ארמניה – ארץ קטנה מוקפת אויבים

בערב הראשון בירוואן (Yerevan), בירת ארמניה, יצאנו לשתות משהו. מכל קרן רחוב וגן ציבורי קרצו לעברנו אורות באפלה וצלילי נגינה, מבשרים על בית קפה פתוח. כאן מנגנת תזמורת ג'אז גדולה, שם עולים צלילים של מוסיקה קאמרית. שפע עצום של בתי קפה ומועדונים בעלי שמות עם מצלול זר: "סנטה פה", "מנהטן" ו"Yum Yum Donuts". מזמן לא ראינו עיר חיה ותוססת כל כך. רק לאחר כוסיות אחדות של ברנדי ארמני משובח שמנו לב שבכל זאת יש כאן משהו מוזר: מעבר לבתי הקפה שבכיכר שררה חשכה מוחלטת; תזכורת למשבר הקשה שבו שרויה ארמניה כבר קרוב לעשור, שמחייב חיסכון קפדני בכל המשאבים.
גם באור יום, הכל נראה בתחילה רגיל. נשים לבושות בשמלות מיני מעוצבות טופפו על עקבים מחודדים בשדרות מַשְטוֹץ, הרחוב הראשי של ירוואן. הסיפור האמיתי שקט וחמקמק, נגלה לעין רק בהדרגה. הבורות והסדקים באספלט הכביש מופיעים פתאום. גם הגנים הקסומים, עם בתי הקפה התוססים של הלילה, נראים לאור היום אחרת. זמן רב הם לא ראו יד של גנן, והם בולטים בעליבותם אל מול הבניינים רבי הרושם שבשדרה הרחבה. אלה בנויים בזלת שחורה או אבן טוף, עם עמודים בסגנון יווני קדום וקשתות גדולות ממדים, הניבטות ממעל אל העצים הירוקים שלאורך השדרה.
לקתדרלה הגדולה בעיר הצפונית גיומרי (Gyumri) היה פחות מזל. רק קטעים מקירותיה מתנוססים היום בצד הכיכר המרכזית של העיר, מזכרת מרעידת האדמה הקשה של 1988, שהחריבה רבים מהבניינים כאן ובכל צפון־מערב המדינה. קרוב ל־30 אלף בני אדם נהרגו אז, ורבים מתגוררים גם היום בצריפים ובפחונים, בתנאי מחיה קשים, בעיקר בהתחשב באקלים היבשתי הקיצוני ששורר כאן – שלג רב וטמפרטורות שצונחות לעיתים ליותר מ־40 מעלות מתחת לאפס בחורף, וממריאות עד ל־40 מעלות מעל לאפס בשיאו של הקיץ.

אופטימיות זהירה בצל המצוקה

בטרם הספיקו הארמנים להתאושש ממהלומה זו של הטבע, פגעה בהם מכה חדשה, מידי אדם, שגם רווח בצידה. רוחות החופש שהחלו לנשב ממוסקבה איימו לפורר את ברית־המועצות. זמן קצר אחר כך, ב־1991, הכריזו הארמנים על הקמת מדינה עצמאית, לראשונה אחרי יותר מ־600 שנים (מלבד אפיזודה חולפת של עצמאות בת שנתיים, בשנים 1918־1920, לפני שארמניה נבלעה במלתעותיו של הדוב הסובייטי).
בצד שמחת העצמאות, החופש והרגש הלאומי המתעורר, נקלעו התושבים למצב קשה, שלא הכירו בעבר. לאומנות החלה לגאות גם באזרבייג'אן השכנה. אזרים ביצעו פוגרומים בארמנים שבשטחה ובתושבי נגורנו־קרבאך (Nagorno-Karabakh, ארצאך בארמנית) – מובלעת הררית שרוב תושביה ממוצא ארמני ושסופחה בעבר על ידי הסובייטים לרפובליקה של אזרבייג'אן. הארמנים הגיבו במלחמה שנמשכה כחמש שנים, עד לכיבוש החבל הזה מידי האזרים. במהלך המלחמה גורשו אזרים מנגורנו־קרבאך וארמנים מאזורים סמוכים באזרבייג'אן. כולם,

