אירלנד – הנדודים של הטינקרס

"טינקר" (Tinker) הוא מושג שלמדתי מפיו של ברונו, שהצטרף אלינו למסע ה"עגלה לשלום" מצרפת לירושלים (ראו "מסע אחר" 166). את העגלה שבה נדד עימנו לאורכה של אירופה בנה במו ידיו, "עגלה בסגנון טינקרס", אמר בגאווה למי ששאל. זו היתה עגלה קומפקטית ועגולה, מין חבית על גלגלים, עם מיטה, מושבים, אח עצים קטנטן וארובה שמזדקרת מהגג. את ההשראה לבנייתה קיבל מצילומים ישנים בספר־אלבום בשם "זמנים שנזכור" ("Times to Remember", בעריכת בארי לואו, 1993).
את הספר הנדיר הזה שמר ברונו מתחת למזרן כמו ספר קודש והוציא אותו רק במקרים מיוחדים. כשהראה לי לראשונה את התמונות הללו, בשחור־לבן, לא האמנתי שמדובר בצילומים שהאחרונים שבהם נעשו לפני פחות מ־25 שנים, וש"הטינקרס" – הכינוי לאותם נודדים בעגלות רתומות לסוסים, לבושי סחבות ומחוסרי־שיניים, הנראים כצוענים לכל דבר – הם בעצם אזרחי מדינה מערב אירופית מכובדת, אירלנד.
כמעט לכל מדינה יש את עם הנוודים שלה. אירלנד, למרות בידודה הגיאוגרפי, אינה יוצאת דופן במובן הזה. הטינקרס, "הצוענים של אירלנד", אמנם מונים רק כשלושים אלף (ועוד כ־1,500 בצפון אירלנד) – פחות מאחוז אחד מכלל האוכלוסייה באירלנד – אך מקומם בחברה האירית והשפעתם על ההווי והתרבות בה ניכרים. למשל גזע הסוס האירי המפורסם ביותר,  הנמכר בעולם כולו – שסימני ההיכר שלו הם כתמים שחורים־לבנים, רעמת "פוני" מרשימה הנופלת על עיניו ושיער ארוך במיוחד המקיף את פרסותיו – חייב תודה לבעליו המקוריים, שמגדלים סוסים וסוחרים בהם מלידה, על שהעניקו לו לא רק את צורתו הייחודית אלא גם את שמם, "טינקר".
אם תלחשו את המילה "טינקר" באוזנו של אירי, מן הסתם יעלה הדבר חיוך משועשע על פניו והרהורים רומנטיים בלבו, ואולי דווקא להפך: הדבר יעורר בו סלידה, בוז וטעם של חשבון לא סגור שיש לו עם איזה "בלאדי טינקר" שסחב לו פעם תרנגולת מהלול. הכל תלוי בהשקפה ובניסיון האישי.
פירוש השם "טינקר" הוא "פחח" (tin, פח באנגלית), ומקורו באחד מעיסוקיהם המסורתיים של הנוודים האירים: איסוף ומחזור מתכות, עבודות פחחות ונפחות קלות כגון ייצור כלים ופרזול סוסים. כמו לצוענים הנעים לאורכה ולרוחבה של אירופה, גם לטינקרס יצא שם של סוחרי סוסים ממולחים, סוחרי ענתיקות ערמומיים, קלפנים, מהמרים, חוזי עתידות בגרוש, מרפאים קיקיוניים למיניהם וסתם גנבים.
אך למרות הדמיון בין סגנון חייהם של הטינקרס לזה של עמיתיהם הנוודים— חשוב לציין שהטינקרס אינם צוענים, ומדובר בקבוצה אתנית נפרדת לגמרי. שלא כמו צועני אירופה (כולל הצוענים באנגליה), מקורם של הטינקרס אינו בהודו אלא באירלנד עצמה. כשמביטים בתמונות של טינקרס משנות השלושים והארבעים של המאה שעברה, הרי שמתחת לכתמי הלכלוך והפחם מתגלה פה ושם צבע העור הבהיר, ומתחת למטפחות הראש של הנשים ולכובעי הלבד של הגברים מבצבץ לרוב הג'ינג'י האירי הטיפוסי.
יש כמה השערות בנוגע למוצאם של הטינקרס, אותם "Irish Travellers" בשמם

עמים נוודים שניטל מהם סם החיים שלהם, החופש לנוע, נקלעים לרוב למשבר חברתי־תרבותי עמוק. ברור אם כן מדוע תופעות כמו אלכוהוליזם, אבטלה ופשיעה נפוצות בקרב הטינקרס של ימינו מפות ומדריכים מודפסים ליעד אירלנד, בהנחה לגולשי מסע אחר!

