אקוודור: כשהבתולה הקדושה פגשה את מלכת היופי

בחודש יוני 2004 80 מלכות יופי מכל רחבי העולם עיכסו מתחת לפסלה הענק של לה וירחן דל פנסיו (LA VIRGEN DE EL PANECILLO, מילולית: בתולת הלחמניה), במסגרת טקס בחירת מיס יוניברס, שנערך בקיטו, בירת אקוודור. לא יכול להיות מפגש תרבותי מרתק ומנוגד יותר מזה – בין מלכות היופי העולמיות, המסמלות את ה"אלות" המודרניות ומהוות מודל חיקוי נשי עכשווי, לבין המלכות הקדושות, הווירחס (בתולות) המכונות גם "ריינאס" (מלכות), המסמלות את ה"אלות" הקדמוניות ואת מודל החיקוי הנשי של פעם, המאוד פופולריות באמריקה הדרומית. לכאורה, מדובר בניגוד כמעט בלתי ניתן לגישור, אבל באקוודור מסתבר שזה אפשרי. רבות מבנות הטיפש-עשרה האקוודוריאניות, שקידמו בצעקות היסטריות את מלכות היופי, ביקרו באותו בוקר חגיגי גם אצל המלכות של הכנסייה, כשהן מבקשות, כנהוג, את ברכתן של הקדושות המגינות על עירן.

לכל צעירה ואישה אקוודוריאנית שמכבדת את עצמה יש מדונה, קדושה פרטית, וכמעט כמספר הכנסיות הרב, כך גם מספר הבתולות הקדושות. לכל עיר, כמעט לכל שכונה, הקדושה שלה. במיוחד בעיר הבירה קיטו, שמשופעת כנסיות מרהיבות ביופיין. בכל כיכר, בכל בית, כמעט בכל חנות אפשר לפגוש פסלוני קדושות. אפילו בחנויות האינטרנט פגשתי קדושות, שלהן הדבקתי את הכינוי "לה וירחן דל אינטרנט".

"עם כל הכבוד למלכות היופי, הקדושות שלנו הרבה יותר יפות", אמר אחד מיושבי בית קפה במרכז קיטו. "בטח ראית תמונות שלהן. אם הן היו משתתפות בתחרות מיס יוניברס בטוח שאחת מהן הייתה זוכה". תגובות דומות קיבלתי גם מיושבי הקפה האחרים, שאותם שאלתי על ההבדל בין הבתולות למלכות היופי. "מה אתה משווה?" אמר לי מורה בתיכון. "הקדושות מסמלות ערכים, אידאלים, מוסר, בתולים, ואילו מלכות היופי כבר מזמן לא בתולות ויש להן רק אידיאל אחד – היופי. וחוץ מזה, הבתולות עושות הרבה ניסים, ואילו מלכות היופי איזה ניסים הן עושות?".
"או-הו," צחקק מישהו מפינת הקפה, "הן יכולות לעורר גברים."
"והקדושות יכולות לעורר מתים," השיב לו אחר. "יותר בטוח להתחתן עם בתולה קדושה מאשר עם מלכת יופי. אבל מי יודע, אולי יום אחד גם הן יהפכו לקדושות".

כוחה של מסורת
עבור מרבית תושבי אקוודור, הנשים כלילות השלמות יישארו תמיד המדונות של הכנסייה. אז עם כל הכבוד לדור הצעיר, שמושפע מהטלוויזיה ורוצה יותר פתיחות מינית, התרבות השולטת היא עדיין המסורתית – זו של הבתולות. עד אמצע שנות ה-80, הקדושות היו מודל עבור הצעירות ששאפו לחקות את אורח חייהן המוסרני ולהינשא בבתוליהן. אבל כיום זהו יותר מיתוס מאשר מציאות חיים, והקהילה (אולי היחידה) שממשיכה לשמר את המודל הזה ככתבו וכלשונו היא דווקא זו שעליה נכפתה הנצרות – הקהילה האינדיאנית.

