כשגאטו הפומה הגיע לפארק מאצ'יה (Parque Machia) בלב בוליביה, שבו ממוקם המקלט היחיד לחיות בר במדינה הגדולה הזו, הוא היה במצב מעורר רחמים. הוא לא הצליח לעמוד על רגליו, שנפגעו באימוני קפיצה דרך חישוקי אש בקרקס שבו "הועסק", סבל מרככת עצמות קשה, כתוצאה מתפריט שהתבסס על לחם וחלב בלבד, ושידר מצוקה גדולה. במקלט הוא זכה לטיפול וטרינרי והחל לאכול בשר. אחרי תשעה חודשים שבהם טופל באהבה על ידי אחת המתנדבות במקום, הוא חזר ללכת. אף שגאטו לא יוכל לחזור לטבע, הוא חי כיום באושר בפארק ויוצא לטיולים יומיים עם המתנדבים המטפלים בו.
גאטו הובא לפארק על ידי מתנדבת בארגון האקולוגי־הומניטרי Inti Comunidad Wara Yassi (CIWY), ששמו מורכב משלוש השפות האינדיאניות העתיקות של בוליביה: Inti הוא שמש בשפת הקֶצ'ואה, Wara הוא כוכב בשפת האַיימַרָה ו־Yassi פירושו ירח בשפת הצ'יריגואנו־גוארני. "השם", מסבירה טניה בלתזר לוגונס, 29, שמנהלת את המקלט, "מסמל את העולם כולו. אלוהים פתח את הדלתות כדי שנוכל להתחיל בפרויקט הזה, כי אלוהים נמצא בטבע, באנשים ובבעלי החיים".
קוף עכביש כבול בשרשרת
נפגשנו בדירת צעירים תל אביבית זרוקה. היו שם טניה, נֶנָה בפי כל, ושי (שיישו) שזר, יעל רביד ויוני נקש, שלושה תרמילאים ישראלים, שסיפרו בהתרגשות גדולה את סיפורו של המקלט המיוחד הזה ועל הקשר המיוחד שנוצר ביניהם. "ב־1992", מספרת ננה,
 |
הקופה פסקואליטה, שנקראת על שם המתנדבת השוויצרית שטיפלה בה. כשהיתה גורה ניצודה יחד עם אמה. את האם הרגו מול עיניה ואותה מכרו כחיית מחמד. פסקואליטה ניצלה והצליחה להשתקם בפארק | צילום: טאנו |
"הכרתי את חואן קרלוס אנטזנה, קרוב משפחה רחוק, שהזמין אותי לאל אלטו (El Alto), אחת משכונות העוני הקשות ביותר בלה פאס (La Paz) הבירה והציג בפני את הפרויקט החינוכי שהקים בשכונה. חואן, פדגוג שעוסק בחינוך בלתי פורמלי, הדריך קבוצה של ילדי המקום, חלקם יתומים. באמצעות קשר ואהבה לבעלי חיים הוא ניסה להקנות להם ערכים שיסייעו להם להתחבר לטבע ולהתמודד עם החיים הקשים בבוליביה".
במסגרת הפרויקט יזמו ננה וחואן טיול בטבע לחניכיהם. "לקחנו את הילדים למסלול לא קל, מלה פאס לעיירה בשם קורויקו (Coroico). המסלול מוכר כמעט לכל תרמילאי ישראלי בבוליביה ונקרא מסלול הצ'ורו (Choro trek). במהלך הטיול עברנו ביער שנשרף כולו, על בעלי החיים שבו, ועד מהרה נהפך הטיול שלנו למצעד מחאה נגד שריפת יערות ולקריאה לשמירה על האדמה והטבע".
בטיול נוסף של ננה וחואן עם ילדי הקבוצה הם עברו גם בדרך המוות המפורסמת, המתחילה בלה קומברה (La Cumbre) שליד לה פאס וממשיכה באזורים מדהימים של טבע כמעט בלתי מופרע, בין השאר באזור הג'ונגלים של יונגס (Yungas). "במהלך הטיול נתקלנו בקוף עכביש (Ateles) כבול בשרשרת, שהושקה באלכוהול כדי שירקוד בפאב מקומי. כדי לפדות את הקוף המסכן הוצאנו מכיסנו שישים בוליביאנו (המטבע המקומי), שהם כתשעה דולרים, הון עתק במושגים של בוליביה. עם הזמן למדנו שהחוק בבוליביה אוסר על החזקת בעלי חיים כמו הקוף הזה ושיכולנו לגרום לשחרורו גם בלי לשלם תמורתו, אבל באותו רגע הלכנו על פי צו לבנו".