שוק הפשפשים בירוואן הבירה. סמלי העבר הסובייטי הופכים למזכרת ההווה ונמכרים ךתיירים המעטים, רובם ארמנים מהפזורה | צילום : יואב לף

ללא הבדל דת ולאום, הפכו לפליטים.
בבית הקברות הצבאי של ירוואן חקוקים תווי פניהם של הרוגי הקרבות, בצד שמותיהם, באבני המצבות השחורות, מביטים בעיניים אילמות לעבר חבריהם, שמשרתים במקום בתפקידי שמירה וטיפוח. ערוגות הפרחים בבית הקברות רעננות הרבה יותר מאלו של העיר עצמה, שעשבים שוטים השתלטו עליהן זה מכבר.
מספרם הרב של ההרוגים והפליטים לא היה התוצאה ההרסנית היחידה של המלחמה הזאת. התעשייה המפותחת, שהתבססה על גז שהוזרם ממזרח, קרסה כמעט באחת עם ניתוקם של צינורות האספקה, ורוב התושבים נותרו חסרי עבודה. באחד החורפים הקרים ביותר, כשאפילו חשמל לא זרם בבתים ולא נותר גז לחימום, נשארו תושבים רבים בירוואן, הרחק משדות הקרב, במיטותיהם במשך רוב היממה, על מנת לשמור על חום גופם. בפארק המשקיף מראש גבעה אל העיר שבעמק ואל פסגת האררט המושלגת שבאופק, קרוב מאוד אך מעבר לגבול התורכי העוין, מראים לנו שורה של גדמי עצים שכרתו אז תושבים כחומר בערה לחימום הבתים ולבישול מזונם.
בינתיים הסתיימה המלחמה. חבל קרבאך הפך לארמני. רשמית הוא הוכרז כרפובליקה עצמאית, אך שום מדינה בעולם לא הכירה בה. צינור גז חדש הונח, אך המציאות הכלכלית עודנה קשה. פה ושם נראים אמנם גילויים של אופטימיות זהירה, אבל דווקא כאשר חלה הקלה מסוימת במאבק להישרדות, החלו שאלות הרות גורל אחרות לעלות על פני השטח.

שאלה של זהות לאומית
הארמנים, שלא ידעו חופש ועצמאות זה מאות שנים, פתחו בחיפוש אחר זהותם הלאומית. רבים התחילו ללכת לכנסיות, דבר שהיה לגמרי בלתי חוקי בימיה המוקדמים של ברית־המועצות (אז נסגרו הכנסיות על ידי השלטונות וכמרים רבים הוצאו להורג) והיה מאוד לא מקובל, ואף מסוכן, גם בימיה המאוחרים יותר. סמינרים להכשרת כמרים זכו, לאחר שנים רבות, לעדנה מחודשת. באוניברסיטה הממלכתית של ירוואן הוקמה פקולטה גדולה לתיאולוגיה, שבה לומדים כיום 125 תלמידים, במטרה להעביר הלאה לתלמידיהם את מורשתו הדתית וההיסטורית של העם הארמני, הראשון שקיבל על עצמו את הנצרות כדת המדינה, כבר בתחילת המאה הרביעית לספירה.
הארכיבישוף שאהה עג'מיאן, שעומד בראש הפקולטה החדשה, מספר על נסיונותיו לקרב גם ארמנים מהפזורה אל מורשתם. הוא ואנשיו החלו באחרונה להביא לארמניה קבוצות של בני עמם מארצות שונות, כדי שייקחו חלק בחפירות ארכיאולוגיות ברחבי המדינה. "את זה למדתי מהישראלים ומהסוכנות היהודית במשך השנים שבהן שימשתי בכנסייה הארמנית בירושלים", הוא אומר בגאווה. באחרונה, מספר עג'מיאן, גילתה אחת המשלחות הללו ריכוז של כתובות עבריות באיזור סיוניק (Syunik) שבדרום המדינה, עדות לישיבתם של יהודים בארמניה בתקופות קדומות. ייתכן כי יהודים אלה קיבלו על עצמם את הנצרות כבר בימיה המוקדמים של דת חדשה זו, והם שהביאו להפצתה בקרב תושבי האיזור האחרים.