הפוליטקלי־קורקט, אך הדבר לא הוכח חד־משמעית. דעה רווחת אומרת שראשיתם אי שם במאה ה־12, בקבוצה של משוררים־נוודים קלטיים (טרובדורים). השלטה (Shelta), שפתם הייחודית של הטינקרס, שעד לא מזמן נשמרה כשפה סודית ומדוברת בקרב קהילותיהם השונות עד היום ושנמצאו בה מילים מסוימות מן השפה העברית והיוונית העתיקה, תומכת בסברה זו.
באמצע המאה ה־17 טבח הכובש האנגלי אוליבר קרומוול באיכרים אירים, שילח רבים לעבדות וקבע חוק לסיפוח אדמותיהם. כתוצאה מכך נוצרה אוכלוסיית פליטים גדולה של אנשי מעמד גבוה שהפכה בעל כורחה לאוכלוסייה נודדת ונטמעה בקהילת הנוודים העתיקה שנדדה ברחבי האי. הפעם האחרונה שלטינקרס נוסף דם חדש היתה כנראה בזמן הרעב הגדול שפקד את אירלנד באמצע המאה
ה־19; בעקבותיו מתו כשלושים אחוזים מאוכלוסיית האי, ורבים מהנותרים היגרו או הפכו "הומלסים" משוטטים בדרכים.

התנועה היא סם החיים
הדמיון בין הטינקרס לצוענים ממשיך לשחק תפקיד גם כשמשווים את גורלן של שתי קבוצות אחיות־ברוח אלה בעשורים האחרונים. הממשלות המודרניות לא יכלו להסכין עם רעיון קיומה של אוכלוסייה נודדת בקרבן, ובהדרגה נחקקו חוקים שהגבילו את תנועתם של הטינקרס יותר ויותר ואילצו אותם לנטוש את אורח חייהם המסורתי. כמו בצרפת, בספרד, בגרמניה, באיטליה ובהונגריה, גם באירלנד אולצו דרי הדרכים לעבור לגור בשכונות דמויות מעברה בשיפולי הערים והאוטוסטרדות.

משפחה של טינקרים בדרום אירלנד, 1956. ראשיתם שך הטינקרס היא כנראה אי שם במאה ה-12, בקבוצה של משוררים-נוודים קלטיים | צילומים באדיבות ארגון Navan Travellers Workshops

אגודות וארגונים שונים הפועלים באירלנד לזכויות הטינקרס, לרווחתם ולשימור הפולקלור והשפה שלהם, מדווחים על יחס של אפליה וגזענות של החברה ועל יחס נוקשה ועוין של החוק והמשטרה. מתברר שבמקומות מסוימים מוטל חרם לא רשמי על הטינקרס: לא בכל חנות ישרתו אותם ולא בכל פאב יגישו להם, ויש יישובים שתושביהם יתקפו טינקרס ויגרשו אותם בכוח אם אלה יחנו בשטחם. ממשלת אירלנד ממיתה אף היא את מסורת הטינקרס בכך שהיא מטילה חוקים שלפיהם "שוטטות" או "קמפינג שלא באזורים המיועדים לכך" אסורים. זו הגישה הכללית שגיבשו מדינות האיחוד האירופי לטיפול במה שמכונה "בעיית הנוודים באירופה".
דוגמאות רבות מוכיחות שעמים נוודים שניטל מהם סם החיים שלהם, החופש לנוע, נקלעים לרוב למשבר חברתי־תרבותי עמוק. ברור אם כן מדוע תופעות כמו אלכוהוליזם, אבטלה ופשיעה נפוצות בקרב הטינקרס של ימינו. פרנסתם של טינקרס רבים היום היא מעבודות ניקיון שונות, מסחר בחפצים מיד שנייה וממכירות מדלת לדלת. מעטים מהם מחזיקים בעסקים עצמאיים קטנים כגון חנויות מכולת או מוסכים. אחרים, כך לפי נתונים של עמותת נוודי אירלנד (The Irish Travellers), מועסקים במסגרות התנדבותיות־קהילתיות שונות, ויש גם מספר לא מבוטל שתלוי לגמרי בכספי רווחה ממשלתיים.
קהילת טינקרס גדולה ומשגשגת, המונה כעשרת אלפים בני אדם, אפשר למצוא כיום דווקא בארצות הברית. נראה שראשוני הקהילה היגרו מאירלנד באחד מגלי ההגירה הגדולים לצפון אמריקה. רוב הטינקרס מתרכזים במרפי ווילג' (Murphy Village) שבמדינת דרום קרוליינה, שם הם שומרים על דתם הקתולית, על מנהגים "טינקריים" מסורתיים ועל שפת עמם, השלטה. בזכות המסע הארוך שעשיתי בעגלה רתומה, אני מרגיש קרוב למיעוט הקטן והנרדף הזה שהולך ונעלם מהנוף.