אי אפשר למצוא את בני ביקיני בשום מקום. ג'ק נידנטאל ערך חיפושים מהירים בשולחנות הבלאק ג'ק, ליד מכונות ההימורים, לאורך התורים במזנוני הלילה. שום דבר. "הם כאן, הם כאן", הוא מבטיח. "הם לא יכולים להתחבא, לא ממני".
גם בדמדומים, לאס וגאס בוערת בחום של סוף הקיץ. ה"סטריפ" פקוק במכוניות; הקזינו "סטארדאסט", כמו כל השאר, הומה מתיירי סופשבוע. כמה מהם, יחפים ועטופים במגבת, יוצאים מדלת הכניסה לבריכה לכיוון המעליות. אולי הביקיניאנים הלכו לשחות? לא. נידנטאל בן ה-36, לבוש בג'ינס, טי-שרט וכפכפים, הוא, על פי כרטיס הביקור שלו, "מקשר ומייצג של העם מביקיני". הוא צריך לדעת. הביקיניאנים, הוא עונה באופן חד-משמעי, לא שוחים בבריכות שחייה.
נידנטאל מפלס דרכו בין טורים צפופים של מכונות הימורים, סורק את השטח משמאל ומימין בחיפוש אחר פנים מוכרות. בדרך, נקרא שמו ברמקולים שברחבי הקזינו, אבל נידנטאל מתעלם בקלילות מהכריזה. במשך שש השנים האחרונות הוא כבר הוביל שש משלחות ענק של ביקיניאנים ללאס וגאס בכל שנה, וקריאה לטלפון הפנימי היא תמיד אחת משלוש: תלוש ארוחה אבוד, בקשה להלוואה, או גרוע מזה: ביקיניאני אבוד.
שמו של נידנטאל נקרא בפעם השנייה. "בטח מישהו הלך לאיבוד", הוא נוהם, מפלס דרכו דרך ההמונים. בקצה הרחוק של הקזינו חוצה נידנטאל את חבלי הקטיפה ואת השלט שאומר, "משחקים בלבד". שם, באיזור שמכוסה בשטיח אדום, הוא מוצא טור שלם של מכונות הימורים כבדות, אח"מיות, וכמה ביקיניאנים עם כוסיות משקה, סיגריות ומיכלי פלסטיק מלאים בדולרי כסף, בידיהם. הם חברי מועצת ביקיני, נציגיהם של כ-2,000 בני עמם. הם גברים נמוכים ומוצקים, עם כרסים, נינוחים בבגדי החופשה המקובלים שלהם, חולצות הוואיי, מכנסיים מחויטות וכפכפים.
כמה מהביקיניאנים מתגודדים סביב ג'ק אירוג'ימאן, כבאי במקצועו, שהתברך, כך נראה, בזכייה הראשונה של הטיול: 3,300 דולר, לפי נצנוצי הצג הדיגיטלי. אבל ברגע שהם מתאספים סביבו לחגוג, נאלמת המכונה דום, וההתרגשות שלהם הופכת לבלבול. נידנטאל מתקרב אליהם ומסביר בעדינות, במרשאליאנית, כי אירוג'ימאן לא הכניס את כמות המטבעות הנדרשת כדי לאפשר את הזכייה. הביקיניאנים נותנים מבט מאומץ ותוהה במספרים המנצנצים. לבסוף, מחליט אירוג'ימאן לסיים את המשחק ובוהה, מדוכדך, בשלושת דולרי הכסף שנופלים אל מגש המתכת.
הסצינה הזו מעלה מטאפורה, שקשה לעמוד בפניה: ביקיניאני עומד בציפייה מול מכונת הימורים אמריקנית שאומרת לו שהוא הזוכה, אבל בשל נסיבות בלתי מוסברות, מסרבת לשלם. ההרגשה, שרימו אותך, שנותרת בסופה של הבטחה אמריקנית שלא קוימה, מתארת הרבה מהתחושה של מה זה אומר להיות ביקיניאני במחצית השנייה של המאה הנוכחית.
ב-1946 עשו תושבי ביקיני את מה שנראה להם אז כמו הימור בטוח עם ארצות הברית. הם הסכימו לתת בחינם את טבעת איי האלמוגים שלהם באוקיינוס השקט, שם חיו בבידוד יחסי במשך מאות שנים, לארצות הברית, כאתר ניסויים לפצצה האטומית. בתמורה הובטחה להם חסותה גומלת הטוב של ממשלת ארצות הברית, והכבוד של עשיית מעשה הירואי למען האנושות. הכי חשובה, היתה ההבטחה שהם יוחזרו ברגע שהניסויים יסתיימו.
שלושה דורות עברו מאז, הביקיניאנים עדיין חיים בגלות, רובם בצריפונים על אי בודד באוקיינוס השקט הנקרא קילי (KILI), כ-650 קילומטרים מביקיני, יחד עם אחרים שנקבצו מהונולולו ועד העיירה אניד, שבאוקלהומה. שתים-עשרה שנות ניסויים גרעיניים במהלך שנות ה-40 וה-50, הותירו את ביקיני ועוד כמה טבעות איי אלמוגים נוספות באיי מרשל, כל כך מזוהמים בפסולת רדיואקטיבית, עד שהביקיניאנים אינם יכולים לשוב לשם. רק עכשיו עומדת הגלות הזו להסתיים. משרד האנרגיה של ממשלת ארצות הברית החל לנקות את טבעת האיים, כדי להכין את הדרך לחזרתם של התושבים. בפעם הראשונה בהיסטוריה שלהם, עומדים הביקיניאנים בפני אתגר תכנון עתידם, ובפני שאלות כמו מה יעשו, וממה יתפרנסו.
העובדה שהם מתמודדים עם שאלות כאלה בביקורים שלהם אחת לשלושה חודשים במקומות כמו לאס וגאס, היא רק הרמז הראשון לכך שהם לא עומדים לחזור לאיים על סירות קאנו. הביקיניאנים, שכמעט לא ראו צורת כסף לפני מלחמת העולם השנייה, פועלים עכשיו עם יותר מ-100 מיליון דולר בקרנות נאמנות, שהעניקה להם ממשלת ארצות הברית כפיצוי ולצורך התיישבות מחדש באיים שלהם. התוכנית שעיבד נידנטאל, מתנדב לשעבר ב"חיל השלום", שניהל את חיי היום-יום שלהם במשך עשר שנים כמעט, מעניקה לכל ביקיניאני קיצבה שנתית של 2,000 דולר.
