למרות שכבר הייתי ער בסביבות 30 שעות, לא הצלחתי לעצום עין. הלב פעם מהתרגשות, הטייס הכריז על נחיתה קרבה בשדה התעופה של אמריצר, ואני נדבקתי לחלון, מביט על השדות העצומים והירוקים של מדינת פנג'ב, שבצפון-מזרח הודו. המטוס נחת סופסוף ואני זינקתי ממקומי, תפסתי את התיק ויצאתי החוצה. באוויר נישא ריח משונה שאי אפשר ממש להגדיר, אבל אם הייתם בהודו אתם יודעים על מה אני מדבר. טיול להודו הוא חוויה אינטנסיבית לכל החושים. מרחוק עמד שוטר הודי עם זקן וטורבן. לא יכולתי שלא לחייך, הגעתי למדינה שבה חובשים טורבנים!
מקלחת בכיכר
מנהג המונית ביקשתי שייקח אותי להוסטל ליד מקדש הזהב, האתר היחיד שידעתי שאני רוצה להיות קרוב אליו בעיר הזו, והוא התניע את המונית. נסענו, חולפים על פני פרות, חמורים ותלמידים בדרך לבית הספר. התחלתי להרגיש את העייפות, הרגשתי כאילו מהעיניים שלי נפלטת קרינה רדיואקטיבית וידעתי שאם לא אשן בקרוב אתעלף. המונית נכנסה לעיר בזיגזג מטורף בין פרות, ריקשות ועוד כמה פרות, ונעצרה לפתע במרכזה של שלולית שחורה וענקית. הנהג קם ממקומו ויצא מהמונית, פתח לי את הדלת. "גולדן טמפל", הוא אמר וכבר הניח את התיק שלי על המדרכה. מרחוק כבר התקרבו עשרה הודים והקיפו אותי במעגל. הנחתי בידו של הנהג את הכסף ופילסתי דרך לצד הכביש שם קיוויתי שתהיה מדרכה. אחד ההודים תפס יוזמה והרים את התיק שלי מושך אותי הרחק מההמולה לכיוון אחת הסימטאות הצדדיות, מספר לי בשתי דקות על ההיסטוריה של העיר, המדינה והדת הסיקית. מצאתי את עצמי באמצע צריף ישן, "הוסטל", הוא אמר ונעלם. הבטתי סביב: חמש מיטות חוברו אחת לשנייה במרכז החדר הארוך, שני אירופאים היו זרוקים על המיטות חצי עירומים ומהתקרה בקע רעש המאווררים. התיישבתי על המיטה והנחתי את התיק. בצד החדר הוריד מנהל ההוסטל את הטורבן והביט עלי בחיוך תוך שהוא מתחיל לפרוס את השיער שלו. הוא הניח את הטורבן על המיטה ופרק לפחות חמישה מטרים של שיער לצדו. קמתי ודילגתי מעל ערימת השיער שכבר הקיפה חצי חדר. "כמה עולה ההוסטל?", שאלתי אותו באנגלית. הוא הביט עלי וחייך, מתחיל שוב להקיף את הראש שלו בשיער. "איזראל", הוא אמר וחייך. חייכתי בנימוס ושאלתי שוב כמה עולה החדר. "שלום", הוא ענה לי בעברית וחייך. הבטתי על שני הארופאים המעולפים. "שאוור", אמרתי, מקלחת, והוא הביט עלי ואמר "תל אביב". שאוור חזרתי שוב, והפעם גם הרמתי את היד מעל הראש ועשיתי קול של מים. הוא העביר את ערימת השיער ליד אחת והצביע החוצה. המשכתי את כיוון היד שלו ויצאתי מהחדר. שם, באמצע הכיכר, עמדו שלושה גברים עירומים מתחת למקלחת. הסתובבתי וחזרתי לחדר. התיישבתי על המיטה והתחלתי לבכות. צעדתי לכיוון הדלת ושוב לעבר העיר. נכנסתי למבנה הראשון שעליו היה כתוב "הוטל", ולא משנה כמה הוא יעלה.  | | מדינת חובשי הטורבנים. מתחת לטורבן הצבעוני מסתתרים מטרים של שיער |
הספר הקדוש
התעוררתי לקול תופים ויצאתי מהחדר. מרחוק נשמעה מוזיקה הודית מכשפת ואני הלכתי אחריה, בלי מפה, בלי הלונלי פלאנט, בלי מצלמה. המוסיקה הלכה וגברה, ומרחוק נראה מבנה קטן וזהוב. המשכתי להתקדם כשלפתע עצר אותי שוטר שהחזיק בידו כידון חד, ואמר לי באנגלית "נו שוז", בלי נעליים, מצביע בידו לעבר בוטקה קטנה. הנחתי את הנעליים, לקחתי בנדנה כתומה וקשרתי אותה לראשי, וצעדתי יחף על רצפת שיש חלקה ומבריקה, עובר דרך שלולית מים נקיים לניקיון הרגליים, ויורד לעבר "הארי מאנדיר", מקדש הזהב. מנטרות לצד תיפופים קלים וצלילי אקורדיון בקעו מעשרות הרמקולים בצדי הרחבה. הצטרפתי לצעדה ההמונית המקיפה