בורמה, ארץ הפלאות

חיים כאגדה
כמו בכל מקום בעולם קמים כאן האנשים מדי בוקר לעמל יומם. הם עובדים, אוכלים ושותים, אוהבים, מדברים איש עם רעהו. אבל מתחת לפני השטח – בעצם, סביב סביב – יש לחייהם מימד נוסף, עמוק ומורכב מאין כמוהו. אנחנו – אנשי המערב הבורים – נקרא לו "מימד רוחני"; נדבר על אגדות ויצורים שמימיים הקשורים לשמות מקומות ולהסטוריה של אתרים. אבל לבורמזי אין האגדות עניין שבמסורת בלבד. תחילתן בזמן עבר, רחוק מאד לפעמים, אך הן לא הסתיימו מעולם. הן נמשכות גם בזמן הווה וכל היצורים המופלאים גיבוריהן, בצורה זאת או אחרת, הם כאן סביב ובתוכנו והבורמזי מקיים עמם קשר יומיומי בשעת הצורך, לפעמים ברצונו ולפעמים שלא ברצונו (כמו התקלותו של מאונג-מי ביה בילו – אל-המים – שסחב את לבושו).
רוב תושבי בורמה הם בודהיסטיים. חייהם מתנהלים על-פי עקרונות והנחיות שהנחיל סקיהמוני או גאוטמה בודהה – הקדוש והמתקן הדתי בן המאה הששית לפני הספירה. אבל גם סיפורו של הבודהה ואפילו סיפוריהם של גילגוליו לפני ההארה הנודעת אינם אלא פרקים באגדה המופלאה והמתמשכת של בורמה בה הוא מככב בראש חבורה אין סופית של נאטים, נזירים, קדושים ומפלצות, עלמות חן ושדות מטילות אימה.
כיצד לדעתכם נבנתה הפגודה המפורסמת של שווהדגון ברנגון? כלום די היה בשמונה משערות ראשו של הבודהה ובמצוותו של הקדוש, כדי להקים את המקדש החשוב ביותר לתושבי בורמה ולבודהיסטים בעולם כולו בלי הנאטים למשל? או בלי עזרתו הצנועה או החשובה כל כך של נזיר מתבודד ביער?

יצורים שמימיים
הנאטים מאכלסים כמה מהרקיעים שמעל ראשינו ונעים ונדים, חונים ופועלים כמעט בכל מקום אחר מסביבנו: בעצי היער ובגלי הים, בהר, בגבעה, או בעמק. המשקיפים המלומדים מבחוץ יאמרו כי אין הם אלא שרידיה של אמונה קדומה, פרה-בודהיסטית; אמונה שהיתה מקובלת בבורמה ובמקומות אחרים בדרום-מזרח אסיה לפני שהגיעו שליחיו של המלך ההודי אשוקה במאה השלישית לפני הספירה ובפיהם בשורת הדרך הנכונה לגאולה.
"נכון" יאמר לכם כל בורמזי, "הנאטים היו כאן מאז ומתמיד. והיום, כמו כולנו גם הם מאמינים ומשרתים נאמנים לבודהה. הם ועמם הקדושים, הקודמים והשדים למיניהם מעמידים את כוחותיהם יוצאי הדופן לעזרת הבודהה והמאמינים בו ובדרך הנכונה לגאולה". כמו כל בודהיסטי גם הם שואפים לזכות בנקודות זכות כמו להגיע למטרה הנכספת – שחרור ממעגל הלידות מחדש.
הצורך בעזרת הנאטים השונים יכול להיות ענין יום-יומי. כך למשל זקוק הבורמזי המשחק בקוביה או הרוכש כרטיס הגרלה ומקווה לפרס הגדול, לעזרתו הדחופה של הנאט אשר על ההימורים. רקדן לבוש במחלצות ובכובע מכונף אופייני ילבש את דמותו של נאט זה ויחולל במשך שעות לצליליה יוצאי הדופן של תזמורת בורמזית עממית, בנסיון להבטיח את חסדו של הנאט למהמר ששילם ממיטב כספו לרקדן ולנגנים. ומאחר והנאט אשר על ההימורים הוא חובב גדול של עישון ושל יין, יעשו גם הרקדן בן דמותו סיגריות בשרשרת וייבש בקבוקי יין בזה אחר זה עד שיפול לארץ הלום יין ועשן.