"יש לביקיניאנים בקן ביצה לא רעה", אומר ג'ונתן וייסגאל, עורך דין בן 45 שמייצג את הביקיניאנים מאז 1975 ואשר אחראי במידה רבה להשגת כספי הפיצויים שלהם. "אם הם יטפלו בזה כמו שצריך, אני חושב שהם יצליחו להציל את התרבות שלהם. זה נתון בידיהם".
אולי, אבל הביקיניאנים צריכים לסמוך שוב על אמריקנים – וייסגאל ונידנטאל – שיהיו להם לעזר. בלאס וגאס, הרחק מהמכונות ומשולחנות ההימורים, מנהלים השניים סדרה של פגישות מרתוניות באחד מאולמות הכינוסים של קומפלקס ה"סטארדאסט", בודקים את מערך ההשקעות של הביקיניאנים, דנים בתקציב שנתי בסך שמונה מיליון דולר ומאזינים להצעות לפתח את ביקיני מחדש.
בין הרעיונות שמקדם וייסגאל היא תוכנית לפתוח מחדש את טבעת איי האלמוגים של ביקיני כאתר אקזוטי לצוללנים ואולי, כאתר היסטורי לעידן האטומי. קבוצה של ספינות מלחמה, שרידי צי שהוטבע על-ידי שתי פצצות אטום ב-1946, נחה בקרקעית הלגונה של ביקיני, מוקפת במים ססגוניים ובחיים תת-מימיים עשירים. הספינות הן, לטענת מספר גדל והולך של צוללנים ויזמי תיירות, האטרקציה המרהיבה ביותר בעולם של שרידים תת-מימיים. כמה סוכני נסיעות, שהציעו הצעות להסדר אתרי צלילה בביקיני, מחכים בקוצר רוח לקבלת החלטה אצל לקוחותיהם לגבי אחת התוכניות.
נידנטאל, שאינו שותף להתלהבותו של וייסגאל ביחס לתיירות, ספקן: ממתי נחשבת יצירת אתר צלילה כאמצעי להצלת תרבות? הביקיניאנים כבר ויתרו פעם על התרבות שלהם כמחווה של רצון טוב. עכשיו הגיע דור חדש של אנשי מכירות אל דלתותיהם, שמנסה למכור להם חלומות של רווחים. האם הם עומדים לסדר שוב את הביקיניאנים?
נידנטאל חושש שהוא יודע את התשובה. הוא מעווה את פניו כשהוא שומע את תקוותו של ג'אמור אייטאפ, אחד מהזקנים שעוד זוכר את החיים האידיליים לפני הפצצה: "אם היינו יכולים להפוך את ביקיני למשהו כמו לאס וגאס, היינו יודעים שאנחנו בדרך לאן שהוא", אומר אייטאפ בעיניים בורקות. "זה יהיה הגשמתו של חלום".
צומת דרכים
קבוצת איי ביקיני, אי שם במחצית הדרך בין הוואיי לאוסטרליה, היא נקודה קטנה בארכיפלג הענק של מיקרונזיה, שבאוקיינוס השקט. זוהי טבעת איי אלמוגים אידילית, אחת מתוך 29 כאלה, שרשרות של איי אלמוגים שמכילים בתוכם לגונות גדולות ורדודות, באיי מרשל, בחלק המזרחי של מיקרונזיה. איי מרשל, שנשלטו כאיזור חסות של ארצות הברית מאז מלחמת העולם השנייה, זכו ב-1986 לריבונות.
מבין כל המאורעות שנגעו בחייהם של תושבי איי מרשל במהלך השנים, כמו הגעת המיסיונרים הנוצרים או הכיבוש היפאני, אף אחד מהם לא היה משמעותי כמו הביקור הבלתי צפוי בביקיני בחורף 1946. בן וויאט, אז המושל הצבאי של איי מרשל, נחת במטוס ימי בלגונה, מול האי ביקיני, שם גרו כל 167 התושבים. הוא בא לומר ב"מלים עדינות", כפי שמעידות רשומות חיל הים האמריקני, את מה שהוא, הקונגרס, הנשיא טרומן ומרבית אזרחי ארצות הברית כבר ידעו: בשל תכונותיה הגיאוגרפיות הייחודיות, ובעיקר בשל ריחוקה, נבחרה טבעת איי האלמוגים של ביקיני כאתר הניסוי הראשון לאחר המלחמה של פצצת האטום. תושבי האי יאלצו לעבור לאי אחר בזמן שהניסויים יתבצעו. סמכות "גבוהה מכל סמכות שעל פני כדור הארץ" היתה רואה מעשה כזה בחיוב, כך הבטיח וויאט למנהיג הביקיניאני, הצ'יף ג'ודה קסיבוקי. פחות מחודש לאחר מכן ואחרי שהביקיניאנים שיחזרו את מהלך המשא ומתן שלהם עם וויאט לטובת צוותי ההסרטה של חיל הים האמריקני, העמיסו הביקיניאנים את סירות הקאנו שלהם, סלים, עלי סכך ושאר חפצים, על ספינת תובלה של חיל הים ונפנפו לשלום לאיים שלהם.
"משהו באמת נשבר לביקיניאנים בלב, כשנלקחו מהאי", אומר טומאקי ג'ודה, בנו הצעיר של צ'יף ג'ודה ומנהיג הביקיניאנים מאז 1976. בדיבורו הרך והכן, טומאקי מקרין שלווה שנתנה לביקיניאנים סוג של יציבות פוליטית במשך שנות גלותם. "היתה להם אי וודאות, במיוחד לאבא שלי, ביחס לשאלה איך מתכוונת ארצות הברית לדאוג להם, לאיפה הם ילכו, איך הם יתקיימו", ממשיך טומקי. "אבל הם הבטיחו הבטחות, ואנחנו האמנו. ארצות הברית היתה מנהיגת העולם, היתה לנו ברירה?"
מבצע "CROSSROADS", הניסוי הראשון של פצצות האטום אחרי המלחמה, הפך לאירוע מדעי ופוליטי מפורסם, דוגמה לעוצמה צבאית מפחידה שהופעלה על-ידי קובעי מדיניות שוחרי טוב. כמה שבועות לאחר הפינוי התחילו להגיע לביקיני אלפי חיילים אמריקנים (החל מאיכתיולוגים ורדיולוגים, דרך אוקיינוגרפים ומפציצים), אנשי קונגרס ושגרירים, המוני עיתונאים ואלפי עיזים, חזירים, עכברים וכבשים, שנועדו להיות קורבנות הניסויים.
