בין לטביה לליטא – טיול במדינות הבלטיות

"ברוכים הבאים ללטביה", מכריזה הדיילת של המטוס הקומפקטי, בעת הנחיתה במדינה שהלטבים קוראים "הארץ ששרה". שירים רבים נכתבו על ערים שונות, אבל העיר ריגה זוכה לפסקול משלה, המלווה את תושביה ואת המבקרים בה בתחילת יולי מבוקר ועד ליל.

תרבות השירה הולידה את אחת התופעות המרתקות, שאין להן אח ורע במקומות אחרים – חגי זמר. איפה עוד תמצאו על במה אחת 12 אלף חברי מקהלות, שהתקבצו מכל רחבי המדינה ל"שדה הזמר" בריגה, יחד עם 40 אלף איש בקהל, וכולם שרים שירי עם במשך ארבע עד חמש שעות ברצף?

פסטיבל השירה של לטביה: שרים ללא הפסקה
אחת לחמש שנים משתלט על ריגה (Riga), בירת לטביה, פסטיבל השירה והמחול של לטביה, הפסטיבל החל את דרכו ב- 1873 כדי לטפח בלטבים תחושת עצמאות ושרד עד ימינו . במרוצת השנים הוא הפך לסמל של עצמאותה של לטביה, ועבור לטבים רבים מדובר בחג לאומי של ממש. בפסטיבל האחרון, שנערך ב- 2008, השתתפו יותר מ-30 אלף זמרים, 300 מקהלות ו-500 קבוצות מחול. במרוצת השנים נוצר בנוסף לפסטיבל הלטבי לשירה ומחול, פסטיבל המוקדש כולו לשירה ומחול לטביים לילדים ולבני נוער. הפסטיבל הזה צובר תאוצה ובשנים האחרונות אף מאפיל על הפסטיבל המקורי. משתתפים בו עשרות אלפי ילדים לטבים מבתי ספר ברחבי מדינה והוא הוכרז לאחרונה כיום מיוחד בלוח השנה של אונס"קו.

ילדות בלבוש מסורתי בפסטיבל המחול והשירה של לטביה | צילום: שאטרסטוק 

מספר ימים לפני תחילת ההופעות מגיעים אוטובוסים מכל קצוות המדינה ופורקים אלפי ילדים ובני נוער נרגשים, שהגיעו רק כדי לשיר ולרקוד, כל קבוצה לבושה בתלבושת אחידה שהוחלט עליה מבעוד מועד – שמלות מסורתיות מתנפנפות ונעלי בד או חצאיות מיני עם גרבונים שחורים ונעלי עקב. המשתתפים שרים בכל מקום: במקומות ציבורים, בפארקים, באולמות ברחבי העיר – משירי עם מסורתיים, דרך קונצרטים של כלי נגינה מימי הביניים וריקודים עתיקים בתלבושות מסורתיות ועד להקות רוק.

העיר כולה נסחפת למחול ופוצחת בשירה. מהמנהרה שמתחת לגשר העובר מעל התעלה, בוקעת לפתע שירת אופרה, שמרטיטה את לבבות השומעים. יושבי הפארק מוחאים כפיים לזוג שנגלה לעין, יוצא מן המנהרה ומפדל להנאתו בסירת פדלים מפלסטיק. הנער והנערה מסמיקים, שירתם פוסקת והם מצחקקים. הם שרו להנאתם, וכלל לא הבחינו שקהל רב עצר את נשימתו והאזין להם.

12 אלף זמרים עומדים על במה אחת ביומו האחרון של פסטיבל השירה והמחול | צילום: שאטרסטוק

שיאו של הפסטיבל הוא ביום האחרון, באירוע מרשים הנועל את החגיגות, שמתקיים ב"שדה הזמר" – שדה ענק עם במה עצומה בצורת קונכייה. הקהל יושב על טריבונות-מדרגות של דשא, שכבה מעל שכבה, וכולם מביטים ברקדנים והזמרים. רק ממרחק ניתן להעריך את ההשקעה הרבה: על הבמה עומדים כ-12 אלף זמרים, ששרים בקולות עדינים מזמורים הנישאים לכל עבר. קשה לתפוס את הממדים האדירים של הקונצרט ושל הקולות הרבים כל כך השרים יחד במקהלה, אין ספק שהמעמד המרגש ייחקק בזיכרונם של אלפי הצופים.

