למרות המיתולוגיה, למרות ההיסטוריה, למרות הארכיאולוגיה – ואולי דווקא בגללן, בשל העומס הרגשי שהן מטילות על הנפש – באתונה חיים את ההווה, את הכאן ועכשיו, את הרגע.
בטברנות הים תיכוניות או בבתי הקפה האולטרה מודרניים, המערביים כל כך; באתרי העתיקות ובכנסיות הביזנטיות או בגלריות המעודכנות לאמנות בת זמננו; במסעדה של פפנדריאו בשוק הבשר, שם אפשר ליהנות כבר עשרות שנים ממרק רגל שמנוני בשלוש  | | כמעט בכל רחוב בעיר רואים פטישי אוויר ומערבלי בטון, שקי מלט וערמות חצץ, צינורות וגדרות, ערמות עפר ואבני מרצפות שהופכים למדרחובים, תחנות מטרו, מלונות וכיכרות ופארקים וחזיתות ניאו קלאסיות משופצות |
לפנות בוקר, או במועדוני הגייז המדיפים ניחוח בינלאומי, שבהם החיים רק מתחילים באותה שעה – בכל מקום בעיר הענקית הזאת, אתונה סואנת וסוערת, חיה, בועטת, נושכת.
ביום ובלילה – בעיקר בלילה, כי זו באמת עיר ללא הפסקה – אתונה חיה את הרגע. והרגע, עכשיו יותר מתמיד, משתנה לאתונאים מול העיניים: פטישי אוויר ומערבלי בטון, שקי מלט וערמות חצץ, צינורות וגדרות, ערמות עפר ואבני מרצפות הופכים בכל יום למדרחובים ירוקים, לתחנות מטרו חדשות ומוזיאונים משופצים, לכבישים רחבים ואתרי ארכיאולוגיה מחודשים, למלונות וכיכרות ופארקים וגינות וחזיתות ניאו קלאסיות משופצות. אתונה אחוזה תזזית, עיר בשינוי מהיר, רגע לפני שהאש האולימפית נכנסת בשעריה.
אתונה מפתיעה. במיוחד את מי שעצר בה פעם רק לרגע, כתחנת מעבר מזוהמת, צפופה, פקוקה, אפורה בדרך לאיים. יותר מארבעים מיליארד דולר הזרים השוק האירופאי לשיפוץ כבישים ולפרויקטים של תשתית ביוון כולה. יותר מחמישה מיליארד דולר השקיעה אתונה מכספי תושביה במסגרת ההכנות למשחקים האולימפיים. יש לה גם רכבת תחתית חדשה ויעילה, היחידה בעולם המאפשרת גם לאנשים בכיסאות גלגלים לקצֵר מרחקים, שמשלבת שרידים ארכיאולוגיים עם יצירות עכשוויות.
מתיחת הפנים ניכרת בכל. קחו, למשל, את הירוק: בימים אלה מושלמת נטיעתם בעיר של לא פחות מ־290 אלף עצים חדשים, מיליון שיחים גדולים ועוד 11 מיליון שיחים קטנים, שלא לדבר על המהפכה – אין מלה אחרת לכך – באיכות האוויר, בעיר שזכתה למוניטין כמזוהמת ביותר באירופה.
אתונה מפתיעה כבר עם הנחיתה בשדה התעופה, אחד המודרנים ביותר באירופה. אפילו לשכת התיירות בשדה נפתחת בזמן. כאשר השעון מורה 08:59, חזית המשרד סגורה. שישים שניות אחר כך, כבר מחייכת שם פקידה, מציעה באנגלית שוטפת מפה טובה של מרכז העיר, ומחוץ לאולם הנוסעים ממתינות בסדר מופתי עשרות מוניות בצבע בננה, לא עוד בדרך לביקור חובה קצר באקרופוליס והופ – לאיים, אלא בדרך לגלות את אתונה, מטרה בפני עצמה.