המשפחה של ננה לא אהבה את הרעיון. בבוליביה, המדינה הענייה ביותר בדרום אמריקה, שהחיים בה אינם מאירים פנים גם לבני אדם, השמירה על הטבע ועל בעלי החיים אינה בראש מעייניהם של התושבים והשלטונות כאחד. "הורי לא רצו שאזניח את לימודי בחוג למדעי החיים באוניברסיטה בלה פאס וגם חששו לבטחוני האישי", היא מספרת, "אבל אני הייתי נחושה בדעתי. אחרי שנודע לנו שהקוף ששחררנו ניצוד שוב, והוא משמש חיית מחמד ביישוב אחר, החלטנו חואן ואני לחפש מקום שנוכל לשחרר בו בבטחה את קומץ בעלי החיים שהצלחנו לחלץ מתנאי השבי הקשים שהיו נתונים בהם".
תושבים מצוידים ברוגטקות
ללא תקציב וידע בסיסי כיצד לטפל בבעלי חיים במצוקה, הגיעו השניים לפארק מאצ'יה, הסמוך לעיירה וִיָה טונארי (Villa Tunari) בלב האזור צ'פארה (Chapare), שבו מגדלים כיום את חלק הארי של גידולי הקוקה בבוליביה. הם הגיעו לשם עם קופת העכביש ננה, קוף סנאי (Saimiri) בשם סוקרטס ועוד קופת עכביש בשם נגרה. מצוידים בשני שקי שינה ושלושה קופים, עם הרבה מוטיבציה וכנגד כל הסיכויים, ניגשו השניים למלאכה והצליחו לשכנע את ראש עיריית וִיָה טונארי להקצות להם שטח בתוך הפארק.
"כשהגענו לוִיָה טונארי", מספרת ננה, "פגשנו תושבים מצוידים ברוגטקות, חצים וכלי נשק, שעיסוקם העיקרי הוא ציד בעלי חיים בטבע לשם מכירתם לקרקסים או כחיות מחמד. התחלנו במסע הסברה בבתי הספר באזור לשם הגברת המודעות לחשיבות השמירה על הטבע. הילדים, שהיו חשדנים בתחילה, הם העוזרים הנאמנים ביותר שלנו כיום ומסייעים לנו באיתור בעלי חיים במצוקה. המקלט שלנו מלא כיום בבעלי חיים, ובכל חודש מצטרפים אלינו כעשרים קופים ומספר דומה של ציפורים. הבעיה היא שאין לנו די כסף כדי לבנות כלובים ולקנות תרופות ומזון למספר כה גדול של בעלי חיים".
למרות חוק מספר 1333, שלפיו מי שצד, מחזיק או סוחר בבעלי חיים בבוליביה, דינו שנתיים עד עשר שנים בכלא, איש בבוליביה אינו מתרגש מכך. "החוק נשאר על הנייר", אומרת ננה בחיוך מריר, "ויש עדיין משפחות רבות המחזיקות או סוחרות בבעלי חיים אסורים. מכיוון שאין כמעט שומרי יערות ופקחים
בשמורות, גם בעלי כנף רבים ובעלי חיים כמו צבים ועצלנים (Bradypus) ואפילו יגוארים (Panthera onca) וארמדילים (Dasypodidae), הם הפקר. חלק מבעלי החיים מגיעים אלינו במצב קשה: תוכים בלי כנפיים ונוצות, קופים פצועים ומצולקים בנפשם ועוד בעלי חיים רבים שהצלחנו להציל מגורל מר. את חלקם אנחנו מצליחים להחזיר לטבע, לג'ונגל, וחלקם מטיילים בחופשיות בתחומי הפארק, אך מכיוון שאינם מסוגלים לצוד בעצמם את טרפם או כשאין מספיק פירות ביערות סביב, הם חוזרים למקלט כדי לאכול".
נקודה ישראלית (מרגשת)
הטיפול בבעלי החיים במקלט נעשה בהתנדבות, וכאן נכנסים לתמונה התרמילאים מישראל, שהם חלק נכבד מכוח העבודה במקום. מרגש במיוחד הוא הקשר שנוצר בין ננה ובין שי שזר, יעל רביד, יוני נקש ועוד כמה צעירים מישראל ומארצות אחרות, שכל אחד מהם שהה במקלט חודשים ארוכים, וביחד הם שמו להם למטרה לתמוך במפעל המיוחד הזה של חואן וננה.