את המקדש החשוב כל כך לדת הסיקית, הדת השלטת בחלק זה בתת יבשת. לאחר כמה הקפות חציתי את הגשר מעל הבריכה שמקיפה את המקדש ונכנסתי פנימה. ישבו שם חמישה כהנים: שניים מתופפים על התופים הקטנים, השלישי מנגן על מכשיר דמוי אקורדיון והאחרים רכנו לצד ספר ענק המונח על מיטה קטנה. האחד הקריא מתוך הספר פסוקים והחמישי ניקה את הספר עם נוצה ענקית. הספר עצמו הוא הגורו האחד עשר במורשת ארוכה של גורואים שהחלה עם התגבשות הדת במאה ה16, והוא זוכה ליחס בהתאם: טיפולים קוסמטיים, אוורור תמידי, אפילו טיול פעמיים ביממה, בבוקר ובלילה. לאחר שמצאתי את הנעליים שלי בתוך ערימת הנעלים, ניגשתי לחדר האוכל הגדול של המקדש. שורות שורות של מבקרים יושבים שם על מחצלות לצד צלחות קטנות, ובין השורות מתרוצץ השף וזורק לצלחת אורז, דאל (סוג של מרק עדשים) וצ'פאטי (פיתה קטנה ודקה), והכל בחינם. לאחר כמה סיבובי צ'פאטי יצאתי מהמקדש וניגשתי לעבר תחנת המוניות של העיר, עליתי על מונית ונסעתי לעבר הגבול עם פקיסטן (פקיסטן!) הסמוכה הנמצא במרחק של כחצי שעת נסיעה מאמריצר.  | | המקדש באמריצר, המרכז הדתי והרוחני של הסיקים |
הינדוסטן מול פקיסטן
ההודים שונאים את פקיסטן. כל כך שונאים את פקיסטן שהם דואגים להראות זאת לפקיסטנים כל יום בשעת השקיעה בטקס סגירת הגבולות בין שתי המדינות, והפקיסטנים לא נשארים חייבים. תפסתי מקום טוב ביציע לצד אלפי הודים נלהבים. הכרוז יצא עם מיקרופון והקהל החל מוחא כפיים. "הינדוסטן", צעק הכרוז לעבר הקהל והקהל השיב לו "זינדאבאד". מהצד השני של הגבול, אל מול יציעים לא פחות מרשימים נשמעה זעקה אדירה "פקיסטן, פקיסטן, פקיסטן". הכרוז הביט לעבר הצד השני, ובאכזבה אדירה לעבר זה שלו ושוב פתח בצעקה אדירה שכמעט פוצצה את הרמקולים "הינדוסטן!" והקהל השיב לו "זינדאבאד". לאחר כמה קריאות עידוד הזמין הכרוז מהקהל מתנדבים ביניהם זקן בן שמונים שלבש רק מגבת. הכרוז סידר אותם בשורה אל מול הגדר הפקיסטנית, כל אחד עם דגל ענק, הוא קרא במיקרופון "הינדוסטאן", הקהל ענה לו "זינדאבאד" בעוצמה אדירה, והמתנדבים החלו בריצה אדירה לעבר גדר הגבול המשותף, הזקן עם המגבת (קשורה היטב) פתח בריצת אמוק אדירה והקהל לא ידע את נפשו מרוב שמחה. אל הצד השני התקרבו שני פקיסטנים והחזיקו את הדגל הכי גדול שראיתי בחיים שלי ונופפו אותו אל מול הקהל ההודי הזועם (היציע המזרחי) שענה להם בתגובה "הינדוסטן, הינדוסטן, הינדוסטן". שני שוטרים הודים חמושים, בכובעים מעוטרים בנוצות, נעמדו בקצה המסלול והחלו לצעוד במהירות עצומה ובנחישות לעבר מעבר הגבול. מהקצה השני עשו אותו הדבר שני פקיסטנים. הדגלים של שתי המדינות הורדו במהירות וקופלו, הדלתות נסגרו והקהל החל לצאת. תם הטקס. למרות העייפות האדירה הבנתי שאני לא מסוגל לישון. מחוץ למלון עדיין נשמעה המוסיקה המהפנטת ואני חבשתי את הבנדנה שלי ויצאתי שוב לעבר המקדש. הנחתי את הנעליים, עובר בתעלת המים ויורד במדרגות לעבר המקדש, שסביבו הודלקו עשרות נורות צבעוניות. הצטרפתי לג'וגינג הקבוע סביב המקדש לצד עשרות סיקים שכל אחד מהם שמח לברר מהיכן אני, איזו שפה אני מדבר ומהו התל"ג הלאומי של ארצי. לבסוף התישבתי לנוח על הרחבה. שוטר חמוש בכידון ניגש אלי ואמר לי להסתובב, אסור לשבת עם הגב למקדש. הסתובבתי כפי שביקש. מהרמקולים גברה המוסיקה, עשרות הודים התגודדו לצד הכניסה למקדש, שממנו יצאו הכהנים ובידם המיטה הקטנה שעליה מונח כמו שיח' הספר הגדול. חצוצרות נשמעו מרחוק ולפתע הכל השתתק. הספר הלך לישון. מפת אמריצר, הודו
עוד מידע על טיול להודו |