ב-1 ביולי 1946 הטיל מפציץ מסוג 29B- את פצצת האטום הרביעית בהיסטוריה של כדור הארץ על צי של 95 מטרות ימיות שעגנו בלגונה של ביקיני. מבצע "קרוסרודס" הוכיח בדיוק את מה שרוברט אופנהיימר, מראשי מפתחיה של הפצצה האטומית וממתנגדי פרויקט הניסוי בביקיני, אמר באירוניה לנשיא טרומן: "אם פצצה אטומית מתפוצצת קרוב מספיק לספינה…היא תטביע אותה".
בזמן שהפצצות הוטלו על חופי ביקיני, נולד בחופי קאן הפירוש הפופולרי יותר לשם ביקיני. מעצב אופנה צרפתי שכר מטוס ופרסם במודעת עשן בשמיים את יצירתו: "L'ATOME – בגד הים הקטן ביותר בעולם". מיד לאחר מכן הוכה מעצב זה שוק על ירך בידי מעצב אחר, לואי ררד, שטבע, אולי, את הצהרת האופנה המפורסמת ביותר בתבל: "ביקיני – קטן יותר מבגד הים הקטן ביותר בעולם". הביקיני הוצג בהופעת הבכורה שלו בפריס, בקיץ 1946 וזמן קצר אחר כך, עומעם זכרם של הביקיניאנים גם בקרב עורכי מילון וובסטר. "ביקיני", הם כתבו, מקורו "בהשוואה של האפקט של אשה שכמעט אינה לבושה לאפקט של פצצה אטומית".
אחרי שני הניסויים הראשונים של 1946, היו עוד עשרים ואחד ניסויים גרעיניים נוספים בקבוצת איי ביקיני. בקבוצת איי אנווטאק (ENEWETAK), כ-320 קילומטרים מערבית לביקיני, בוצעו 43 ניסויים גרעיניים נוספים במהלך עשר שנים וגם תושביו "יושבו מחדש". אולם היה זה רק ניסוי אחד, שחתם את גורלם של הביקיניאנים להישאר בגלות. ב-1 למרץ 1954, יום אבל לאומי כיום באיי מרשל, הוטלה פצצת מימן של 15 מגהטון, שכונתה "בראוו", על נאם (NAM), אי גדול בפינה הצפון-מערבית של קבוצת איי ביקיני. "בראוו", עם כמות חומר נפץ שהיתה גדולה פי 750 מהפצצה שהוטלה על הירושימה, גרמה לאידוי מרבית שטחו של האי נאם ולהיעלמם של שני איים קטנים סמוכים, ושלחה עננת פסולת רדיואקטיבית במיוחד, ששטה מזרחה על הלגונה ועל פני שטח של למעלה מ-7,000 מיילים רבועים בים הפתוח.
מה שוועדת האנרגיה האטומית של ארצות הברית כינתה אז "ניסוי אטומי שגרתי" היה בעצם, כפי שממשלת ארצות הברית הודתה מאוחר יותר, "המקרה החמור ביותר של חשיפה לנשורת גרעינית בכל תוכנית הניסויים האטומיים של ארצות הברית". ל-236 תושבי קבוצות איי האלמוגים רונגלאפ (RONGELAP) ואוטיריק (UTIRIK) 120 ו-480 קילומטרים מזרחה משם, לא נמסרה כל הודעה על הניסוי הצפוי, והם נשטפו באפר רדיואקטיבי מסוכן. פקידים רשמיים של ארצות הברית הסבירו אז כי שינוי בלתי צפוי ברוח גרם לחשיפה המוגברת. אולם ממסמכים שהתגלו מאוחר יותר, הסתבר שהשינוי ברוח נצפה מראש, היתה התעלמות מהאזהרות, וכי הערכת הממשלה, כפי שדווחה, כי רק כ-200 תושבי האיים נחשפו לקרינה מסוכנת, היתה הערכה מוגבלת מאוד. ארבעה עשורים אחרי "בראוו", אחוז הופעת סרטן בלוטת התריס ותופעות לא נורמליות למיניהן בקרב אוכלוסית איי מרשל, היא הגבוהה בעולם.
המבקר באיי ביקיני כיום רואה מעט עדויות לניסויים. עצי דקל, ששוב נושאים פירות, מעטרים את נופי ביקיני. להקות רבות של כרישים לבני שוליים, טונה זהובת סנפיר ומקרלים מפטרלים ברחבי שוניות האלמוגים והמים הצלולים; צבים וסרטנים מתגוררים בחופים הרדודים, שם צפו אלפי דגים מוכי רדיואקטיביות, כשבטנם מופנית מעלה. פחות נראית לעין היא שכבת הצזיום הרדיואקטיבי ש"בראוו" הותירה באדמת ביקיני ובכמה איים נוספים. הצזיום אינו מהווה איום ישיר לחיים (מדענים מעריכים כי אדם החי בביקיני כיום יספוג כמות שנתית פחותה של קרינה חיצונית מאשר מישהו שחי בקליפורניה). אולם הצזיום יכול עדיין להיות מסוכן אם הוא מגיע למערכת העיכול, דרך צמחים למיניהם, כמו הקוקוסים והפירות שעל האי. בסמוך לקבוצת עצי קוקוס, ליד המקום שבו נפגש וויאט עם ג'ודה, נמצאת העדות היחידה לקיומם בן מאות השנים של הביקיניאנים כאן: כמה מצבות פזורות בשטח, בית הקברות שבו מקווים שארית זקני הביקיניאנים להיקבר.
גלות בקילי
קילי, אי של כ-800 דונמים, שבו גדלו שלושת הדורות האחרונים של הביקיניאנים, הוא לא בדיוק גן עדן. בעוד ביקיני מוגנת על-ידי ריף חיצוני והלגונה השקטה שלה היא אידיאלית לדיג, קילי מותקפת ללא הפסק על-ידי נחשולים גבוהים מהאוקיינוס השקט; חמישה חודשים בשנה אי אפשר להגיע אליה בסירה. 900 ביקיניאנים גרים בצריפי העץ שבנו עבורם האמריקנים ב-1948. הבתים מגובבים כולם על כביש עפר שיוצר טבעת מסביב לאי. הזקנים עדיין מכנים את המקום בית סוהר.