מנזר אריץ', צפון-מערב ארמניה. בשנת 2001 יחגגו הארמנים 1,700 שנים לכנסייתם הלאומית. לארכיטקטורה המסורתית נוספו אלמנטים איסלאמיים מימי הכיבוש הערבי | צילום : יואב לף

כמעט בכל איזור בארמניה משפצים כעת במרץ כנסיות עתיקות, מבנים מפוארים ומשוכללים שהארמנים, אשר נודעו כבנאים וכארכיטקטים מצטיינים כבר בימי קדם, התחילו להקים מיד עם התנצרותם. בשנת 2001 יחגגו הארמנים 1,700 שנים לכנסייתם הלאומית. עד אז הם מתכננים לסיים את שיפוצן של כנסיות רבות, בהן כאלה השוכנות על ראשי מצוקים חשופים ומעל לגבעות מיוערות, נופיה הדרמטיים של ארצם. אולם בחזרה לדת אין די כדי לפתור את שאלת הזהות הלאומית הזועקת להגדרה. לצורך כך הקימה הממשלה ועדה רשמית, שתפקידה לנסות למצוא פתרון.
הוועדה, מספר פרופ' לנדרוש חורשודיאן, שעמד בראשה, בחנה כיצד מוגדרת הזהות הלאומית אצל עמים שונים, ובמיוחד אצל עמים שההיסטוריה הארמנית קשורה בהם. "התחלנו עם התורכים והרוסים, כיוון שארמניה נלחצה משני צידיה על ידי אומות אלה. בהמשך בחנו גם את הזהות היהודית והישראלית, לא רק בגלל המיעוט היהודי בארמניה, אלא בעיקר בשל ההיסטוריה הדומה של שני העמים" (ראו מסגרת).
חורשודיאן שקד על רבים מכתביהם של הרצל ושל ציונים אחרים, ולדבריו, למד מהם לא מעט. הזהות הלאומית, הוא אומר, היא בראש ובראשונה כלי לשימור עצמי של העם או של הגזע, יצר קדום שטמון באדם מראשית ימיו. "אם הלאומיות נועדה לשמר את העם", אומר חורשודיאן, "ברור שאדמה ומולדת הם ההמשך הטבעי לכך". ו"כיוון שרוב שטחיה של ארמניה ההיסטורית מצויים כיום בתחומי תורכיה, וארצנו מוקפת אויבים", הוא מסיק שאסור לארמניה לוותר על אף שעל מאדמתה או מהאדמות ה"משוחררות" של חבל קרבאך.