האקרופוליס כפרוזאק
אתונה נשענת על שרידי עבר מפואר, למרגלות גבעת האקרופוליס. לא חשוב עד כמה היא תלך לאיבוד בתזזיתיות הנוירוטית שלה, כמעט מכל מקום אפשר פשוט להרים את הראש, לאתר את שרידי הפרתנון – מקדש האלה אתנה, שעל שמה קרויה העיר – ולהירגע. כי במובן מסוים, המבנה ההרמוני הזה, פאר קר של שיש חשוף, מתפקד כסוג של פרוזאק מנטלי. כדור הרגעה, משכך חרדות. משרה תחושת ביטחון, יציבות. מאשֵר את הנצח. אם  | הסטואה של אטלוס באגורה העתיקה. אכסדרת העמודים שבנה המלך אטלוס השני מפרגמון במאה השנייה לפני הספירה שימשה מקום מפגש פופולרי לעשירי אתונה. לפני כחמישים שנה שוחזרה הסטואה בצורה אותנטית, מלבד השינוי בצבע: במקור היו עמודי השיש צבועים באדום ובכחול |
הוא כאן, אפשר תמיד לדעת מאיפה אתה בא ולאן אתה הולך.
תשאלו את ניובי מריה רוסטה, תינוקת בת 15 חודשים, שמנווטת בעצמאות, בביטחון עצמי מופלג לגילה, במדרון הדרומי של האקרופוליס, לא הרחק מתיאטרון דיוניסוס העתיק, שבו חזו אזרחי אתונה הקדומה בטרגדיות היווניות. יש לה, לניובי, אחלה גן שעשועים – המדרחובים הענקיים שבנייתם הושלמה רק באחרונה, הגשמת פנטזיה אתונאית רבת שנים ליצור רצף גיאוגרפי־תיירותי בין אתרי הארכיאולוגיה המרכזיים של העיר, ובהם האגורה, רחבת השוק שהיתה מרכזם של החיים החברתיים והמדיניים, ושאר שרידי תור הזהב של אתונה במאות החמישית והרביעית לפני הספירה, כשהיתה המרכז התרבותי והאמנותי של העולם הקלאסי.
אלו הן שדרות רחבות ידיים, זרועות שיחים ועצי זית, חנויות מזכרות, בתי קפה עם מסכי פלזמה ושיק אירופאי, ובניינים שחזיתותיהם המשופצות בגוני אפרסק מזכירות לפעמים עוגות חתונה מאולמי בון־טון. אמא של ניובי, עיתונאית גרמנייה הנשואה ליווני ומחלקת את זמנה בין ברלין לאתונה, מצליחה איכשהו לעמוד בקצב הזחילה של בתה. קשה לה יותר להסתגל לקצב השינויים של אתונה.
"תהליכים שאתונה היתה צריכה לעבור בעשרות שנים מתרחשים מהר ופתאום, ולא מדובר רק בשינויים קוסמטיים", היא אומרת. "מאז הצטרפה יוון למטבע האירו, המחירים בשמים. כוס קפה במדרחוב הזה עולה יותר מאשר בלב ברלין. לאנשים קשה להסתדר. ראש העיר מבטיח שטחים ירוקים ועיר מודרנית, ואנחנו שומעים בין השורות העלאת מִסים והפסקת הפיתוח. עד לא מזמן, משפחה יוונית חיה ממשכורת אחת. עכשיו גם הנשים חייבות לעבוד. זה שינוי דרמטי, שישפיע על מבנה המשפחה. בזמן קצר אתונה הופכת מעיר ים תיכונית, שלִבה במזרח, לעיר מערב אירופאית, שנשמתה בארצות הברית".
ואם לא הנשמה, בוודאי הרגליים. נייקי, אדידס, ריבוק – זה מה שנועלים תלמידי בית ספר שפגשנו ליד האגורה העתיקה, מקשיבים בחוסר סבלנות לדברי המורה על נסיונותיו של סוקרטס, שעלו לו בחייו, להפיץ כאן את רעיונותיו. בשנתיים האחרונות נוסף בבתי הספר שיעור חובה על רוח המשחקים האולימפיים הקדומים, אבל נראה שהתלמידים, לפחות תלמידי התיכון שפגשנו, מתלהבים הרבה יותר ממה שאצלנו קוראים "סל תרבות".
וכך נראה אותו "סל תרבות" בבוקר סתווי שטוף שמש במדרחוב אירקלידון המחודש שבשכונת תיסיו (Thissio) – פרבר שעבר שינוי דרמטי בעשור האחרון, כאשר אמנים וצעירים בעלי מקצועות חופשיים, הנחשבים לחלוצי סגנון הרֶטרו בעבודות השיפוץ באתונה, רכשו כאן בתים מתפוררים, סילקו את הגימור המודרני שלהם, חשפו את סיתותי האבן המקוריים וקורות העץ שלהם, והפכו את השכונה למין "נוה צדק" אתונאי: מתחם ניאו קלאסי אסתטי מלא חיים עם שלל חנויות עיצוב קטנות, ברים שבהם מנגנים ג'אז ויורו־פופ ובתי קפה אופנתיים במיוחד.