בשנים שחלפו נעלמו מיומנויות הדיג ושאר שרידים של תרבותם של אנשי ביקיני, כמו גם חלק מהתמימות שבה היו ידועים כל כך. הביקיניאנים הועברו ממקום למקום פעמיים לפני שהגיעו לקילי.
ניסיון שלהם לחזור לביקיני ב-1968 הופסק אחרי מספר שנים, כשמשרד האנרגיה האמריקני גילה שקבוצת האיים אינה בטוחה כפי שהבטיחו מדעני המשרד. ב-1975, מתוך אמונה שממשלת ארצות הברית התייחסה אליהם באי צדק, לקחה את אדמתם והבטיחה להם שיבה מהירה ובטוחה, עשו המנהיגים הביקיניאנים מה שאמריקנים רבים היו מצפים שיעשו: הם שכרו עורך דין.
"התחלנו לזעום על כך שממשלת ארצות הברית סידרה אותנו", אומר טומאקי. "אנחנו היינו נאמנים להם, ופעם אחרי פעם הרגשנו שלא אכפת להם בכלל מאיתנו".
ג'ונתן וייסגאל, בוגר צעיר של אוניברסיטת סטנפורד, שותף במשרד "קובינגטון את בורלינג", אחד המשרדים הותיקים והגדולים של וושינגטון, לקח על עצמו את התיק. ב-1982 השיג וייסגאל לביקיניאנים מהקונגרס את 20 מיליון הדולר הראשונים להתיישבות המחודשת בביקיני. זמן קצר אחר כך סייע וייסגאל בהשגתה של עסקה עוד יותר מתוקה: מתוך 150 מיליון הדולר שנתן הקונגרס ב-1987 לאיי מרשל כפיצוי על הניסויים הגרעיניים שם, לקחו הביקיניאנים 75 מיליון, 5 מיליון דולר כל שנה במשך 15 שנה, הכנסה שהביקיניאנים יכולים להוציא כראות עיניהם, בתנאי שיקציבו מחצית ממנה לקרן נאמנות. ב-1992, קיבלו הביקיניאנים עוד תוספת של 90 מיליון דולר לקרן שלהם מהקונגרס. הביקיניאנים הם עדיין חסרי בית, אבל הם חסרי בית מיליונרים.
תוצאות המימון הפדרלי ניכרות בכל מקום. מעבר לסימטת הבוץ שבה עומד בית הספר של קילי, מדפדפים הילדים בין קלטות הסרטים האמריקנים האחרונים בדוכן השכרת הווידאו המקומי. במורד הסימטה מנמנמים כמה חזירים על הבטון הטרי של המכבסה האוטומטית החדשה של ג'ודה, שעומדת באוויר הפתוח, ללא גג. חנויות המכולת של האי מציעות כמה מוצרים בסיסיים במחירים מופקעים. אף אחד בקילי כבר לא עוסק בדיג, אבל בחנות הכלבו של רוברט ריימר המדפים מלאים במקרלים משומרים מקליפורניה.
מרגע שנמצא העושר החדש, היה גם צורך במישהו שינהל אותו ויחלק אותו. הביקיניאנים היו זקוקים למישהו שמדבר את השפה, חי בקרבם ויכול לשמש כמקשר לשאר העולם. ב-1984 זה היה נידנטאל, מתנדב של חיל השלום, שנזרק על איזה אי מרוחק באיי מרשל במשך שלוש שנים, והופיע אצל הביקיניאנים לחפש עבודה. הוא לימד אותם אנגלית, פילס דרכו אל תוך הקהילה, התחתן בסופו של דבר עם בת ביקיני, ועכשיו יש לו שלושה ילדים קטנים. כמו לשאר הביקיניאנים, לנידנטאל יש כיום זכות על אדמת ביקיני.
"כאשר הביקיניאנים צריכים להתעסק עם העולם החיצון, מדענים, מהנדסים, יזמים או עם ממשלת ארצות הברית, צריך מישהו שיוכל להתמודד עם בעלי עוצמה כאלה", אומר נידנטאל. "אני משמש להם כקשר לעולם החיצון".
נידנטאל מינה את עצמו גם למקשר שלהם עם העבר. משרדו הקטן והמבולגן במג'ורו מהווה את תמצית ההיסטוריה של ביקיני: צילומים של מנהיגים ובני משפחותיהם, תמונות ארכיון ושלל עדויות, שנידנטאל מקווה להוציא לאור יום אחד. אם וייסגאל מספק את ההזדמנויות הפיננסיות, נידנטאל מציג את עצמו כקולו של המצפון. ואכן, בתפקידו כמנהל התקציב, הוא מפקח על חשבונותיו של וייסגאל והצליח להגביל את תעריפו של עורך הדין מ-135 דולר לשעה ל-300,000 דולר לשנה. כשהוא נוהג בוואן שלו ברחבי הכפר בקילי מקונן נידנטאל על מה שהוא אוהב לכנות "הפצצה השנייה" שנחתה על הביקיניאנים, בדמותן של קרנות הנאמנות.
"כשהגעתי לכאן לא היה מסלול נחיתה; בית הספר היה מזופת; לא היה שום אתר לנפוש בו, לא תחנת כוח, לא חנות, לא כלום. זה היה חור. אז צנח הכסף על המקום הזה כולו בבת אחת. אנשים קנו משהו כמו 17 מכוניות תוך שישה חודשים, כולן טויוטות, וכל מי שלא היתה לו טלוויזיה, קנה אחת. זמן קצר אחר כך, היית צריך לשלם בשביל כל דבר. רצית כוס מים? שילמת עליה. רצית סיבוב על האוטו? שילמת. זה הלך והתפתח. הביקיניאנים הם כמו כל אחד אחר שחי בקהילה קטנה. הם רוצים להיות כמו השכנים ממול. כל הפגישות שלנו עכשיו זה רק כסף, כסף, כסף.
בלי תעשייה שתתמוך בקהילה שלהם, הביקיניאנים גילו ש-2,000 הדולר השנתיים שמוקצבים לכל אחד מהם בשום אופן לא יכולים להספיק, ונידנטאל מבלה עכשיו חלק נכבד מזמנו בניסיון להשיג הלוואות. "כשהקרנות נוצרו, כן, באמת היה לנו פתאום יותר כסף", אומר טומאקי. "אבל כשאתה משווה את זה לאיך שחיינו בביקיני – שיכולנו לאכול ארוחת בוקר, צהריים וערב בלי להוציא פרוטה, שחיינו מהאדמה ומהדיג בלגונה…עכשיו, כשאנחנו צריכים להתקיים מהכסף הזה, זה לא מספיק. האוכלוסייה ממשיכה לגדול" – תוצר חלקי של זרם הגברים מאיי מרשל הסמוכים שהזדרזו לשאת נשים מביקיני ברגע שנולדו קרנות הנאמנות – "והכסף נשאר באותה הרמה, כך שהמניות של האנשים, יורדות. זה נראה כאילו אף פעם אין לנו מספיק כסף, וזה גורם בעיות".
