בחריין – הפנינה של חצי האי ערב

החלום שלי הוא לחקור ולטייל במדבר הסעודי. רובע אל חאלי, הרובע הריק. זה התחיל בלימודי מזרחנות כשעשיתי עבודת מחקר על סנט ג׳ון פילבי, חוקר גיאוגרף בריטי וערביסט שגוייס למודיעין ליצור קשרים עם משפחת סעוד ושבטים מקומיים לקראת מלחמת העולם הראשונה. פילבי היה למערבי הראשון שחוצה את הרובע אל חאלי ואת אזור חצר מוות בתימן. הפעם אני בדרך לבחריין. המטוס עושה את דרכו מעל לשומרון, בקעת הירדן, ממלכת ירדן ואז מתחיל לחצות את המדבר הסעודי. מלמעלה ניתן לראות חמדות, הרי סלע אדומים, קניונים וחקלאות מודרנית.

אבל ערב הסעודית תחכה. הפעם אני בדרך לפנינת המפרץ. בחריין. מדינת אי של 760 קילומטר רבועים עם כ-1.7 מיליון תושבים. בחריין היא למעשה מדינת האי היחידה במפרץ הפרסי. יחד עם זאת ישנו גשר של כ-25 קילומטר המחבר אותה לחצי האי ערב ולערב הסעודית.

האי ברובו שטוח ובמרכזו הר אחד ועץ אחד. ג׳בל דוחאן מתנשא לגובה של 134 מטר סך הכל. לרוב הבחריינים יציינו את גובהו ברגל (440 רגל) כי זה נשמע הרבה יותר גבוה ממה שהוא באמת. הומור של אנשים שגרים במקום מאד שטוח. עץ החיים הוא מין עץ לא ברור שהובא לבחריין מאוסטרליה לפני כמה מאות שנים. העץ עומד במרכז שטח ענק של בארות נפט וחרגולי מתכת ענקיים השואבים נפט מהאדמה. אף אחד עוד לא מבין איך העץ הענק הזה שורד בשטח כל כך יבש ומדברי בלב תעשיית נפט כל כך מזהמת. הבחריינים שומרים מאד על העץ והוא הפך לסוג של אטרקציה למקומיים ותיירים. זה לא שאין עוד עצים בבחריין.

קו הרקיע של העיר מאנמה המודרנית בשעת ערב

על פניו רוב האי, במיוחד החלק הדרומי שלו נראים כמו מדבר צחיח וריק. חפירות ארכיאולוגיות באי מלמדות שבחריין היתה בעבר מרכז התרבות הדילמונית. ציביליזציה מפוארת מתקופת הברונזה (האלף השלישי לפני הספירה ועד ל-500 לפני הספירה). דילמון היתה מרכז סחר חשוב בין מזרח חצי האי ערב ומסופוטמיה לעמק ההינדוס בהודו. סביר להניח שפנינים היו חלק חשוב בעושר של דילמון. ברחבי האי ניתן למצוא עשרות אתרי קבורה, שרידי כפרים ומבנים ציבוריים מתקופת הדילמונים. אחר כך באו הפרסים, האיסלאם והשושלות האיסלאמיות, הפורטוגזים, העומאנים, שושלת אל חליפה השולטת באי עד היום וגם הבריטים היו כאן לתקופה לא קצרה. נדמה שכולם הגיעו בגלל הפנינים. אפילו משפחת קרטייה עשתה את כל הדרך מפריז לבחריין על מנת לרכוש פנינים. היו שנים שבחריין היתה אחראית לשמונים אחוז מסחר הפנינים העולמי. שולי הפנינים יצאו עם ספינות הדאו לכמה ימים אל מימיו הרדודים של המפרץ הפרסי. צוללים לעומק של עד 18 מטר או 20 מטר על מנות לשלות את הצדפות עם הפנינים היקרות. ביקרתי במוזיאון של בחריין ללמוד על ההיסטוריה של התרבות הדילמונית ועל התפתחות סחר הפנינים בבחריין. המוזיאון בנוי על שפת הים וממנו אפשר לשוט אל העיר העתיקה של מוחראק ואל תחילתה של ״דרך הפנינים״ – פרויקט נפלא של אונסקו שנחנך ב-2012 ומשחזר מבנים עתיקים ששייכים למשפחות שעסקו בסחר פנינים. השייט אורך כעשר דקות ומאפשר מבט נהדר על קו הרקיע של מאנמה הבירה החדשה והמודרנית של בחריין. המבנים הבולטים הם מלון ״4 עונות״ הבנוי בצורת האות H וגם מגדלי התאומים של מרכז הסחר העולמי עם טורבינות הרוח שלהם. אבל זה עדיין לא דובאי. זה דובאי לפני 10 שנים לערך. זה הזמן לטייל כאן לפני שהכל הופך לגורדי שחקים, ניכור ומלאכותי כמו בדובאי.