ריגה: כיכר העיר הומה
ריגה, בירת לטביה, היא מסוג הערים שקוסמות לבאים אליהן ממבט ראשון. עיר עתיקה, מימי הביניים, עם הריכוז הגדול בעולם של בנייני אר-נובו ורצועת פארקים יפהפייה אשר צמחה במקומם של הביצורים ששמרו על העיר עד אמצע המאה ה-19. הגעתי אליה בשעות ערב, לדירה ששכרו עבורי במרכז העיר העתיקה. מתחת לחלוני נשמעו קולות מהכיכר המרכזית השוקקת חיים. הכיכר עמוסה בברים ובבתי קפה ומתקיימים בה מופעי מוזיקה חיה אל תוך הלילה.

ריגה. עיר ימי ביניימית, שפרקים בהיסטוריה של הארצות הבלטיות נתנו בה את אותותיהם | צילום: רענן קוסוביץ

העיר העתיקה של ריגה נבנתה מאבן ולבנים, אך כשהחלה לגדול ולהתפשט צמחו בה בתי העץ והקיפו אותה (כיום הם נכסים לשימור). רחובות העיר מרוצפי לבנים ואינם בנויים שתי וערב, אלא פונים לכיוונים שונים ומתעקלים בפניות שונות ומשונות. העיר היא שריד מימי הביניים, שהפרקים בהיסטוריה של הארצות הבלטיות נתנו בה את אותותיהם.

היוונים ראו בחלק זה של העולם את קצה הארץ הנושבת, מקום בו חיים ענקים, מפלצות ואלפים, ואשר לבני תרבות אין מה לחפש שם. הרומאים קראו לארצות הבלטיות "ארץ הענבר", כציון לסחר באבני הענבר, אשר נאספות רק בחוף הים הבלטי. אבנים אלה, הנוצרות מהתאבנות שרף עצים צהבהב באדמה, נוצרו לפני מיליוני שנים, ובחלקן ניתן לראות מיני חרקים שטבעו בשרף והשתמרו בשלמותם בתוך האבן הזהובה. לאחר שנאספו, עוברות אבני הענבר תהליך של שיוף והברקה, ומכאן הדרך להפוך אותן לחומר גלם לתכשיטים קצרה.

סמטה בעיר העתיקה של ריגה, בירת לטביה

בין לטביה לליטא
לאורך החוף המזרחי של הים הבלטי חיו במשך אלפי שנים שבטים בלטים ופינו-אוגרים. למרות השוני בשפה ובמוצא, פרק הזמן הארוך שהעמים הללו בילו זה במחיצתו של זה יצר מכלול תרבותי מרתק וייחודי של העמים הבלטיים.

למרות הקשר המשפחתי הקרוב, קיים שוני תרבותי בין הלטבים והליטאים. סיבת השוני במקורות השפעה שונים ובהבדלים הדתיים. בימי הביניים הפכה ליטא לנסיכות גדולה וחזקה שהשתרעה על שטח עצום מהים הבלטי ועד הים השחור, ומאידך אחיהם הלטבים נכבשו על ידי המסדרים הגרמנים. ליטא הייתה האומה האירופית האחרונה שהתנצרה. במאה ה-14, היא הפכה לקתולית והתאחדה עם ממלכת פולין. ליטא הקטנה התמודדה תמיד עם השפעות תרבותיות וצבאיות, ולפיכך ניתן לראות בווילנה ערבוב סגנונות אדריכלי מעניין בשילוב הרמוני עם סגנון מקומי. בלטביה מורגשת ההשפעה הגרמנית הלותרנית במבני הערים, באדריכלות העירונית העתיקה, בתרבות ובשפה. גם השוודים, ששלטו בליבוניה במשך יותר ממאה שנה, השאירו בה את חותמם.

רגע של שלווה. ההיסטוריה המורכבת של הארצות הבלטיות ניכרת באדריכלות, בתרבות ובשפה | צילום: רענן קוסוביץ

וילנה: הזכות לאושר
כדי להספיק ולבלוע כמה שיותר מהמראות של האזור, המשכתי בטיסה דרומה לבירת ליטא, וילנה (Vilnius). מרכז העיר, הנחצה על ידי נהר הנריס, מאופיין בשילוב ייחודי בין מרכז היסטורי עתיק ואזור מסחרי חדש. הסתובבתי בין בנייני האוניברסיטה, שראשיתם בסוף המאה ה-16 – השוטטות בבנייני הפקולטות השונות, הפרושים על פני רובע שלם, היא חוויה אקדמית בפני עצמה. ברחובות העיר מסתובבים המון טיפוסים מעניינים, כמו הבחור הצעיר שראיתי בוקר אחד מטייל ברחוב גדימינו כשבידו רצועה שאליה קשור חזיר ורדרד רחוץ ושטוף, ובעליו עוצר ומתרה בו שיתנהג יפה.