אפילו וייסגאל מודה שהעושר שהוא עזר לביקיניאנים להשיג, מאיים עכשיו על מה שנותר מהתרבות של ביקיני. "כל הכסף הזה", הוא אומר "מעלה עכשיו את השאלה: 'איך תחזיר אותם לשדות, עכשיו, כשהם ראו את פריס?' איך תחזיר את הביקיניאנים לקבוצת האיים שלהם אחרי שראו את לאס וגאס? אני לא בטוח שאפשר להדביק את הרסיסים מחדש. זו שאלה שרק הביקיניאנים יכולים לענות עליה".
אולי הגילוי העגום ביותר לביקיניאנים הוא, שיחד עם כל עושרם, הם לא יכולים לממן כרטיס טיסה הביתה, לביקיני. מדעני משרד האנרגיה עורכים ניסויים בשיטת ניקוי מבטיחה וזולה, יחסית, של האיים מהפסולת הגרעינית שנותרה בהם. בעזרת הוספת דשן עשיר בפוטסיום לקרקע בביקיני יכולים העצים והצמחים לספוג את הפוטסיום ולהשאיר את הצזיום המסוכן היכן שהוא נמצא. העבר, בכל אופן, לימד את הביקיניאנים לפחד פחד עמוק מקרינה. שיטת הניקוי שהם היו מעדיפים היתה מסלקת כל גרם של צזיום מהאיים, והיתה עולה 200 מיליון דולר, סכום גדול באופן משמעותי מ-110 מיליון הדולר של קרן הנאמנות שנועדה לניקוי האי.
"השורה התחתונה היא שהביקיניאנים זקוקים להכנסות", אומר וייסגאל. "הם זקוקים להכנסות כדי להמשיך ולהתקיים והם זקוקים לרווחים כדי לערוך ניקוי רדיולוגי יסודי של ביקיני, ואין להם מספיק כסף בקרן הנאמנות שלהם לעשות את זה. כן, יש להם עשרות מיליוני דולרים, אבל זה פשוט לא מספיק".
פארק צלילה אטומי
15 מטרים מתחת לפני הלגונה יכול צוללן להגיע למגדל הפיקוד והגשר של ספינת המלחמה האמריקנית "סרטוגה", שמתרוממת מתוך המרחב הכהה העצום. אלמוגים מתים, ירוקים, צהובים וארגמנים, נתפסים על כל פיסת ברזל מעוקם. אם יורדים עוד 15 מטרים אפשר לשבת על שני התותחים הקדמיים של נושאת המטוסים ולהתבונן בלהקות המקרלים החוצות את מה שנראה כמו סיפון אינסופי. או, אם הזמן והחמצן מאפשרים, אפשר גם לצלול במורד מנהרת המעלית של נושאת המטוסים ולראות את שלושת מטוסי ה"הלדייבר", עדיין עומדים צפופים יחד, כנפיהם מקופלות. ערימה מסודרת של פצצות, כ-250 קילוגרם כל אחת, עדיין בעלות יכולת תפעול, על פי צוללני הפארק הלאומי, שוכבת שם ליד.
מפוזרים במרחק של כמה מאות מטרים אחד מהשני על קרקעיתה של לגונת ביקיני, ה"סרטוגה" ולפחות עוד שמונה ספינות נוספות שנותרו מניסויי "כרוסרודס" מייצגות את התקווה המיידית ביותר של הביקיניאנים לשוב הביתה. "אם מישהו היה יושב ומתכנן מודל לאתר תת-ימי של פצצות, אי אפשר היה לדמיין משהו מושלם כמו ביקיני", אומר דניאל ג'. לניהאן, שעומד בראש צוות של ארכיאולוגים תת-מימיים, שעובדים עם רשות הפארקים הלאומיים של ארצות הברית. "זה כאילו מישהו בנה פארק שם למטה".
זוהי בדיוק מטרתו של וייסגאל. ב-1989, לפי בקשתו ובקשתה של מועצת ביקיני, הצטרף לניהאן לכמה מומחים מה"יחידה לנכסים תרבותיים תת-ימיים" של שירות הפארקים האמריקני, כדי לבדוק ולהעריך את הפוטנציאל התיירותי של הספינות המטובעות. את הדו"ח שלהם, בן 200 עמודים, אפשר לקרוא כמו חוברת תיירות.
"הספינות, שבמהותן נותרו כמות שהיו, הן למעשה המוזיאון האמיתי היחידי של תחילת תקופת הפצצה האטומית, שלא כמו האיזור המגודר של אתר טריניטי או הירושימה ונגסקי הבנויות מחדש". הדו"ח של שירות הפארקים, מלא במפות, איורים סכמטים של הספינות ותמונות תת מימיות של החיים השוקקים מתחת למים, הציע תוכנית כללית של פארק צלילה בניהול ביקיניאני. זמן לא רב אחרי שפרסם שירות הפארקים את דיווחו, לקח וייסגאל את הביקיניאנים לאורלנדו, פלורידה, לתצוגת ציוד הצלילה הגדולה ביותר בארצות הברית. מאז לא פוסקות ההצעות לזרום אליהם.
"הלקוחות שלי רוצים כרישים", מסביר צ'אק סימון בין שאיפת סיגריה אחת לשניה בפלאפון בחצר האחורית שלו בסאן אנטוניו. "הצוללן המאוד-מנוסה רוצה כרישים באופן נואש. הוא מוכן לשלם עוד חמישים דולר ליום כדי לצלול צלילת כרישים בביקיני". סימון, מפיק טלוויזיה לשעבר, ייסד לאחרונה חברת טיולי צלילה משגשגת. וייסגאל פנה אל סימון בכינוס באורלנדו והציע כמה הצעות להקים אתר צלילה בביקיני. "אני אהיה כן איתך", אומר סימון. "אני רוצה להיות זה שיפתח את ביקיני, ואני רוצה שהביקיניאנים לא ימשיכו להידפק עד סוף ימיהם. בטח, אני בא מהוליווד, אבל זו הסיבה שמצאנו חן בעיניהם, כי אנחנו יכולים לקדם את העניינים שלהם בצורה הכי טובה".
