ביקור חודשי בנמל התעופה: כלבים לא נובחים בירוק

מחתימים דרכון: כרמית גליקמן ואוגי. היא בת 28 ועובדת בביטחון של אל על בניו יורק; הוא כלב מזן "שיצו" טיבטי, "נוסע מתמיד" שרגיל כבר לטיסות טרנס־אטלנטיות.
רגיל? לא לגמרי. "כבר לפני טיסות, כשהוא רואה אותי אורזת, הוא מוציא דברים מהמזוודה בלי שאני אשים לב". אוגי לא אוכל ולא שותה לפני הטיסה, כי הוא יודע שלא יהיה לו איפה לעשות את צרכיו במהלכה.
וכרמית: נרדמת ברגע שהמטוס ממריא ומתעוררת על הקרקע בנמל היעד.
נוסעים: לניו יורק, ליתר דיוק לרובע קווינס, שם חיה כרמית זה חמש שנים. "אומרים לי, תגורי במנהטן. איפה בקווינס את יכולה למצוא בית קפה שפתוח עד שתיים בלילה? אבל אם אני רוצה קפה בשתיים בלילה, יש לי קומקום". גם בהיותה שוכנת פרברים, כרמית היא הרפתקנית. לפני כחודש חזרה מדונגואן שבדרום סין, שם ביקרה את אחיה העיתונאי וגם את בן דודו של אוגי, החי במחיצתו.
איך אוגי מסתדר בניו יורק? לא קל לו עם הגיוון האתני של העיר. הוא לא אוהב גברים ומגלה עוינות מיוחדת לשחורים ולסינים. גם בן דודו החי בסין לא מסתדר עם סינים ונושך את העוזרת בכל פעם שהיא נכנסת לבית.
ארזה לבד? "ארזתי לבד", היא צוחקת.
משהו מיוחד במזוודות? שלוש בובות של צפרדעים. כשעבדה בביטחון של חברת ארקיע וטסה לאילת ולשארם א־שייח הדביק לה קב"ט מצרי את הכינוי "פרוגי", משום שחשב ששמה "קרמיט". מאז החלה לאסוף צפרדעים ונתפסה לצבע הירוק. חולצתה ירוקה, רצועתו של אוגי ירוקה, תיק הצ'ימידן הגדול שלה ירוק, נעליה ירוקות, מסגרת משקפיה ירוקה, והפירסינג שבלשונה מעוטר בתכשיט ירקרק. על עורפה מקועקעת צפרדע.
אבל הסוודר של אוגי כחול: "סבתא שלו, כלומר אמא שלי, סרגה לו".
מה עוד עושה סבתא של אוגי? אוכל הונגרי טוב, שכמוהו אין למצוא בניו יורק. "יש את מסעדת מוקה, אבל שם יש רק את המאכלים המוכרים: גולאש, שניצל וינאי. אין רקוט קרומפלי, מעין פשטידה של תפוחי אדמה, שמנת, גבינה וביצים קשות, את זה צריך להכין בבית. אמא שלי יודעת שאם אני מגיעה לארץ ואין בבית כבד עם פירה, אני חוזרת לאמריקה".