הסירה עוגנת סמוך למגדל של המבצר הפורטוגזי העתיק קלעת בו מאהיר. דגל בחריין מתנופף בראש המגדל. הדגל אדום עם חמישה משולשים לבנים המייצגים את חמשת עקרונות האיסלאם. מחוף הים והמבצר מתחיל מסלול הליכה של כשלושה וחצי קילומטר בתוך העיר מוחראק. המסלול מסומן על ידי עמודים ובראשם כדור פלסטיק המייצג פנינה. אני עוקב אחר העמודים וככה משוטט בין סמטאות, חצרות, מבנים עתיקים שעוברים שיפוץ וכיכרות. בדרך אני פוגש מקומיים בחריינים מחליף איתם ברכות בערבית, קונה פיתות במאפיה מקומית ומצלם. אני התייר היחיד כאן. הבחריינים נחמדים ומאירי פנים. כולם מוסלמים. רובם שיעים. השיעה נוכחת כאן בכל מקום למרות שהשלטון הוא של שושלת חליפה הסונית. בבית הקברות השיעי מאות דגלים שחורים מתנופפים מעל למצבות. אין דבר יותר מלוח מהדמעה השיעית.

שיחזור ובניה חדש של מבנה היסטורי בדרך הפנינים בעיר העתיקה של מוחראק

החצר הפנימית של מסגד אחמד אל פאתח. המסגד הגדול יכול להכיל עד 7000 איש

בכיכר הגדולה של מוחראק אני נכנס לחנות ממתקים של משפחת שוויטר. שורשי המשפחה בבצרה בעירק ומשם הביאו את מסורת הכנת ״החלווה״ הבחריינית. מעין ממרח מתוק של ג׳ל מקורמל עם תוספת תבלינים כמו זעפרן, הל, קינמון וציפורן בתוספת אגוזים או בוטנים. בהתחלה היה ממתק כמאכל אנרגיה לצוללים היורדים לשלות את הפנינים ואחר כך הפך לממתק בחרייני מסורתי.

מכאן המשכתי אל באב אל בחריין. שער הכניסה לשוק של מאנמה. חנויות רבות מציעות בעצם את אותו דבר. תבלינים, זהב, טקסטיל וצעצועים. לאחר שיטוט קצר אני מגיע לבית הכנסת של יהודי בחריין. קהילה קטנה של כארבעים יהודים. אני פוגש את אברהם נונו, ראש הקהילה בבית הכנסת. שורשי הקהילה בעיראק ובאירן. הקהילה בשיאה מנתה כמה מאות אנשים שעסקו בעיקר בסחר בשוק הצמוד לבית הכנסת. רובם עזבו לאחר הקמת מדינת ישראל. יחד עם זאת אחת מבנות הקהילה, הודא נונו שימשה כשגרירת בחריין באו״ם ובארה"ב. הודא נונו היא בת דודה של אברהם נונו. דומה שמוסלמים, יהודים ונוצרים חיים די בהרמוניה בבחריין.

פואד חוסיין שווייטר – מהיצרנים הגדולים של ה״חילווה״ הבחריינית המסורתית שמקורה בעיראק

בערב הצעירים יוצאים לרובע 338 של מאנמה. שילוב קסום של מבנים צבעוניים, מסעדות, בתי קפה וחנויות בוטיק. מגישים גאן אוכל בחרייני מסורתי לצד אוכל גורמה טרנדי. קצת כמו יפו ותל אביב. לצד הכביש חונות מכוניות עם לוחיות רישוי סעודיות. הרבה סעודים מגיעים לבחריין על מנת לשתות אלכוהול, לעשות קניות והכיר נשים. התארחתי במלון ארבע העונות היוקרתי. בלובי עצי זית שנראים לגמרי אמיתיים. לא הבנתי את הקשר של עצי זית לבחריין המדברית. הרי אין עצי זית כאן. שאלתי את מנהל המלון. הוא הסביר שהגזע הוא אכן אמיתי של עץ זית. הענפים, העלים והזיתים מלאכותיים ועשויים משי. בכסף אפשר לעשות הכל. לא תמיד זה קונה טעם טוב.

מכונית ספורט בכניסה למלון ״4 עונות״. ברקע רואים את המגדל המפותל של מלון ווינדהאם גרנד

למחרת יצאתי אל המבצר של בחריין, קלעת אל בחריין בצמוד לחוף ים נהדר. לצד המצודה הפורטוגזית שרידים של ישוב דילמוני וכפר חקלאי בשם אל קלעת. מראש המצודה אני מבחין בעדר עיזים שחורות יוצא מהכפר ועושה דרכו לכיוון הים. ברקע גורדי השחקים הנוצצים בשמש של מאנמה. שילוב מושלם מבחינתי.

בחריינים יוצאים להתאוורר לקראת שקיעה סמוך לקלעת בחריין

המחבר וידיד בסיור

מפת בחריין:

• בתמונה העליונה: קלעת בו מאהיר – שרידי מצודה שנבנתה ב-1840 בקצה הדרומי של האי מוחראק