באחר צהריים אחד במהלך סוף השבוע ישב וייסגאל בנינוחות עם מכנסיים קצרים וטי-שירט שעליו הסיסמה "צוות הצלילה כרוסרודס" במשרדו בוושינגטון והסביר את התוכנית שלו להביא תיירים – ואת הלקוחות שלו – חזרה לאיים עליהם ויתרו ב-1946. מה שוייסגאל, סימון ואחרים מדמיינים בביקיני הוא מין גן עדן לצוללנים, חוויה הרפתקנית לדור הבייבי-בומרס בשילוב פצצת האטום. כתריסר תיירים יגיעו לביקיני לשבוע בכל פעם, ילונו במקומות הלינה הקיימים – בית הארחה, אולם וידאו קטן, חדר ביליארד, חנות ואולם ההתעמלות – שכרגע מתפעל משרד האנרגיה, ויצללו לשרידים התת-ימיים.
וייסגאל מונה רשימה של אטרקציות נוספות שימלאו את חבילת התיור גם לאלה שאינם צוללים. קודם כל ספורט מים, קצת גלישה, אולי קצת דיג ספורטיבי. חוץ מזה, הפלגת "רובינזון קורוזו" לאחד האיים הקטנים של קבוצת האיים: "אתה שם את האנשים על אחד האיים הללו, אתה אומר להם 'חברים, אתם ברשות עצמכם. הנה מכשיר קשר למקרה שתצטרכו עזרה. להתראות בעוד שבוע'". ואחרון אחרון חביב, כלובי כרישים: "אתה שם מישהו באחד הכלובים האלה בביקיני, ואתה יכול כמעט לנחש מתי יגיעו הכרישים", זורח וייסגאל. "זה יכול להיות די מרתק".
אבל ההתלהבות של וייסגאל – בשלב מסוים הוא אפילו ניסה להלהיב את קלאב מד בפארק בביקיני – מסתירה מכשול בסיסי: הביקיניאנים בעצמם די צוננים ביחס לתוכנית. כמו מרבית הדור המבוגר, ג'אמור אייטאפ שמח לראות את האמריקנים "בונים משהו יפה וצוללים אל כמה ספינות – כל עוד הם משלמים". אבל הביקיניאנים רוצים להימנע ממצב שהתיירות תאט את קצב יישובם מחדש באי. והם בפירוש לא נלהבים להשקיע כסף בתוכנית כמו זו של סימון. "הם רוצים שנשקיע בסירות ובציוד?", צוחק ג'וני ג'ונסון, הכומר המקומי, "למה אנחנו צריכים לשלם אחרי כל מה שאנחנו עברנו?"
נידנטאל, זריז כתמיד לדבר בשמם של הביקיניאנים, תומך בגישה יותר צנועה: אופצית ה"חיים בגלות", שתאפשר ניהול של כל פרט ופרט של הפרויקט על האי. הצוללים יבואו בקבוצות של 10 עד 12, יטוסו לאנו (ENEU), האי שנמצא דרומית לאי ביקיני, ואז יעלו על ספינת הצלילה. כל מה שהם יראו מקבוצת האיים הוא מה שמצוי מתחת למים. הביקיניאנים לא יעשו דבר, מלבד לגבות את התשלום.
"פרויקט שמבוסס על הקרקע רק מחפש צרות" אומר נידנטאל. "וקודם כל, אנחנו צריכים לנקות את האי ביקיני למען הביקיניאנים לפני שנוכל להתחיל לחשוב על תיירים".
לוייסגאל, בכל אופן, נשמע כי הרעיונות של נידנטאל נוטפים מסנטימנטליות שאופיינית ל"חיל השלום" האמריקני. "ג'ק דוחף ליישב אנשים על אנו (ENU)", אומר וייסגאל ומעווה את פניו, "אנו הוא מקום מגעיל, מכוער. אין לו חוף, הוא לא יפה. ביקיני – כן. יש לו חוף יפהפה של שישה קילומטרים, שנשפך אל הים. אם הולכים לביקיני היום, מבינים למה הביקיניאנים רוצים לחזור לשם. הטבע פיסל להם משהו יפהפה כאן".
אם הביקיניאנים לא רוצים חלק באתר, אומר וייסגאל, זה רק משום שהם לא רגילים ל"כלכלת שירותים". אבל הגישה שלהם מתסכלת מפעילי תיירים כמו סימון. "הביקיניאנים צריכים לפתח מודעות של יעד תיירותי, כדי שהתיירים יבואו בהמוניהם", אומר סימון. "הם רק רוצים לשבת רגל על רגל ולעשות כסף".
עסקת פאוסט
בסיומו של יום פגישות ארוך ב"סטארדאסט", הביקיניאנים עצבנים, בעוד וייסגאל ונידנטאל עוברים על הפריטים האחרונים בסדר היום. חלק ממנהיגי המועצה, מטושטשים מפער השעות ומהאלכוהול, פרשו לצילו של שיח מפלסטיק. טומאקי בוחן ערימה של דיווחים מקרן הנאמנות שמסר לו וייסגאל, שיושב עם נידנטאל בסמוך.
"השאלה היא", אומר וייסגאל באיטיות, "איך אתם רוצים להמשיך עם העניין הזה של תיירות בביקיני? איזו תוכנית אב? אתם רוצים לעכב אותה בינתיים? אני שואל כי הרבה אנשים מתקשרים אלי, וגם לג'ק, ודעו לכם, אני רוצה לדעת מה עמדתכם, בכנות".
נידנטאל מתרגם את השאלה, אבל הביקיניאנים רק מחזירים פיהוקים. תיירות לא בדיוק מלהיבה את מנהיגי המועצה מכמה סיבות, אבל יש אחת בסיסית: היא לא מבטיחה סוג של הכנסה שמעוררת עניין אצל ביקיניאני מודרני. התוכנית שנידנטאל מדבר עליה תניב בין 50,000 דולר לשנה ל-100,000 דולר, בקושי מספיק כדי לממן את הבילויים בווגאס, בוודאי לא את מבצע הניקוי שהם היו רוצים לבצע במולדתם. כך מוצאים עצמם הביקיניאנים במלכודת. הם לא רוצים להקים "תיירות נוצצת", אבל הם לא יכולים להרשות לעצמם להימנע מכך.
