נס בריאה קטן התחולל באחד הלילות שבהם לנתי בכפר קטן של אנשי הפוֹקוֹט (Pokot) בצפון־מערב קניה – מאותם נסים שמתרחשים מדי יום אינספור פעמים בכל מקום בעולם, אבל הם תמיד מעוררים בנו התפעלות והתרגשות: אחת מנשות הכפר כרעה ללדת וילדה במזל טוב תינוקת קטנה ובריאה. כשהבעתי את צערי על כך שלא זכיתי לצפות בלידה, הביטו בי מארחי בהשתאות. בקרב הפוקוט גבר לעולם אינו משתתף בלידה. כשסיפרתי להם שאצלנו יש גברים ששוהים לצד בנות זוגן במהלך הלידה ואפילו עוזרים להן, אחדים אמרו לי שזה לא ייתכן. אחרים אמרו שאנשים בחברה שלנו אינם שפויים. היו כאלה שסברו שאני פשוט משקר. אפשר להבין אותם. במשך אלפי שנים, במרבית תרבויות העולם, ובחברות מסורתיות גם היום, לידה היא תהליך שבו מעורבות נשים בלבד; אלו שכבר ילדו מעניקות מנסיונן האישי במתן התמיכה הרגשית, העזרה המעשית והסיוע הרוחני ליולדת. מעגל התמיכה של היולדת מורכב מבנות משפחה ומחברות. הידע על הריון, לידה, הנקה וטיפול בתינוקות עובר בעל פה מסבתות לאמהות ולבנות, שמגיל צעיר משחקות ב"להיות אמא" ואף מטפלות באחיהן ובאחיותיהן.
במסעי הראשון באפריקה, כאשר הייתי עדיין סטודנט לאנתרופולוגיה, פגשתי את אנשי שבט המאסאי (Maasai), החי בקניה ובטנזניה. אצלם דווקא נוהגים הגברים להמתין בקוצר רוח מחוץ לבקתת היולדת בציפייה לדעת את מין הילוד. אצל המאסאי, כמו במרבית החברות האפריקאיות, הייחוס המשפחתי נקבע לפי האב. הילדים משתייכים למעין חמולה או קלן (clan) של אביהם, והמשכיות הקלן תלויה בבנים – קלן ללא זכרים נכחד ועובר מן העולם. הבנים יורשים מאביהם את הרכוש וממשיכים לשבת על אדמותיו, בניגוד לבנות, שעוברות לאחר נישואיהן להתגורר עם בני זוגן בכפריהם. לא מפליא, אם כן, שהגברים בחברות הללו מעדיפים בנים. כדי לחסוך מהגבר המאסאי דקות מיותרות של ציפייה, המיילדת אמורה לבשר לו על תוצאות הלידה מיד בסיומה. אולם היא עושה זאת בדרך עקיפה: אם היא אומרת לו להקיז דם מִפָרה, הוא ושאר אנשי הכפר – הצופים בו בעת שהוא כורך חבל מסביב לצוואר הפרה ויורה חץ לעורק שבצווארה – יודעים שנולדה בת; אם המיילדת מורה לו להקיז דם משור או מפר, יודעים כולם שנולד בן זכר. הדם שנאסף ניתן ליולדת, ששותה אותו כתחליף לדם שאיבדה במהלך הלידה. הקזת הדם לא מזיקה לבעל החיים, שמשולח לדרכו ללא פגע.