אגדת מאי לאמו
מאי לאמו היפהפיה זכתה בהיותה אמו של המלך אוקלפה – מייסד הממלכה הקדומה דאגון ומקימה של הפגודה הגדולה. לצורך זה נולדה מפריו הענק של עץ הלאמו שקטף נזיר מתבודד ביער. הנזיר צבר לו זכות בגדלו את הילדה באהבה ובמסירות. הפגודה לא היתה נבנית כלל אילו לא גילה יום אחד טאגיארמין – מלך מלכי הנאטים – כי כורסתו הרכה במשכן הרקיע שלו, התקשתה כאבן; אות וסימן כי עליו לרדת אל האדמה ולהוליד עם מאי לאמו היפה את אוקלפה.
אבל זכויותיו הגדולות של טאגיארמין לא הסתיימו כאן. כלום לא סיפק הוא קערה לעוגות הדבש שהביאו האחים הסוחרים סונה ואוטרה, מתנה לבודהה הנאור? ומי אם לא נלך הנאטים סיפק את הכלי המשובץ באבני חן בו הובאו שערותיו המבהיקות של הבודהה לבורמה? ואת אניית הזהב שבה חזרו השליחים עם השרידים הקדושים?
יחד עם יתר חבריו ונתיניו הנאטים חיפש טאגיארמין את הגבעה המיועדת למשכן הקדוש; הם שבראו את יער העד שכיסה עליה – בתוך לילה אחד! ומובן שגם סייעו למלך הגדול אוקלפה ולאנשיו במלאכת הקודש של בנין הפגודה הנמצאת בבסיסה של השווהדאגון ושומרת במעמקיה את שרידיו היקרים של המורה הגדול (מאז ועד ימינו אלה).
וכך עולה לו הבורמזי מדי יום אל הפגודה הגדולה של שווהדאגון. מסביב לצ'די (פגודה דמוית פעמון) המרכזי פזורים פגודות, מקדשים, מזבחים ומקומות תפילה למכביר, ובהם וביניהם מספר רב של פסלי הבודהה. הוא יבחר להתרכז בבודהה של יום הולדתו. אם נולד ביום רביעי בשבוע – יניח את מנחתו וידליק את מקל הקטורת שלו לפני פסל בודהה של יום רביעי.
כאן ישא את תפילותיו וישקע במדיטציה לזמן מה. את פניו של הפסל ישטוף במים בכוונה רבה. הוא מקווה בכך לשטוף את חטאיו ולמרק את נשמתו כראוי.
אבל אין הוא יכול להתעלם מדמותו של המלך אוקלפה הניצבת בפינה הצפון-מערבית של הפגודה הגדולה וגם לא מדמויות אביו – טאגיארמין מלך הנאטים – ואמו – מאי למו היפה – הניצבות בפינה הדרום-מערבית, גם לא משפע דמויות הנאטים האחרים הניצבות מסביב. אסיר תודה הוא להם על שסייעו ותרמו להקמת מקדש נהדר זה; יד ומזכרת ל"דרך האמצעית" – דרכו של הבודהה לגאולה. ובכלל, מי יודע אם לא יזדקק הוא בעצמו יום אחד לעזרתם?! על כן לא ישכח הבורמזי בעוברו ליד הפסלים להרכין את ראשו ולהצמיד את כפות ידיו זו אל זו מול חזהו, בברכה ובהבעת תודה לאין קץ.