זה מסביר מדוע הם מגלגלים רעיון אחר של וייסגאל, מכניס הרבה יותר מתיירות, רעיון שבאופן ברור למדי הם מתעבים לדבר עליו בציבור: אחסון פסולת גרעינית. זוהי עסקת פאוסט האולטימטיבית, אבל כזו שתוכל להעניק לביקיניאנים ביטחון פיננסי לדורות. וייסגאל אמר לביקיניאנים כי כניסתם לשוק הפסולת הגרעינית תוכל לזכות אותם בקופה נאה של כמיליארד דולר בטווח הארוך.
מחוץ לחדר הפגישות של ה"סטארדאסט", אחד הביקינאנים הוציא, בפשטות רבה, את המרצע מהשק. "פשוט מאוד", מסביר קורנט ג'ואל, חבר מועצה של ביקיני וקפטן של ספינה. הוא מצייר מפה דמיונית של איי ביקיני בידיו, ומצביע על אי בצפון. "כאן אנחנו יכולים לשים את הפסולת, וכאן", הוא מזיז את ידיו לכיוון האי ביקיני, "אנחנו יכולים לעשות תיירות".
התוכנית החלה להתגלגל כבר לפני כמה שנים, כשמשרד האנרגיה האמריקני התחיל לחפש אתרים לאחסן בהם פסולת רדיואקטיבית. כפיצוי, הציעו למארחים המתאימים, לפחות 50 מיליון דולר לשנה במשך 20 שנה. כמה שבטים אינדיאנים אמריקנים, ביניהם שבט מסאלרו אפאצ'ה, כבר הביעו עניין. בינואר 1988, ביקש וייסגאל מגורם מתווך לפנות לפקידים בכירים בחברת "הנהלת פסולת בע"מ" – ארגון הענק שמנהל את הפסולת המסוכנת בארצות הברית – ביחס לאפשרות של אחסון פסולת גרעינית בנאם, האי שעליו הוטלה "בראוו" ב-1954. האי עדיין מכוסה בפסולת רדיואקטיבית, ואין כל מימון, לא בקרן הנאמנות של ביקיני ולא בכל מקור אחר, לנקות אותו.
"מה יש בנאם שאין בשום מקום אחר, מה יש שם ששבט המסאלרו לא יכול להציע?", שואל וייסגאל. "אני אגיד לך: זה כבר אתר פסולת. הוא מזוהם. למה לא לקחת גם שכירות על זה?" חוץ מזה, מוסיף, וייסגאל, "זה לא אי כל כך יפה. טיילתי בו. אחסון פסולת גרעינית הוא בהחלט משהו בר ביצוע. רק הלוגיסטיקה – התחבורה, רשת התקשורת שתדרש – תואיל מאוד לביקיניאנים, שלא לדבר על אפשרויות התעסוקה".
זה שהביקיניאנים לא דחו את הרעיון על הסף, מלמדת הרבה על ההערכה שהם רוכשים לוייסגאל, ועל אמונתם בשורה התחתונה. "אני לא רציתי בכלל לשקול לאחסן פסולת גרעינית בביקיני", נזכר חבר מועצה אחד. "אבל ג'ון בא אלינו עם הרעיון ואמר, יש פה הזדמנות להכנסה רצינית. הוא אמר שהוא מכיר חברה בארצות הברית שתוכל לאחסן את הפסולת הגרעינית בבטחה על נאם, שהיא רחוקה מהאי ביקיני, ושזה שווה 50 מיליון דולר לביקיניאנים. אנחנו מאוד התלהבנו. אתה לא היית מתלהב?"
טומאקי מודה כי הוא מגלה עניין בתוכנית "אם ניתן יהיה ליישם אותה בבטחה" ואם הביקיניאנים לא יקבלו כל מימון נוסף מכספי ארצות הברית לנקות את כל האיים המזוהמים בקבוצת האיים שלהם. אבל הוא עדיין מסויג. "אני רוצה להגיד לכם שאני אחד מבעלי נאם", הוא אומר לאט לאט. "אבא שלי היה אחד מהבעלים. נאם צריכה לחזור לאלה שהיו בעליה במשך דורות. האוכלוסייה שלנו גדלה ויום אחד לא תהיה מספיק אדמה לכולם".
טומאקי, מסתבר, נלחם לא רק במצפון שלו. הוא נלחם גם במצפון של נידנטאל ובעוצמה שיש לו בקהילה. במשך שש שנים, היו טומאקי ושאר חברי המועצה, תקועים באמצע המחלוקת בין שני היועצים שלהם, מחלוקת שהעמידה בתחרות את האופורטוניזם המעשי של וייסגאל, שיכול להניב זרם בלתי פוסק של דולרים, מול רצונו המתקדם של נידנטאל, לשחזר את המסורת של ביקיני.
"אני חבר בקהילה הזו, ויש לי זכויות מסוימות", טוען נידנטאל. "ואם אני יכול למנוע את זה, אני לא הולך לאפשר לפסולת גרעינית להתקרב לקבוצת האיים".
"הנהלת פסולת בע"מ" לא היתה מעוניינת. אבל בפגישה בלאס וגאס בין הביקיניאנים לחברה אחרת, קפץ פתאום נידנטאל: "זה כמו חזרה על 1946. ישבו פה האנשים הללו, שנראים מאוד חזקים, מנסים לומר שלשים את הפסולת הזו שם, הוא משהו שיואיל לאנושות ויוריד את החרדה של העם האמריקני".
וייסגאל נדרך לשמע ההשוואה ההיסטורית. "תראה", הוא אומר. "זה לא 1946. אנחנו לא עושים את זה בגלל הבטחה שזה טוב לאנושות. בסדר, זה יהיה לטובת האנושות, אבל עם תוספת של 50 מיליון דולר לשנה. תאר לעצמך שזו היתה התגובה לבן וויאט: 'או.קיי., קומודור, זה יהיה לטובת האנושות, אה, וזה יהיה שני מיליון דולר לניסוי'. כאן לא הולכים לנצל את הביקיניאנים".
עם יועצים רהוטים כל כך, לפעמים קשה לשמוע מה הביקיניאנים בעצמם רוצים. לפעמים, גם להם עצמם יש בעיה לשמוע מה הם רוצים. מה שהביקיניאנים כן שמעו במשך שבע שנים, כמו ששמעו שוב בפגישה בלאס וגאס, הוא איום של ג'ק נידנטאל להתפטר, ומיד, אם ימשיכו לקדם את תוכנית הפסולת הגרעינית.