בבית של סבתא חיי הנוודות עם עדרי בעלי החיים באזורים נידחים, מרוחקים מכבישים ומנותקים מאמצעי תקשורת, אפשרו לחברות אלה לשמור על היבטים רבים של תרבויותיהן. למרות הרבגוניות התרבותית העצומה של אפריקה, למרבית החברות המסורתיות יש מכנה משותף רחב בכל הקשור לאמונות ולמנהגים הקשורים להריון, ללידה ולטיפול בילדים. כך, למשל, בחברות אפריקאיות רבות שבות הנשים לבית אמן זמן קצר לפני הלידה, במיוחד בהריון הראשון. האם מסייעת להן בלידה ומדריכה אותן כיצד לטפל בתינוק בימים הראשונים לחייו. בקרב שבט הנוּאֶר (Nuer), רועי בקר נודדים בסודן ובאתיופיה ממשיכה להתגורר בבית אמה לאחר נישואיה ועוברת להתגורר עם בעלה בכפרו רק לאחר שהילד הראשון מפסיק לינוק. בשלב הזה היא מוסרת את תינוקה לאמה, שתטפל בו מעתה והלאה כאילו היה הילד שלה. תמותת תינוקות בימים ובשבועות הראשונים לחייהם היא תופעה נפוצה באפריקה. כדי לצמצם את הזעזוע של האם ושל הקהילה כולה התפתחה התפישה כי התינוק אינו בן אדם, עד שנערך טקס מיוחד המכניס אותו לחיק הקהילה, בדומה למנהג המילה היהודי ולטבילה בקרב נוצרים. במקרים שבהם התינוק מת לפני הטקס, לא מתאבלים עליו ולא חלים עליו דיני הקבורה הרגילים. נשים בחברות ציד ולקט נהגו להמית את ולדן, במיוחד בנות, דקות ספורות לאחר הלידה, כדי לצמצם את גודל האוכלוסייה. לפי הדיווחים, הן לא חשו צער או אשמה על מעשיהן, מאחר שלא ראו בילדיהן יצורים אנושיים.
בקרב שבט הוודאבה (Wodaabe), החי בניגריה ובניז'ר, מקובל להעניק לתינוק את שמו ביום השביעי לחייו בטקס ססגוני רב משתתפים, המלווה בשחיטה של בעל חיים ובאכילת בשרו על ידי באי האירוע. עד לסיום הטקס התינוק אינו נחשב לבן אדם, ובמקרה של מוות יחסם של בני השבט אליו הוא כאל ולד שנפטר בעת הלידה. אנשי הפוֹקוֹט, לעומת זאת, מעניקים לתינוק שם מיד לאחר הלידה, כפי שנוכחתי בעת ששהיתי בכפרם. אכזבתי מכך שהחמצתי את הלידה התחלפה עד מהרה בשמחה. "ביקור של אדם לבן בכפר הוא מאורע נדיר, ובהתאם למנהג שלנו לקרוא לרך הנולד בשם המתקשר לאירוע כלשהו שהתרחש בזמן הלידה או סמוך לה, החליטה אם התינוקת לקרוא לה על שמך", בישר לי אחד מאנשי הכפר. השם שנבחר הוא צֵהמוּזוּנְגוּ: "צה" הוא כינוי לנקבה, "מוזונגו" הוא אדם לבן בקֶסְווהילית, אחת השפות הרשמיות של קניה, שבה מדברים חלק מאנשי הפוקוט. מאוחר יותר התברר לי כי צֵהמוּזוּנְגוּ יהיה רק אחד משמות הילדה. בעתיד ייתנו לה אמה ובני משפחה אחרים שמות נוספים, ובשמות אלה, באחד מהם או בכולם, יכירו אותה אנשי הכפר. אמא אין רק אחת
אבות רבים נוהגים גם הם לבטא כלפי ילדיהם אהבה רבה, ללטף אותם במשך שעות ולטפל בהם במסירות כאשר הם בוכים. בעת ביקור במחנה קטן של בני שבט הטוּרקאנה (Turkana) בצפון קניה התרשמתי במיוחד מהקשר ההדוק שראיתי בין אחד מילדי המחנה לאביו. הילד ליווה את האב לכל מקום שהלך, השניים הרבו לשחק ביחד, וגם הקשר הגופני ביניהם היה רב. כאשר שאלתי את האב אם כל ילדיו קיבלו ממנו יחס דומה, הוא השיב ללא היסוס: "כן. כל ילד וילדה קיבלו ממני אותו יחס, עד שנולדו להם אח או אחות. אז אני מפנה את מרבית תשומת הלב שלי לתינוק החדש, עד שנולד לי ילד נוסף". שמו של הילד היה מיצוּנְגָה, ופירושו בקסווהילית אידיוט. הבחירה לכנות את הילד בשם גנאי לא נועדה כמובן לבייש אותו, אלא להגן עליו מפני עין הרע. האמונה בעין הרע נפוצה בחברות רבות באפריקה. בבסיסה קיימת התפישה שאנשים מסוימים ניחנו בכוח על טבעי, הגורם להם להזיק לבעלי חיים ולאנשים, במיוחד לילדים קטנים, שבהם הם מקנאים. כדי למנוע מהילדים להפוך מושא לקנאה מכנים אותם בשמות גנאי, מזניחים את הופעתם ובמקרה של בנים אף מלבישים אותם בבגדי בנות, מאחר שהבנות מוערכות פחות מהבנים והסכנה לקנאה בהן פחותה.