"CIWY הוא ארגון א־פוליטי, שאינו מקבל תמיכה מן הממשלה הבוליביאנית או מגופים אחרים ומתקיים בקושי רב מהכסף המועט
 |
הקופה הקפוצ'ינית פיונה עם מטפלת מתנדבת. המתנדבת מלמדת את הקופה, שכמו רוב הגורים במקלט איבדה את אמה בגיל צעיר, לחפש ולצוד חרקים, כדי שתוכל להשיג אוכל בכוחות עצמה. בתמונה פיונה עם חרק שצדה בעצמה | צילום: טאנו |
שנגבה מן המבקרים המגיעים לפארק ומתרומות המגיעות בדרך כלל מהמתנדבים עצמם", מספרת שי, שעבדה במקלט בהתנדבות במשך תשעה חודשים ב־2001 ונקשרה בנפשה למקום ולצוות המתנדבים המקומי המפעיל אותו.
"כשחזרתי לארץ, לפני כשנה", היא מספרת, "חברתי לצעירים נוספים שגם התנדבו במקום, וביחד הקמנו מעין ארגון לא רשמי בשם CIWY-Israel. מטרתו היא לנסות ולעזור מכאן לארגון בבוליביה. הצלחנו ליצור קשר עם כמאה ישראלים ממתנדבי הפארק לדורותיו, ויחד אנחנו משתדלים לעשות ככל שביכולתנו למען המקלט, אם זה בגיוס כספים, ביידוע מטיילים עתידיים על המקום, במשלוח של חבילות עם ציוד רפואי למקלט ובכל דרך אפשרית אחרת".
ואכן, ביוזמתם של שי וחבריה ובעזרת תרומות שאספו הגיעה ננה ביוני 2002 לביקור מרגש של שלושה שבועות בישראל, ובו פגשה את מכריה הישראלים וטיילה איתם בארץ. עבור ננה היה זה לא רק ביקורה הראשון בישראל, אלא גם הפעם הראשונה שבה טסה במטוס. "מי שנכנס למשפחת Inti Wara Yassi", אמרה בהתרגשות, "לא עוזב. אדריאן, בחור משווייץ, שגם הוא סייע לביקור המדהים שלי בישראל, שהה במקלט כבר שלוש פעמים, ובכל פעם הוא בונה לנו מתקנים הכרחיים. לישראלים, כך אני חושבת, יש תקשורת ישירה עם בעלי החיים והם יודעים שגם לחיות יש רגשות כמו לנו".
פסקל ומרסל, שני שווייצרים נוספים שהתנדבו במקלט, נקשרו גם הם למקום. "בשלב מסויים פסקל רצתה להישאר, אבל מרסל רצה הביתה", מספרים הישראלים מחוויות המקלט. "בסופו של דבר הם נשארו וטיפלו ביחד בקבוצה של קופים פראיים שהגיעו למקלט. פסקל, שהיתה בהריון, עבדה ממש עד הלידה וילדה תינוקת בבית חולים מקומי. אחת מקופות העכביש החמודות במקלט נקראת מיכאלה, על שמה של התינוקת. קופה אחרת נקראת פסקואליטה על שמה של פסקל".
"שלא לדבר על הפומה (Felis concolor) שנקראת שיישו על שמה של שי", צוחקת יעל ומיד מרצינה. "כשמגיעים לבוליביה", היא אומרת, "רואים מהו סבל של בעלי חיים ואז מתחילים להבין את השרשרת הנוראה הזו של כריתת יערות, השמדת בתי גידול של בעלי חיים והתמוססות הטבע. בשבילנו זו הזדמנות יחידה לנסות ולשנות במשהו את המציאות העגומה הזו". "זהו ארגון של שני אנשים, המקריבים את חייהם למען מטרה נאצלת, אבל לא יודעים על אילו כפתורים ללחוץ", אומר יוני. "על חוסר הידע והמקצוענות הם מחפים באהבה ללא סייג לבעלי החיים".
מתגעגעת לחיות
כשבוע לפני שעזבה שי את המקלט וחזרה ארצה, מת פנצ'ו וִיָה, קוף העכביש האהוב על ננה. "קופי העכביש הם עדינים ורגשנים כמו ילדים", מספרת שי. "המקרה כמעט שבר את ננה, שהאשימה את עצמה במותו ורצתה לעזוב את הפרויקט. הצלחנו לשכנע אותה להישאר ובתוך שלושה ימים ארגנו ערב עם הצגה מהווי המקלט להרמת המורל. הבטחתי לננה, קתולית אדוקה, שצמה במשך כמה ימים אחרי מותו של פנצ'ו, להביא אותה לביקור בישראל, והחלום הזה התגשם".
"אף שאני מגשימה בישראל חלום וזוכה לבקר במקומות הכי קדושים לנצרות", אמרה ננה בחיוך נוגע ללב, "אני כבר מתגעגעת לחיות שלי ומקווה לחזור אליהן בכוחות מחודשים".