הצעירות כבר לא נישאות בתולות, אבל עדיין מתחתנות בגיל צעיר מאוד, בין 16 ל-19. לא פעם נתקלתי ברחובות הערים בצעירות בעלות פני תינוק, שנשאו תינוק משל עצמן. אבל למרות השינוי הגדול, עדיין הייתי יכול, כאמור, לפגוש בכל הכנסיות שבהן ביקרתי בעיקר צעירות, מרביתן תלמידות בתי הספר. עבור הגברים המבקרים כאן, ה"ווירחן" (Virgen), הבתולה, מסמלת את האם הקדושה, זו שבה הם בוטחים וממנה הם יכולים לבקש בקשות.

בתולה לכל עת
הקדושות האקוודוריאניות מתפלגות למספר קבוצות התייחסות: בתולות המים, בתולות הרחמים, בתולות הכאבים, בתולות הבריאות, בתולות האהבה, בתולות ההגנה והתמיכה, בתולות העזרה, בתולות ההצלה, בתולות האושר והמזל ועוד. לרוב הבתולות הקדושות יש פונקציות דומות, השוני הוא בשמן, בחשיבותן (לא כולן, כמובן, חשובות באותה מידה), במיקומן על המפה ובכמה סגולות הייחודיות רק להן. כל הבתולות מרפאות, מושיעות ומצילות, אבל כמו ברפואה יש מקצועות משנה. חלק מהקדושות מייצגות רק את עירן (אם כי, גם אורחים מעיר אחרת, ולעיתים גם מארץ לטינית שכנה, רואים חובה קדושה לעצמם לבקר בהיכלן), וחלקן מייצגות את המדינה כולה.

אחת כזו היא "לה וירחן דל קינצ'ה" (LA VIRGEN DEL QUINCHE), שהיא בתולת הבתולות של אקוודור, קדושות הקדושות, והיא מקבילה למדונה של גואדלופה, הבתולה המרכזית של מקסיקו. לאל קינצ'ה, מקום מושבה של הקדושה, בעיירה קטנה וצבעונית המרוחקת כדי שעה נסיעה באוטובוס מקיטו, הגעתי ביום ראשון, יומה של הבתולה, כאשר המונים עלו אליה לרגל כדי לבקש את חסדיה. בתור פטרונית המדינה, זו שמופקדת על הבריאות והעבודה, הבתולה מבוקשת גם ביתר ימי השבוע, אבל במיוחד בימי ראשון ידיה הענוגות מלאות בעבודה. עליה לטפל באלפי חולים, נכים, פיסחים ועיוורים הבאים בשערי הכנסייה המרהיבה ביופיה ומעוטרת בוויטראז'ים רבים שלה.

ברכה לאוטו, ברכה לחיות
ולא רק בהם. את ברכת הקדושה באים לבקש גם מכוניות חדשות ובעלי חיים, ולרגע, נראית הכנסייה כמו תיבת נוח. לפי המנהג המקומי, מגיעים לכאן בעלי מכוניות חדשות, המקושטות בסרטים ונראות כמו כלה ביום חופתה. הטקס הזה למכונית החדשה אצל הקדושה נקרא בעגה המקומית: גוואסיפיצ'אי, ובסיומו יוצא בעל המכונית בצפירות ובנסיעה בטוחה מן העיירה כדי להמשיך את החגיגה בביתו. רחבת הכניסה לכנסייה, החוגגת 400 שנה להקמתה, עמוסה ברוכלים ובקבצנים. בקושי הצלחתי לפלס דרך פנימה אל הקדושה, שפסלה מעוטר בדגל אקוודור. מן הצד לוחשים לי, שגם שועי המדינה באים לבקש את ברכתה לפני בחירות, אבל בימים צפופים פחות. בפנים מצטופף המון אדם, כמעט כמו בכיכר המרכזית של הוותיקן בשעה שהפאפא יוצא לברך. אבל כאן המאמא היא זו שמברכת ומחוללת ניסים לאלפים.