במהרה התברר לי שכל הנשים שפגשנו משתייכות לקלן של אמו הביולוגית ולקבוצת הגיל שלה. מתברר כי בתקופת הילדות שלו הן היניקו אותו כאשר אמו לא היתה בקרבת מקום ואף הענישו אותו על מעשיו כאשר היה צורך בכך. השימוש בשם "אמא" מחייב אותו להתייחס לכל אחת ואחת מהן כאילו היתה אמו הביולוגית ומחייב אותן להתייחס אליו כאילו היה בנן. בכפר חיים גברים רבים שאותם הוא מכנה "אבא", המשתייכים לקלן ולקבוצת הגיל של אביו, וגם לא מעט בנות שאותן הוא מכנה "אחות". עם בנות אלה, המשתייכות לקלן שלו ושהן פחות או יותר בנות גילו, אסור לו לקיים יחסי מין ולהתחתן. לשחק באבא ואמא הבנות מרבות לשחק ב"להיות אמא" ו"לטפל בתינוק". אצל בנות שבט הקָרימוֹג'וֹנג (Karimojong) במזרח אוגנדה מלוהק לתפקיד התינוק פרי גדול ומוארך של אחד העצים הגדלים באיזור. בחברות של רועים נוודים נוהגים הבנים ללוש מחומר דמויות של פרות, המשמשות אותם במשחקיהם ב"להיות רועים". בנים לשבט פיגְמי (Pygmy), החיים בכל אגן הקונגו במרכז אפריקה, מרבים לטפס על עצים ולהתנדנד על ענפים ארוכים, שבאמצעותם הם עוברים מעץ לעץ. משחק זה מפתח את התיאום בין איברי גופם ואת מיומנות הטיפוס שלהם, תכונות שישרתו אותם היטב בעתיד, כשיהפכו לציידים.
כאשר הילדים מגיעים לגיל שש בערך, הם מתחילים לקחת חלק בעבודות הבית השונות. הבנות מתחילות לטפל באחיהן הקטנים, עוזרות בהכנת המזון, מקוששות עצים וגם מטפלות בבעלי חיים קטנים. הבנים מקדישים את מירב זמנם לטיפול בבעלי החיים. הם מטפלים בטלאים ובגדיים וחולבים את הצאן. בגיל שמונה בערך הם מתחילים לטפל בעגלים או בבכרים. מאוחר יותר, לקראת גיל עשר, מוטל עליהם גם להוציא למרעה את הפרות הבוגרות או את הגמלים – הרכוש היקר והחשוב ביותר במשפחה. המשחקים השונים של הילדים והתפקידים השונים שהם ממלאים במסגרת המשפחתית נועדו, בין השאר, להכין אותם לשלב שבו הם עצמם יינשאו ויהפכו הורים לילדים. |
איך מבשרים לאב טרי משבט המסאי בקניה אם נולד לו בן או בת? למה בשבטים מסוימים באפריקה האם הצעירה מוסרת את תינוקה הראשון לסבתא? כמה אמהות יכולות להיות לצאצא אחד, ואיך בוחרים שמות לילדים? על מנהגי הריון, לידה וטיפול בילדים בחברות מסורתיות באפריקה עודכן 2.9.17 |
Array
(
)