לא ברור איפה היו המורים באותו יום "סל תרבות". התלמידים, לעומת זאת, ישבו בבתי קפה, עסוקים בחיזור ביישני תוך כדי ניהול טקס ה"פראפֶּה". כי זאת יש לדעת: נס פראפה, בסך הכל קפה נמס עם המון קצף, המוגש בכוסות גבוהות עם קוביות קרח, החליף כמעט לחלוטין את הקפה היווני־תורכי והשתלט על נוף בתי הקפה בעיר כולה. והוא הרבה יותר מסתם משקה לצינון הגוף בחום אתונאי. נס פראפה הוא עניין חברתי, כרטיס כניסה לישיבה ארוכה בבית קפה, וסדרה של כללים לא כתובים אבל מחייבים מאפיינת את הדרך שבה לוגמים אותו. ראשית, מתבוננים בכוס, תוך הגנבת מבטים אל היפים והיפות שעושים בדיוק אותו הדבר. אחר כך מערבבים. לאט. ממתינים. מקרבים את הכוס לשפתיים, לוגמים מעט ומניחים מיד את הכוס בחזרה. נחים. שתייה מהירה נחשבת מאוד לא מנומסת. עד הלגימה הבאה חייבות לחלוף לפחות חמש דקות, עדיף עשר, ובסך הכל טקס הנס פראפה עשוי להימשך יותר משעה, כפי שהדגימו לנו אותם תלמידי תיכון.
במרחק של חמישים מטר – ומאות שנות אור – מבית הקפה המעוצב הזה, חבורה של גברים בני שישים ושבעים ושמונים, שלא דוברים מלה אחת אנגלית, ישובה לשולחנות עץ פשוטים בחדרון שעיצובו לא השתנה בוודאי בחמישים השנים האחרונות. שורפים את היום. שולחן קלפים, לוח שש בש. קפה שחור בכוס חרסינה, אוזו עם מים בכוס זכוכית. מזטים פשוטים – חתיכת נקניק, ריבוע פֶטה עם עגבניה, לחם גס עם זיתים. הם יושבים שם שעות, מדי פעם מחליפים איזה משפט, מגלגלים בידיהם קובולוי, המזכירות מחרוזות תפילה ערביות.
מחזירה אהבות קודמות
הניגוד בין שני בתי הקפה מגלם אולי את סיפורה של אתונה המודרנית כולה. כי עדיין, לצד השינויים, מטבע האירו והפנייה למערב, הלב האתונאי, כך נראה, נמצא במזרח, בביזנטיון.
מקורות המתח הזה, של מזרח־מערב, קדומים. אחרי שקיעתה של אתונה הקלאסית, האיחוד הרעיוני והתרבותי בין היוונים לתרבויות שכנות בתקופה ההלניסטית, עליית האימפריה הרומית וחלוקתה בסוף המאה הרביעית, הפכה יוון לחלק מן הקיסרות המזרחית. אתונה היתה לעיירה קטנה ולא חשובה באימפריה הביזנטית, שמיזגה את התרבות ההלניסטית עם רעיונות מזרחיים. בירתה, קונסטנטינופול, נתפסת במידה רבה עד היום כבירתה הרוחנית של יוון.
במאות ה־11 וה־12, עם ירידת עוצמתה של האימפריה הביזנטית והתחזקות הצלבנים, ולאחר ביזתה השערורייתית של קונסטנטינופול במסע הצלב הרביעי, סבלה אתונה  | | בית קפה מסורתי במדרחוב אירקלידון המחודש שבשכונת תיסיו, מין "נוה צדק" אתונאי. יש מקומות שבהם נראה כי עדיין, לצד השינויים הרבים והפנייה למערב, הלב האתונאי נמצא במזרח, בביזנטיון |
מפלישות חוזרות ונשנות של כל מי שניסה לנגוס נתחים מהאימפריה הביזנטית המתפוררת, עד לנפילתה בידי התורכים ב־1456, שלוש שנים לאחר נפילת קונסטנטינופול. בשנת 1500 היתה כמעט כל יוון תחת שלטון עותמאני. רק הדת הנוצרית האורתודוקסית, חיי הכפר וה־Nostos (מקור המלה נוסטלגיה) לעָבר הקלאסי ולקונסטנטינופול שימרו את המסורת היוונית.