"יד ושם" אשר בארמניה
לא רק חורשודיאן מגלה התלהבות לאומית עזה. גם עיניהם של ארמנים הצעירים ממנו בהרבה נוצצות בהתלהבות כשהם מדברים על לאומיות מתעוררת, שירות בצבא ותרומה למולדת. ארם אנניאן, סטודנט בן 18 להיסטוריה ולמדע המדינה, עונה בכנות ובלי שמץ של ענווה, כשנשאל על הקריירה שהוא מעוניין בה לאחר סיום לימודיו; הוא רוצה להיות קצין בצבא, אחר כך דיפלומט ולבסוף – נשיא המדינה. "על הדור של הורינו הוטל לשמר את הייחוד התרבותי שלנו בתוך ברית־המועצות. התפקיד של הדור שלנו", הוא אומר בקול מלא פאתוס, "הוא להקים את המדינה הזאת מהמצב שבו היא נמצאת ולכונן בה חברה אזרחית טובה".
אחד מחבריו של אנניאן, שנשאל כיצד הוא רואה את ארמניה בעוד עשר שנים, ענה: "אני חושב וגם מקווה שנהיה ישראל של הקווקז". הוא, כמו ארמנים נוספים, רואה בישראל דוגמה ומופת לעמו העתיק, הקטן ומוקף האויבים. הארמנים והיהודים, מזכירים לנו כאן ללא הרף, עברו התנסויות קשות של גלות, של השמדה המונית ושל תחייה לאומית עם עצמאות מתחדשת, נגד כל הסיכויים כמעט (ראו מסגרת).
להבדיל מהגרמנים, שהשמיעו דברי חרטה ושילמו פיצוי כספי לניצולים יהודים, מתכחשים התורכים גם היום לכך שחיסלו בשיטתיות כמיליון וחצי ארמנים במהלך מלחמת העולם הראשונה, אומר ד"ר לוורנט פרסריאן, מנהל המוזיאון ואתר ההנצחה לזכר הנספים, השוכן על גבעה בולטת בירוואן. אולי בשל כך נותר הפצע הארמני פתוח, מדמם וחסר נחמה, אומרים אחרים.
המוזיאון עצמו, עם הצילומים המזעזעים שבו, ואתר ההנצחה, הכולל קיר ארוך עם שמות הקהילות הארמניות שהיו בתורכיה ואינן עוד, מזכירים מאוד את "יד ושם". רק הצלבים המוצבים במקום מעידים כי איננו נמצאים בירושלים. כמו ב"יד ושם", גם כאן הוקם מוסד מחקר המרכז עדויות כתובות ומוקלטות לאירועי האימים של 1915. פרסריאן מספר שלקראת הקמתו של המוזיאון, לפני כשלוש שנים, הוא נשלח לסייר ב"יד ושם" ובמוזיאונים להנצחת השואה בארצות־הברית ובקנדה, והושפע ממה שראה בהם.

העבר הסובייטי, החלום האמריקאי
בשוק הפשפשים של ירוואן אפשר לראות כיצד הופכים הסמלים של אתמול לסחורה הזולה של מחר. בצד פסלי עץ מגולפים, שטיחים מסורתיים, תכשיטי כסף ומיקרוסקופים ישנים, נמכרים כאן דגלים סובייטיים, המתנופפים ברוח ומוסיפים גוון אדום בוהק לשוק הצבעוני בלאו הכי. דוכן אחר מציע לתיירים המעטים שמגיעים למקום פריטים ישנים של הצבא האדום: מגפיים מגושמים, דרגות וסמלי יחידות. בימים הקשים של המלחמה והרעב, נאלצו אנשים רבים למכור בשוק את תכשיטיהם ואת אוספי הספרים היקרים לליבם.
לא רחוק משם, בשוק הפירות והירקות, אפשר לראות את מה שאולי הציל את הארמנים מגורל קשה עוד יותר. האדמה הגעשית העשירה של הארץ הזו מניבה פירות יפים וטעימים יותר מאלה שטעמנו בכל מקום אחר: משמשים, אפרסקים, תפוחים, פטל ואגסים נראים כאילו עוצבו, כל אחד בנפרד, ביד אמן, והם משמשים לא פעם מקור לגאווה לאומית.
כמעט לכל משפחה יש קרובים בכפר, שדואגים לגדל עבורה מצרכי מזון בסיסיים; אחרים מגדלים פלפלים ועגבניות בעציצים על אדני החלונות בעיר – אמצעי נוסף להישרדות, כשמשכורת חודשית טובה יחסית מגיעה בקושי ל־30 דולר, וכשרבים ממפעלי התעשייה עומדים עדיין בשממונם, מותירים רבים מאוד מחוץ למעגל העבודה.
הגז כבר בנמצא, כמקור אנרגיה חיוני, אך התשתיות הרוסות ואין מי שיזמין את תוצרת המפעלים.
הגבול עם אזרבייג'אן סגור לגמרי מאז המלחמה. כך גם הגבול היבשתי עם תורכיה, בשל סירובה להודות באחריותה לשואת הארמנים ובשל דרישת הארמנים להכרה כזו. גם דרך הגבול עם גרוזיה קשה מאוד להעביר כיום סחורות, בשל חוסר היציבות בארץ זו. רק הגבול עם איראן פתוח למסחר מסודר, אך קשיי התעבורה והריחוק מצרכנים פוטנצי