לפי האמונה, הקדושה היא מאוד נדיבה ולא מעכבת את חסדיה. יעידו על כך הקירות החיצוניים של הכנסייה, המכוסים בצפיפות בשלטי פליז ולוחות שיש קטנים של תודה והודייה (קיר הודייה כזה מכונה "פלקה דה אגרדסימיינטו"), על כך שבזכות ברכתה, הצליח הניתוח והחולים. אין כמעט אקוודוריאני שעומד לעבור ניתוח, שלא עובר כאן תחילה לפרוגנוזה של הקדושה.

בחצר הפנימית של הכנסייה אטרקציה נוספת: פסל נוסף של הקדושה, הפעם לבושה בשמלת כלה, המשפריץ מים קדושים. כל מאמין שוטף את פניו ומרטיב את שערותיו, כסגולה להחלמה מהתחלואים ולמען חשיבה נקייה וטהורה. בסמוך, מדליקים נרות לקדושה, שמרצדים כמו אלפי נרות נשמה או כמו אבוקות בחשיכה. המאמינים לוקחים איתם למזכרת שעווה של נר שנמס, אחרי שהם מגלגלים אותה לכדור, המשמש למסאז' זריז של הראש, הפנים והגוף, סגולה נוספת לבריאות. מה שבטוח – בטוח.

בתולות הכאבים
פופולריות במיוחד באקוודור הן בתולות הכאבים, המכונות "דולורסה דל אקוודור", ובתולות המים, שהן הוונוסיות המקומיות. שתיים מהן פגשתי בעיירות נידחות. האחת, "לה וירחן דה מונסראט" מאוטבלו, היא מעין באבא סאלי ממין נקבה, והמעיין שלה מזכיר את מעיין מרים בעין כרם בירושלים. המים כאן מפכים בעוז, ואלמלא היה האתר נעול בשכבת ברזל הוא היה הופך לבטח לאתר טבילה צלייני המוני. בהיעדר אפשרות טבילה, מסתפקים המבקרים בזריקת מטבעות כסגולה לברכה. מי שמתעקש לטבול, יכול לעשות זאת בבריכה הסמוכה, הפתוחה לקהל הרחב.

בתולת מים חשובה נוספת היא זו השוכנת בבאניוס, מעוז המעיינות החמים של אקוודור ואתר של מרחצאות וספא, שהבריכה המרכזית שלהן, "פיסינה דה לה וירחן", קרויה על שם קדושה בעלת שם ארוך במיוחד: "וירחן פרגרינה, נואסטרה סניורה דל רוסריו דה אגואה סנטה" (או בקיצור: "לה וירחן דה אגואה סנטה"). אבל כאורך השם, כך גם גודל הניסים שחוללה, אחד מהם מופלא במיוחד. ב- 1773 התפרץ הר הגעש הסמוך, טונגוראווה, והכחיד את הכפר. תושביו מצאו מקלט בכנסיית הקדושה, והאגדה מספרת שהלבה נעצרה בשעריה ולא פגעה בקהל שהצטופף בפנים, סיפור ניסי שמזכיר כמה מהמסורת הניסיות ביהדות.

הקדושה לא הסתפקה בכך וחוללה נס נוסף. התפרצות הר הגעש ייבשה את המעיינות החמים. הניצולים שלפו את פסל הקדושה (לבושה בבגדי כלה לבנים, בידה האחת היא אוחזת בישוע ובשנייה בשרביט זהב) מן הכנסייה, וטיפסו יחד עימה לראש ההר. בזכות ברכתה, שבו המעיינות לנבוע מאז ועד היום הזה. עובדה. גם אני טבלתי שם בזכות הנס המופלא, ואני יכול להמליץ גם לקוראים.

לזכר אותם ימים ניסיים, נוהגים באי הכנסייה היפה, העטורה בציורי הניסים שחוללה הקדושה, לתלוש קצוות שיער מראשיהם ולקשור אותם בלוויית פתק בקשה וצילום של תמונת פספורט לשכבת הברזל המגינה על הפסל. כמו באל קינצ'ה, גם כאן, הקיר של הקדושה מגיר מים קדושים והבאים מרטיבים את הפנים ואת הגוף. גם אני הרטבתי את פני במים הקדושים. לרגע, הרגשתי כאילו מלכת יופי אמיתית מלטפת את פני.

אקוודור – העמוד הראשי >>