יוון השתחררה מהתורכים וזכתה בעצמאות לאחר כמעט 400 שנה, ורק בתום מלחמת העצמאות, בשנת 1833, הפכה אתונה לבירתה של ממלכת יוון החדשה. אתונה של היום אינה מזכירה כלל את אתונה ההיא – עיירה קטנה ובה פחות מ־4,000 תושבים שהתגוררו צפונית לאקרופוליס, בפלאקה (Plaka), האזור התיירותי ביותר של אתונה כיום. יוונים לא יאהבו את זה, אבל הפלאקה מזכירה בעצם כפר תורכי, המשמר את שרידי אתונה הרומית והביזנטית בסמטאות צרות ומתפתלות שעדיין מהלכות קסם למרות המסחור התיירותי חסר הגבולות שלהן.
אוטו הראשון, "מלך ההלנים הראשון", הביא אז מבוואריה אדריכלים ומתכננים, האחראים לבניינים הניאו קלאסיים של העיר ולרשת השדרות הרחבות שלה, שעיצבו את העיר בתקופת הזוהר הקצרה שבה כונתה "פריז של הים התיכון".
אבל המאורע ההיסטורי האחד שעיצב את דמותה של אתונה המודרנית יותר מכל הוא הטרנספר הגדול – אותם חילופי אוכלוסייה שנכפו על יוון ב־1922־1923 לאחר מלחמה מיותרת עם תורכיה. יותר ממיליון יוונים נעקרו מבתיהם באסיה הקטנה וגורשו מתורכיה, ממחוזות מולדת של מאות ואלפי שנים, בעיקר מאיזמיר, היא סמירנה, וגם מאיסטנבול, היא קונסטנטינופול, הבירה הרוחנית.
הטרנספר הכפוי הביא להכפלתה של אוכלוסיית אתונה ולהקמה חפוזה של פרברי עוני, שהפכו אחר כך לשורות ארוכות־ארוכות, אפורות־אפורות, של שיכוני בטון רבי קומות לאכלוס הפליטים. התהליך הואץ בשנות השישים של המאה העשרים בעקבות התיעוש וההגירה של המוני צעירים מהאיים ומהכפרים, וכיום כמעט מחצית מאוכלוסיית יוון חיה בעיר.
מפסגת ליקאביטוס (גבעת הזאבים) אפשר להיווכח בצורה שמהממת את העין בהשפעה של שינויים אלה על העיר. ביום בהיר נשקפים ממנה 340 הקילומטרים הרבועים של אתונה, מגה־פוליס חסרת גבולות של בניינים ועוד בניינים ועוד בנייני בטון צפופים ודחוסים. כאשר יורדים מהגבעה ומסתובבים בשכונות אתונה, אפשר להבחין בפרטים – בעצי החושחש המעטרים בכתום וירוק רבים כל כך מרחובותיה, במרפסות השופעות פרחי גרניום בתוך פחי זיתים גדולים, במוכרי הערמונים והסחלב החם בלב העיר, בחנויות האופנה היוקרתיות בשכונת קולונאקי (Kolonaki), בכנסיות הביזנטיות בלב רחוב הקניות המודרני אֶרמו, בסמטאות שוק הפשפשים ובסובלאקיות שליד תחנת המטרו המבהיקה בכיכר מונאסטיראקי (Monastiraki), בלבוש המערבי, הבורגני, של הבאים למועדוני הרבטיקה – בשילוב יוצא הדופן הזה של מזרח ומערב, של בזאר תורכי, איכות אירופאית ומותגים אמריקאיים בעיר דחוסה, שלא מתמסרת בקלות. אבל אם מתאמצים לגלות אותה, היא מחזירה אהבה.