וילנה, בירת ליטא. שילוב מרתק בין ישן לחדש | צילום: שאטרסטוק

מעבר לנהר נמצאת שכונת אוז'ופיס (Užupis), שתושביה הכריזו עליה ב-1997 כעל רפובליקה עצמאית. בשכונה גרה תערובת מרתקת של אמנים, בוהמיינים, חולמים, מוזיקאים והיפים ויש להם חגים משלהם, כולל יום עצמאות ובדיקה שנתית של דרכונים. תיירים רבים באים לשכונה הקסומה ויש בה מלונות ואכסניות לרוב. בכניסה לשכונה אפשר לקרוא את החוקה החדשנית שניסחו מייסדיה, ובה סעיפים כמו: "לכולם יש זכות לגור ליד נהר וילנה, ולנהר וילנה יש זכות לזרום לצד כולם"; "לכולם יש זכות להיות מאושרים" ו-"לאף אחד אין זכות להשתמש באלימות".

שכונת אוז'ופיס בוולינה, שתושביה הכריזו עליה כעל רפובליקה עצמאית | צילום: Lee Fenner, cc-by 2.5

המשכתי לעיר העתיקה, השונה באופייה מהרובעים העתיקים של ריגה. בריגה היופי ציורי, בווילנה היופי אישי יותר, היסטורי. עצם הכינוי של וילנה מחייב וטעון במטען היסטורי-יהודי בן מאות שנים – "ירושלים דליטא".

מרבית המבנים ששימשו את יהודי השכונה נחרבו עד היסוד בתקופת מלחמת העולם השנייה ובשנות שלטונם של הסובייטים. אחד המונומנטים שנותרו מהתקופה הוא בית הקברות היהודי, בו מצוי קברו של הגאון מווילנה. על אף שלא נותרו יהודים רבים בעיר ומרבית יהודי הקהילה הושמדו, המורשת העתיקה והמכובדת של יהדות ליטא ניכרת עד היום ברחובות הרובע היהודי והמרכז ההיסטורי: רחובות שונים קרויים על שמם של גדולי הקהילה וכתובות ביידיש העשויות ממתכת מעטרות את חזיתות החנויות, שכיום משרתות את האוכלוסייה המקומית. מתוך עשרות בתי הכנסת שהיו פעילים בליטא שרד רק בית כנסת אחד.

שמורת טרקאי ורצועת החוף הקורונית
במרחק של כ-30 ק"מ מווילנה, בירת ליטא כיום, נמצאת הבירה ההיסטורית, טרקאי (Trakai). זוהי עיירה קטנה השוכנת בשמורת טבע מרובת אגמים. בלבו של אגם גלבה יש אי קטן ועליו ניצב מבצר עתיק בן מאות שנים, ששימש את נסיכי ליטא בימי גדולתה. על המבצר שמרו קראים, שהובאו מחצי האי קרים לפני כ-700 שנה ואשר צאצאיהם עדיין מתגוררים בבתי עץ קטנים מול האי. כדי להגיע אל המבצר צריך לצעוד כ-300 מ' על גשר מעל למים. המבצר נראה כאילו נשלף מסיפורי אגדות והוא מוקף ביערות, אגמים ומרחבי נוף ירוק השוטף את העיניים.

מבצר על אי בלב אגם גלבה שבשמורת טרקאי | צילום: שאטרסטוק

כ-250 ק"מ מפרידים בין וילנה לבין רצועת החוף הקורונית (The Curonian Spit), רצועת חול דקה וארוכה, שנמתחת לאורך 98 ק"מ ומפרידה בין לגונה לים הבלטי. לאורך אלפי שנים הרוחות והמים עיצבו את צורתה והדיונות הלבנות מעניקות לה מראה צחיח ומדברי. לאורכה של רצועת החוף קמו כפרים קטנים, ראשית כפרי דייגים ומאוחר יותר כפרי נופש המשמשים נופשים מליטא ומארצות שכנות. מהכביש הצר העובר לאורכה של רצועת החוף אפשר לצפות בלגונה הגדולה מצד אחד ובים הבלטי מהצד השני. האזור כולו נחשב לשמורת טבע מוגנת ובשנת 2000 הוא הוכר כאתר מורשת עולמית של אונסק"ו.

דיונות חול ברצועת החוף הקורונית | צילום: שאטרסטוק

כשתיעלם תרועת הפסטיבלים, נישאר עם הפנים קדימה ועם העבר היהודי העצוב שאינו מרפה. ביקור בלטביה וליטא מעלה שאלות קשות אודות עולם יהודי מפואר שנגדע באכזריות על רקע נופים ציוריים, יופי נשגב ותרבות מסקרנת. בזמן שאנו נתרפק על החוויות שחווינו, ישקדו בליטא במרץ על ההכנות לפסטיבל הבא.