משכנו של מין מה גירי
במרכז המדינה נמצאת בגאן (פגאן), בירתה העתיקה של בורמה הידועה במאות הפגודות והמקדשים שבה, בני המאות 13-11 לפני הספירה. כחמישים ק"מ מזרחית לה מתנשא לו הר געש כבוי – ההר פופה. במערבו, על שן סלע גבוהה שאינה אלא "צוואר וולקני" קדום – מכלול מבנים ופגודות שמרחוק ייראה כארמון מאגדות האחים גרים או כטירה בדיסנילנד.
ביקור כאן הוא מרתק ומשעשע לא פחות. אחר הכל ההר הוא מקום משכנם של כמה מחשובי הנאטים. את דמויותיהם, יחד עם נאטים רבים אחרים, נוכל לראות במקדש דמוי גלריה המזכיר גם את "מוזיאון השעווה של מדאם טוסו", למרגלולת הגבעה. מין מה גירי הוא החשוב שבהם וכצפוי מאל של הר געש, הוא גלגולו של נפח רב עוצמה שצלצול פטישו על הסדן נשמע בעבר בכל הארץ ופרץ האש מכבשנו היה כמו אש הגהינום. הוא ואחותו האוהבת מצאו את מותם בשריפה. מלך אכזר שקנא בו העלה אותם על המוקד. הם שבו ונולדו כנאטים: מין מה גירי הוא "שומר ההר האדיר" ואחותו היא "פני זהב". הוא אחראי לכל משפחה יושבת בית ושומר הרכוש. היא עומדת לצדו גם בכל בית. במקדשון קטן סמוך למזבח הביתי של הבודהה. לפניהם יניחו מנחה ראוייה לנספים באש: אגוז קוקוס ירוק שחלבו משכך כאבי כוויה, עטור בסרט אדום, ומניפה מעלי תמר. לפעמים תעמוד לצידו השני גם אהובתו "נערת נחש-המים" שילדה לו תינוקת מעט לפני מותו העצוב. גם היא מתה משברון לב והצטרפה אל החבורה בהר פופה.
ומה עלה בגורלה של התינוקת? אל דאגה. הרי היא כאן. מא נאי לאי – "גברת בדידות הקטנה" – פיטר פן של הנאטים.
ילדה עד עצם היום הזה. מסרבת לגדול. לפעמים בעריסה. לה מקריבים מנחות בהולדת תינוק בבית – אורז וביצה קשה. היא שמשחקת עם התינוקות וגורמת להם לצחוק והיא גם שמשמשת פטרונית לאוהבים צעירים ושבורי לב.
בכל אשר נלך בבורמה, תלוונה אותנו האגדות וילוו אותנו יצורי הקסם. זחל מעשן מקטרת על פטריית ענק אולי לא נפגוש כאן אבל על מלכים רבי עלילות ומלכות אכזריות לא פחות ממלכת הלבבות נשמע למכביר; גם על מעשי קשם וכישוף שלא יפלו מקורותיה של עליזה. ומסיבות הנאטים לא תיפולנה בקסמן הפרוע ממסיבת התה של הכובען למשל…
מה פלא שהבורמזים מתייחסים בכבוד כה רב אל מקדשיהם הרבים? בכל כפר, על ראש גבעה, ילבין מבנה של סטופה ("פגודה") או מקדש. חודי רבים מהם מצופים שכבות עבות של זהב הנתרם ברוחב יד על-ידי המאמינים. אלה חולקים בכך כבוד לבודהה, ל"דרך האמצעית" לגאולה וגם ליצורי הפלא המסייעים במלאכה. כיפות הזהב הנראות למרחוק תורמות גם הן להרגשת הקסם בארץ הזאת ומזכירות את שמה הקדום, בימי אשוקה. אז, במאה השלישית לפני הספירה קראו לו סובאנה בהומי – "ארץ ממלכות הזהב". שם ראוי.
ובל נשכח את הבורמזים עצמם. פשטותם, יופיים ונעימות הליכותיהם הם חלק חשוב ובלתי נפרד מקסמה של ארץ הפלאות. כך כתב עליהם נוסע בריטי אחר בתחילת המאה הזו:
"…בימינו, כאשר חלק כה גדול של המין האנושי נותן לרעיונות כל כך חומרניים ושתלטניים, אפשר רק לשמוח ולהודות על כך שבבורמה אנו יכולים עדיין למצוא ארץ שהיא גן עדן של יופי נפלא, מיושבת באנשים הנמצאים בהרמוניה מושלמת עם סביבתם והמבינים היטב את פירושו של 'עונג החיים'.." (ת.ר. קלי, "בורמה", 1905).
עד כמה נכונות המילים הללו גם היום? לא נחשלותה של המדינה, גם לא ניתוקה מהעולם החיצוני או לחצו הרודני של המשטר הסוציאליסטי, יכולים להסיט את הבורמזים מהבנת ההרמוניה ו'עונג החיים'. על המשטח העליון בשוהדגון עם ערב, צופים בשתיקה במתפללים ובכיפת הזהב המשנה צבעה עם שקיעת השמש, מן הראוי שנזכור גם אנו את שורות התפילה העתיקה:

"לגור במקום יפה ונעים,
לעשות מעשים טובים בלידות קודמות,
ללכת בנתיב הנכון – זהו האושר הגדול מכל.
לימוד רב וידע רב ומשמעת שנלמדה היטב,
וקול נעים – זהו האושר הגדול מכל".