"עד לא מזמן, משפחה יוונית חיה ממשכורת אחת. עכשיו גם הנשים חייבות לעבוד. זה שינוי דרמטי. אתונה הופכת מעיר ים תיכונית, שלבה במזרח, לעיר מערב אירופאית, שנשמתה בארצות הברית |
ראש העיר של פסירי
שכונת פסירי (Psirri) היא מה ששכונת פלורנטין בתל אביב רצתה והיתה יכולה להיות. ב־1997 עוד נחשבה פסירי ל"אתונה של בלויי הסחבות". עכשיו היא כבר "הדבר הבא", שכונה הפעילה 24 שעות ביממה מבלי לפגוע באופיה המיוחד. הנפחים והזגגים, האופים וממחזרי הגרוטאות, בוני הרהיטים ומרקעי הנחושת עדיין כאן, אך מבוך הסמטאות המרוצפות אבן גדוש עד להתפקע גם בבתי קפה וגלריות וברים וחנויות עיצוב ומועדונים אופנתיים. במסעדות החדשות שנפתחות כאן בכל רגע אפשר לקבל אספרסו קצר בסיום הארוחה. וזה אומר שאנחנו כבר לא בכפר יווני. זאת אירופה.
בידידות בולטת פועלים כאן סנדלר שמייצר נעליים מאז שנות השבעים של המאה הקודמת  | | גלריה אפיסטרופי בשכונת פסירי. ב-1997 עוד נחשב השכונה ל"אתונה של בלויי הסחבות", עכשיו היא כבר "הדבר הבא", שכונה תוססת, החיה 24 שעות ביממה תוך שימור אלגנטי של עברה | צילום: באדיבות ניקולס קונדופריאס |
לצד "Things", חנות עיצוב שנפתחה השנה; ספר שמקצר שיער יווני מאז 1955 לצד "GelatoMania", גלידרייה עם די. ג'יי שנפתחה רק החודש; ברים מעוצבים שמציעים דאקירי פסיפלורה ו"מטבח חדש" לצד טברנות שמגישות סלט יווני, קציצות קישואים עם פטה משובחות ויין. הרבה יין.
ראשון, לקראת הצהריים, צעירים ומבוגרים יושבים לארוחה קלה בבתי קפה, מתחת לעצי חושחש. מרחוק מגיעים קולות שוק הפשפשים הגדול, שפולש בימי ראשון לשולי פסירי. פליטים אלבנים ואפגנים מציגים את מרכולתם הדלה; מוכרת מכוניות מעץ, דור רביעי לאמני עץ, מציגה בגאווה מודל 1950; ואצל ניקוס קונדופריאס, מנהל הגלריה המסחרית "אפיסטרופי", תולים תערוכה חדשה – "דימוי המזרח באמנות יוונית".
קונדופריאס, בשנות השלושים לחייו, הוא יווני חדש. הוא שב לאתונה לאחר שניהל במשך שנים רבות, באירופה ובארצות הברית, את עסקיו חובקי העולם של איל ספנות יווני. כיום הוא נציגו הרשמי כאן. "הוא איש עשיר שהרגיש צורך להחזיר למולדת, ליוון, על כל הטוב שהרעיפה עליו", מתנסח קונדופריאס בדיפלומטיות. "הוא חובב אמנות, ולכן החליט להשקיע בגלריה הזאת ובפרויקטים נוספים. במיוחד עכשיו, לקראת האולימפיאדה".
יש המכנים את קונדופריאס "ראש העיר של פסירי". ידו בכל. הוא הקים אתר אינטרנט לשכונה, מנהל את הגלריה, מייחצן כמה מסעדות חדשות ואחראי לפרויקטים עתירי ממון של שיפוץ בניינים ניאו קלאסיים: האחד יהפוך למוזיאון לאמנות יוונית, השני – מוזיאון ליצירותיו של אמן הגרפיקה ההולנדי, מוריץ אֶשר. ביד קלה מנהל קונדופריאס את השיפוץ. תודת המערכת לחברת אולימפיק איירווייז על עזרתה בהכנת הכתבה.
תודת הכותב לאנג'לו רפאל, לקונסטנטינוס (קוסטס) קלוסידיס, מנהל אזורי של אולימפיק איירווייז, ליורגוס דרדאווילאס, נספח העיתונות בשגרירות יוון בישראל, לאלכס גלעדי ולאורנה גרץ על עזרתם הרבה.
Special thanks to Konstantinos Klosidis, Yorgos Dardavillas, Dimitra
Afentoula Razeli and Andrea Rusta.
Kondoprias, Epistrofi Ltd., Valentina Potamianof, Nikos Dimou,
Mazaraki, Manuella Pavlidou, Telemachos Hytiris, Nicholas |
