במותו של הפר. עם זאת, עצם ניהול הקרב מעלה שאלה מוסרית קשה: האם מותר לאדם לענות את הפר, גם אם אינו הורג אותו בסוף הקרב?

העמותה העולמית להגנה על בעלי חיים מנהלת מערכה נמרצת לחיסול התופעה. עם זאת, ולמרות המודעות הגוברת, מספר הפרים שנהרגים בזירות הספרדיות נמצא בעלייה מתמדת, אולי בשל הגידול בתיירות הנכנסת לספרד. העמותה ניסתה להתמודד עם הבעיה במכתב שנשלח לכל סוכנויות הנסיעות הגדולות בעולם, שבו התבקשו הסוכנים למחוק את מלחמות הפרים מרשימת האטרקציות.

אחד הסוכנים ענה להם בסיפור הבא: "לפני שנשלח אל כדור הארץ, פנה טאורוס, אל הפרים, אל אחד העגלים הצעירים. 'אתה תמות זמן קצר לאחר שתגיע אל כוכבו של הטורף האכזר ביותר ביקום, האדם, אבל אתן לך זכות לבחור בין שתי דרכים למות. באחת יסרסו אותך, יתלשו לך את הקרניים ויכלאו אותך במכלאה חשוכה עד שתשמין. אז יעמיסו אותך על משאית מסריחה, שם תצטופף עם עשרות פרים אחרים, וכולכם תישחטו  כדי להפוך מאכל לבני האדם. האפשרות השנייה היא שמגיל צעיר יפטמו אותך במעדנים, ובמשך ארבע שנים תחיה בחופש מוחלט בשטחי המרעה. בסוף התקופה הזו תישלח אל מותך בקרב עיקש מול המטאדור. אתה תמות בסוף, אבל אולי גם הוא'. באיזו אפשרות, לדעתכם, בחר הפר?"