הביקיניאנים, מצידם, נראים הרבה יותר משועשעים ממודאגים ממשיכות החבל ההדדיות של וייסגאל ונידנטאל בעניין עתידם. "אנחנו עם פשוט", מסביר ג'ונסון. "אנחנו רוצים להרגיש פשוטים. אנחנו לא רוצים להיות מסובכים כמוכם".
עמוק בפנים רבים רוצים רק לחזור לאיים שלהם ושיניחו להם בשקט; ככל שיתעשרו יותר, הם מאמינים, כך יתגשם חלומם מהר יותר. אין ספק שיש בחלום הזה גם משיכה למעט האמריקנים שחושבים עוד בכלל על הביקיניאנים, כי התוכנית פותרת דילמה מתמשכת: איך להבטיח את עתידם בצורה הטובה ביותר?
"לו יכולתי, הייתי מבקש מכל אמריקני לתרום 5 דולר לניקוי של ביקיני", אומר ג'וני ג'ונסון, כשהוא ישוב מול מכונת הימורים בקזינו בלאס וגאס מאוחר בלילה. "זו צריכה להיות תרומתכם על כל הצרות שגרמתם לנו. זו בושה בשבילנו לבקש עוד כסף, אבל אם לא נעשה את זה, איך נשרוד?", הוא צוחק. "מה זה 5 דולר? כלום!".
תורמים פוטנציאלים, עם זאת, נותרים עדיין עם שאלה לא נוחה: האם מה שהביקיניאנים רוצים באמת טוב בשבילם לטווח הארוך? אפילו וייסגאל, עם כל הרטוריקה שלו על "להציל את התרבות שלהם", יודע שחזרתם הביתה לבדה, לא תוכל להועיל הרבה. "הם לא הולכים לבנות בקתות סכך, ואני חושב שרק האנתרופולוגים והסטודנטים מעוניינים בכלל שזה יקרה. הביקיניאנים חיים בעולם האמיתי כיום, והעולם האמיתי כיום הוא לא בקתות סכך וקוקוסים.
"לו הייתי ביקיניאני כיום והיו לי אשה ושלושה ילדים קטנים, הייתי חושב על עבודה, ביטוח בריאות וחינוך. אי אפשר למצוא אף אחד מאלה לא על ביקיני ולא על קילי. יש ביקיניאני אחד שעובד בתור טבח זוטר באניד, אוקלהומה, ומרוויח ארבעה וחצי דולר לשעה, וזה הרבה יותר ממה שאפשר להרוויח באיי מרשל". מבחינתו של וייסגאל, התפתחות כלכלית תחזיר אלמנט יצרני לתרבות של הביקיניאנים, שעשוי להביא גם לרווחיות, "וזה", הוא טוען, "יוביל לבגרות תרבותית, לא למנטליות קולוניאלית".
ככל שזה מפריע לנידנטאל, המציאות היא שהביקיניאנים הם כבר לא אותם אנשים תמימים שהיו ב-1946. והם במצב הרבה יותר טוב משאר תושבי איי מרשל. תושבי אנווטאק, רונגלאפ ואוטיריק סובלים מבעיות בריאותיות קשות כתוצאה מהקרינה, ממלחמות פנימיות אכזריות ומאי יציבות שלטונית. הם מסתכלים בקנאה על המודל הביקיניאני של להתחיל הכל מחדש.
"הביקיניאנים הם היחידים שהפכו את עברם למשהו דומה לאלטרנטיבה של אי תלות והצליחו", אומר עורך דין שייצג בעבר את ממשלת איי מרשל ואת ממשלת ארצות הברית. "יש בדיחה שחורה בוושינגטון, ש"בראוו" היתה הדבר הטוב ביותר שקרה לביקיניאנים".
בחודשים שחלפו מאז הפגישות שלהם בלאס וגאס החליטו הביקיניאנים לעכב את תוכנית הפסולת הגרעינית, לא בשל סיבות אתיות, או מתוך יחס של מחויבות לנידנטאל, אלא פשוט מתוך חשש כי הממשלה שלהם תשתלט על כל הכסף. בפברואר, חלקית כתגובה לשמועות כי וייסגאל והביקיניאנים נכנסו למשא ומתן עצמאי לגבי פסולת גרעינית, הכריז נשיא איי מרשל, אמטה קבואה, על עצמו ועל שאר מנהיגי השבטים של איי מרשל, כעל הבעלים החוקיים של איי ביקיני. לפי החלטה שהתקבלה בפרלמנט של איי מרשל, הם יקבלו שליש מכל הכנסה שתגיע לביקיניאנים כתוצאה מכל שימוש באיים שלהם.
באותו החודש נפגשה משלחת של פקידים רשמיים מאיי מרשל עם נציגים של משרד האנרגיה האמריקני ועם חברי קונגרס, והזמינה את ארצות הברית באופן רשמי לשקול אחסון של קבע לפסולת גרעינית באיים אותם זיהמה ארצות הברית באופן הטראגי ביותר, וביניהם גם ביקיני. קבואה דאג להבטיח כי כל דולר שיגיע לביקיני – מתיירות, מפסולת גרעינית או כל מקור אחר – יעבור קודם כל דרך הידיים שלו.
הביקיניאנים, מצידם, מתקרבים אט אט אל מולדתם. מדעני משרד האנרגיה האמריקני ביקרו בקילי והבטיחו להם כי לפחות אי אחד, אנו (ENEU), הוא בטוח לחלוטין ומוכן ליישוב מחדש. טומאקי הודיע בעיתון של איי מרשל כי הביקיניאנים מתכוננים לשוב הביתה. אין עדיין בתים בשבילם, אבל יזמים שונים בנו שלושה בתי מלון קטנים וחנות לציוד צלילה על האי. יש גם דיבורים על הרחבת מסלול הטיסה הישן כדי שיוכל לקלוט טיסות מהונולולו.
בינתיים בוושינגטון עלה וייסגאל על עוד תוכנית לעשיית כסף ללקוחותיו. נראה כי משרד ההגנה האמריקני, כחלק מתוכנית מחקר הטילים שלו בקווג'לין (KWAJALEIN), רוצה להשתמש בביקיני כאיזור שיגור לטילים בליסטיים בעלי טווח קצר. "לירות מהאי ביקיני יהיה קשה", מודה וייסגאל, "אבל בינתיים עוד לא דיברו על הכסף".