ירוואן. הארמנים, שלא ידעו חופש ועצמאות זה מאות שנים, פתחו בחיפוש אחר זהותם הלאומית. רבים התחילו ללכת לכנסיות, דבר שהיה בלתי חוקי בעבר הקומוניסטי צילום : יואב לף

אליים באירופה מונעים קשרים כלכליים יציבים. רבים מאזרחי המדינה יצאו לחפש פרנסה מחוץ לגבולותיה, ולמעשה, לפחות שליש מתוך כארבעה מיליון התושבים נמצא מחוץ לארמניה. שכרם מסייע לקיים בדוחק את בני משפחותיהם אשר נותרו במולדת האהובה. גם ארמנים מהפזורה שולחים מדי פעם סיוע בכסף ובסחורות, מחווה לקרוביהם העניים שבקווקז.
בשדרה רחבה בירוואן ניצב שלט פרסומת, ובו נראים צעירים מחייכים וג'יפ דוהר במשובת נעורים, ניסיון לשווק סיגריות בשם "American Dream". לידו עובר, במנוע משתנק, אוטובוס בצבעי כחול ולבן, המונע בגז. מכסה המנוע שלו מיילל בחריקותיו והוא נראה ככזה שראה זמנים טובים מאלה. בחנויות הסמוכות מוכרים בגדים של מיטב המעצבים מפריז ומניו־יורק, במחירים מערביים, שרק מעטים כאן מסוגלים לשלם. ממכונית מרצדס נוצצת יוצא גבר צעיר, לבוש חליפה אופנתית, ומדבר בטלפון סלולרי. אנוש, סטודנטית ומורה צעירה לאנגלית, טוענת שרבים מהעשירים כאן עושים את הונם מעסקים בלתי חוקיים, כמו גביית דמי חסות מבעלי חנויות באיומים. רק עשירים כאלה יכולים להרשות לעצמם בילוי בבתי הקפה ובקזינו או לצרוך מוצרי מזון יוקרתיים. אחרים, שמתרשמים מאוד מחזותם החיצונית, מוכנים להקריב הרבה מאוד כדי להיראות יפים ונוצצים כמו בכרזות הפרסומת. חברותיה באוניברסיטה, היא מקוננת, מעדיפות למנוע מעצמן מזון ולחיות כמעט רק על לחם ומים, ובלבד שתוכלנה לרכוש לעצמן בגד אופנתי.
למחרת, בכפר קאמו (Kamo) שעל גדות אגם סֶוָואן, באיזור הררי גבוה כשעה נסיעה מהבירה, אפשר היה לראות את העליבות הגדולה ואת קשיי הקיום, ללא האשליות של חיי הזוהר בעיר הגדולה. הנוף עוצר נשימה, אבל הכביש מחורר לגמרי. מפעל קטן לייצור בירה, כך העיד שלט מתקלף, נראה סגור זה מכבר. מולו – בניין נטוש ועליו כתובת ברוסית, המבשרת כי כאן שכן חדר אוכל, שריד לקולחוז קומוניסטי שחדל להתקיים.
בשעת צהריים עברה מול בית הקברות שיירה של גברים חמורי סבר בבגדים כהים, בולטים בניגודם אל מול הילדה בשמלה האדומה שחצתה את הרחוב הבוצי. האם זו לוויה? שאלנו, מחפשים את הארון החסר בראש השיירה. "לא", ענו לנו, "הם פשוט הולכים לשתות ולהשתכר, כדי להתחמם מעט בימים הקרים הראשונים של חודש ספטמבר".

תודת המחבר לפרופ' מיכאל סטון ולד"ר רוברטה ארווין מהמחלקה ללימודים ארמניים, האוניברסיטה העברית בירושלים, על עזרתם בהכנת הכתבה ועל הערותיהם המועילות